עדכון: מי שרוצה, מוזמן לדלג ישר לסיפור - הוא מופיע לאחר ההקדמה. מתפרסם באישור אהוד מיימון, עורך אסופת "היה יהיה".

הקדמה

כנס אייקון 2015 מתקרב אלינו במהירות. כבכל שנה, מושקת באייקון המהדורה החדשה של אנתולוגיית "היה יהיה" - אסופת הסיפורים השנתית של האגודה למדע בדיוני ופנטסיה. השנה מתפרסם שם גם סיפור פרי עטי: "משותקת".

הרעיון לסיפור נולד מהכתבה הבאה (יש כאלה אשר יקראו לכתבה "קליקבייט" ובצדק).

שיתוק שינה אינו מצב שכיח במיוחד, אך הוא בהחלט ידוע ומתועד. מדובר בשיתוק זמני של הגוף אשר מתרחש מייד לאחר רגע ההתעוררות, או אף בזמן השינה עצמה. חלק מהאנשים אשר סובלים ממצב רפואי זה, מתארים חזיונות או חלומות מוזרים אשר מתרחשים ברגע השיתוק ואחריו (התמונה למעלה הינה קצה הקרחון). השיתוק יכול להימשך מרגעים בודדים ועד פרקי זמן של רבע שעה ואף יותר.

קשה לחשוב על עוד מצבים מטילי אימה כמו חוסר שליטה על הגוף שלך. מיטב סופרי האימה, מד"ב ופנטסיה כבר עשו מכך מטעמים במהלך השנים. שטיפת מוח, כישוף, החלפה חוץ גופית ועוד שלל המצאות שונות ומשונות שנועדו להמחיש לקורא מצבים בהם הגוף פשוט אינו מציית לבעליו ומנוצל למטרות זדוניות. מי אמר Imperius Curse ולא קיבל?

כאשר נתקלתי בכתבה ההיא, מיהרתי לשמור אותה ב-Google Keep הנאמן. היה לי ברור שמדובר ברעיון טוב מדי לסיפור מכדי להתעלם ממנו. התחלתי לחקור מה עוד אפשר למצוא ברשת, ואפשר לומר שחשכו עיני. לא חסרות כתבות שונות ומשונות על התסמונת, כולל אתר המוקדש אך ורק לנושא זה. הכתבה המצמררת ביותר (בעיניי לפחות) עסקה בצלם אשר יצר מיצג מדהים של תמונות ערוכות ומבויימות במטרה להמחיש בדיוק מה עובר עליו כשהוא לכוד בגופו. אני ממליץ לכם להעיף מבט - מדובר במצגת תמונות מתעתעות ועוכרות שלווה המתארות שורה של חזיונות אותם האיש האומלל חווה בכל פעם שהתסמונת תוקפת.

אז מנוע עלילתי מצאתי ואפילו די מפחיד. השלב הבא היה להחליט על העלילה עצמה ולמצוא דמויות משכנעות. בסופו של דבר התקבעתי על אם חד הורית, המטפלת בבתה שהפכה לצמח בעקבות תאונת דרכים.

רצה הגורל והסיפור נכתב מייד לאחר שקראתי קובץ סיפורים של אדגר אלן פו. הדבר הבולט ביותר ביצירתו של פו, היא תחושה מחניקה של בדידות וחוסר אונים מתמיד. בפני הקורא ניצבת רמיזה מתמדת על פורענות ממשמשת ובאה (מה שכנראה נבע מחייו המיוסרים של פו), המלווה בחוסר שליטה של הגיבור על האירועים הסובבים אותו. באופן טבעי, נשאתי תחושות אלה איתי בזמן כתיבת הסיפור והם חילחלו לטקסט. לפחות כך חשבתי. הבעיה היתה שאני, בטיפשותי, עדיין סברתי כי אני כותב סיפור אימה. מלכת היופי מיהרה להעמיד אותי על טעותי כבר בקריאה ראשונה.

הוא: "נו, אז מה את חושבת? מספיק מפחיד?"
היא: "אני בכלל לא חושבת שזה מפחיד."
הוא: "באמת? באסה."
היא: "אני פשוט חושבת שזה ממש יפה איך תפסת את הבדידות של הורים לילדים עם צרכים מיוחדים."

וזו הסיבה מדוע אני אוהב לכתוב. זו גם הסיבה מדוע כתיבה היא עניין מתעתע מחד אך מתגמל מאידך. יש לכותב חזון לגבי איך הסיפור צריך להיראות. הכותב מנסה ללכת לפיו עד כמה שניתן, ולבנות את הסיפור היטב. לעזאזל, ידעתי אפילו מה יהיה משפט הסיום ברגע שהתחלתי לכתוב. ועדיין - מה שנשפך בסוף למעבד התמלילים מבעד לאצבעותיי היה משהו אחר לגמרי. תת המודע לקח פיקוד ואמר: "חביבי, אתה הורה לילד מיוחד, לא? אז תכתוב על זה. את האימה תשאיר לאדגר אלן פו וסטיפן קינג."

ועוד הוסיפה מלכת היופי: "אני בטוחה שישנם הרבה הורים לילדים עם צרכים מיוחדים שהיו מתחננים לעמוד בפני הדילמה שהאם עומדת בסיפור."

אז על זה הסיפור, בסופו של דבר. הבדידות וחוסר האונים של כל הורה לילד עם צרכים מיוחדים - יהיו הצרכים אשר יהיו.

את הסיפור מיהרתי להראות לרוני גלבפיש, אשר מיהרה להגיב בזו הלשון:
_רוני: "הפתיחה חלשה מאוד! תתקן ומיד!"
_ _אני: "אה... את מדברת על חצי העמוד הראשון, או..."
_ _רוני: "שני העמודים הראשונים!"
_ _אני: (בדמעות) "אוקי... אז... נתראה בעולמות?"
_ רוני: "סבבה."

יהיה זה חטא בל יסולח אם לא אזכיר את העריכה המא(ע)לפת של אהוד מיימון:
אהוד: "תיאור, תיאור, חסרים לך תיאורים!!!" (צליל הצלפת שוט)

כי אם לקבל ריג'קטים, אז רק מהקפדנים ביותר. תודה.

אז איפה אפשר לקרוא את הסיפור?

את "היה יהיה 2015" ניתן לקבל בהצטרפות לאגודה הישראלית למדע בדיוני ופנטסיה. אפשר לעשות את זה באייקון. אפשר גם באינטרנט. מי שלא מעוניין להצטרף לאגודה, עדיין יוכל לרכוש את הספר באייקון, בחנויות הספרים או בפנייה לאגודה במייל. אם תעלה גירסה מקוונת לסיפור אשמח לעדכן. _עדכון: העליתי את הסיפור ממש לכאן 🙂
_

משותקת

שולמית התעוררה משנתה, וגילתה כי היא משותקת.

היא התעוררה, כבכל בוקר, לפני השעון המעורר. כשניסתה לשלוח את ידה לשעון ולקטוע את צלצולו הטורדני, נוכחה לדעת כי אינה יכולה.

היא ניסתה להזיז את ידיה, ואחר כך את רגליה. היא ניסתה לצקצק בלשונה, להטיח ראשה בכרית ולמצמץ. היא ניסתה לפתוח את פיה ולצרוח.

לא הייתה תחושה באף איבר מאיברי גופה. מוחה של שולמית הלך ונכנע לאימה.

עיניה, שגם אותן לא יכלה להזיז, נחו על השעון, העד היחיד שנכח בחדרה. הוא תקתק ללא הרף, בזמן ששכבה מולו חסרת אונים.

גופה הפך לכלוב, והיא הייתה לאסירה בו.

מבטה השבוי ספר את תקתוקי השעון. לאחר פרק זמן שנראה כנצח, החלה שולמית לחוש בעקצוץ בזרת ידה השמאלית. אט אט חזרה התחושה לכל גופה. היא נמלטה ממיטתה ורצה אחוזת אמוק לחדרה של דנה.

הילדה בת התשע ישנה במיטתה בשלווה. גם כיסא הגלגלים, מכונת האינהלציה ובלון החמצן לשעת חירום שכנו במקומותיהם בבטחה. שולמית הרשתה לעצמה לנשום מעט לרווחה.

היא התיישבה ליד המיטה ומשכה את קווצות שׂערה הארוך, כפי שעשתה בכל פעם שהייתה שרויה במתח. היא כמעט תלשה אותו.

שולמית החלה לעסות בעדינות את רגלה הימנית של דנה. היא ספרה את תנועותיה בדקדקנות, ולאחר מכן עברה לרגל השמאלית. עיסוי ומתיחה, ועוד פעם. היא עברה לידיה של דנה, מעסה ומותחת כל יד בעדינות, אך בקפדנות. לאחר מכן סובבה את דנה בעדינות על צדה ובדקה את גבה. הרופאים הסבירו לה את חשיבות טיפולי הבוקר, וכיצד הם מונעים נמק ודלקות בגוף שלא נעשה בו שימוש. היא מיששה את כתפה של דנה בדאגה, ותהתה אם מתפתחת שם דלקת והאם תצטרך להשתמש שוב בקומפרסים חמים.

מדי פעם הביטה בראי, ממנו ניבטה אליה דמותה של אישה בת שלושים וחמש, עם עיניים עייפות ופנים עדינים ומותשים. דווקא ברגעים אלה, בהם נמצאה שולמית עם היקר לה מכול, הרגישה בודדה יותר מכל אדם שהכירה.

ובזמן שעסקה בטיפול בדנה, לא יכלה שולמית לבטל את המחשבה שמישהו צפה בה בזמן שהייתה משותקת.

השיתוק חזר גם בבוקר הבא.

***

המשרד של דוקטור רובינזון הכיל שולחן שהיה נקי כמעט לגמרי מחפצים, קירות עירומים מתמונות, ואת דוקטור רובינזון עצמו. כאשר נכנסו אליו החולים, היה מקדם אותם מבטו המשועמם וקולו המונוטוני של הרופא. "כן, גם זה קורה. תמרח את המשחה הזו, אבל אם אין שיפור אז תלך ישר לכירורג כי אני כבר לא אוכל לעזור לך."

הסימפטומים של שולמית נמשכו כבר כמה ימים ללא שיפור. הבעתו של דוקטור רובינזון לא השתנתה כאשר נתן את אבחנתו בטון אדיש, "כן, זה נראה כמו שיתוק שינה, גם זה קורה. חולשה או שיתוק של הגוף לאחר שינה, אבל זה עובר אחרי זמן קצר."

"דוקטור, זה נמשך כבר שבוע. הבוקר זה נמשך שבע דקות! אני יודעת את זה כי הפנים שלי פנו לשעון. זה נראה לך נורמלי?" קולה של שולמית רעד.

"אני ארשום לך פלואוקסטין, נקווה שלא יהיו לך תופעות לוואי."

"תופעות לוואי?" שולמית שבה למשוך בהיסח הדעת בקווצות שערה.

רובינזון נאנח. "סחרחורת, חוסר התמצאות, כאבי ראש, הפרעות שינה, הפרעות אכילה, בחילות, הזעת יתר ואפילו..."

"טוב, הבנתי, ומה עושים במקרה כזה?"

"אפשר לתת לך טריציקליות."

"אה... וזו תרופה אמינה יותר?"

"דיכאונות, סרוטונין נמוך, גלאוקומה, סימפטומים פרקינסוניים ובמקרים קיצוניים גם..."

"אוקיי, אז נישאר עם הראשון," קטעה שולמית את הרופא. נראה שהוא דווקא החל ליהנות מהקראת הרשימה. היא אף חשדה כי זו הייתה גולת הכותרת של יומו.

דוקטור רובינזון הדפיס לשולמית את המרשם וחתם עליו תוך שהוא בוהה במסך המחשב. הקשקוש על המרשם כלל לא נראה לשולמית כמו חתימה אמִתית. היא קמה לעבר הדלת וברגע שנגעה בידית, עצרה ופנתה לרופא.

"דוקטור, אני מטפלת בבת שלי בבית... מה יקרה אם זה ימשיך? מה יקרה... אם זה יהיה לפרקי זמן ארוכים יותר?"

רובינזון קימט את מצחו. "הבת שלך עדיין אצלך?"

"כן."

הרופא הביט בה רגע ארוך, מצחו מקומט בתהייה, לפני ששאל, "למה?"

***

לפני התאונה הם היו משפחה קומפקטית ומאושרת. שולמית, ראובן ודנה.

ראובן היה המג"ד של שולמית בצבא, והיא הייתה פקידת הלשכה שלו. היא לא התאהבה בו מיד, אולם אט-אט הגבר האדמוני המרשים עם העיניים הכחולות החודרות והקול הרגוע שבו את לבה.

לאחר שראובן עבר תפקיד ולא היה צורך להסתיר את הרומן, הקשר ביניהם התהדק ומקץ שנתיים של מערכת יחסים אינטנסיבית הם התחתנו. בשעת החתונה שולמית כבר הייתה משוחררת מזה חודשים אחדים. ומאושרת.

לאחר החתונה ראובן נכנס למסלול קידום מהיר. שיחות הטלפון ביניהם התמעטו, כמו גם חופשותיו של ראובן. שולמית ניצלה תקופה זו כדי ללמוד לתואר ראשון, אולם הריקנות שנוצרה לפתע בחייה לא התמלאה. היא ניהלה טבלאות ייאוש לקראת חופשותיו של ראובן, ומיהרה לאפס את הספירה לאחור עם חזרתו לבסיס. ראובן תמיד אמר לה, מבעד לעייפות, שהוא אוהב אותה, אך המילים היו עייפות כמוהו, הלהט נעדר מהן. המושג "אושר", שהיה לה ברור כל כך קודם, הפך חמקמק בעיני שולמית. ועדיין, היא אהבה את ראובן אהבה עזה.

הכול השתנה עבור שולמית כשדנה הגיחה לאוויר העולם. המילה "אושר" שוב הפכה לממשית וברורה, במיוחד בכל הפעמים בהן החזיקה את הזאטוטה, היניקה אותה וטיפלה בה. נראה שגם אצל ראובן התינוקת גרמה לשינוי, והגבר בעל החזות השקטה הרשה לעצמו בפעם הראשונה להיראות פגיע ליד התינוקת, ולומר לה מילים רכות ומלטפות. כמעט כמו שעשה כשהכיר את שולמית.

בכל דקה שראובן היה בבית שולמית דאגה ששלושתם יוכלו לבלות יחד. היא נרתעה מלחשוב על הבאת ילד נוסף לעולם. בסתר לבה, היא פחדה שלא תוכל לאהוב עוד ילד כמו שאהבה את דנה.

הם היו יוצאים לטיולים – בפארק, בשכונה, על אופניים, ברגל, על קורקינט ובכל צירוף אפשרי של אלה. אלו היו הזמנים בהם שלושתם דבקו זה בזה בחיבור שלא ניתן לנתק של אושר ואהבה. הם צחקו, וחיבקו ואהבו.

תמיד היו הולכים באותו מסלול מהפארק בחזרה לביתם. לפעמים דנה הייתה עדיין על האופניים, ולפעמים ראובן היה מחזיק את האופניים על כתפו, ודנה הייתה צועדת בבטחה לידו ונותנת לשולמית את ידה. שתיהן היו צוחקות על "אבא הסבל", והוא היה עושה פרצוף כועס והן היו צוחקות עוד יותר.

בחלומה הקבוע, הייתה שולמית חוזרת לרגע בו עלתה המכונית על המדרכה והעיפה את דנה למרחק עשרה מטרים כי הנהג היה בטוח שהוא עמיד לוודקה. שולמית רצה לעבר דנה שדיממה על המדרכה בגוף מרוסק וצרחה בהיסטריה. ראובן רק עמד במקומו, המום ומשותק, והחזיק את האופניים כדי שלא ייפלו על הקרקע כי בכל זאת הם עלו כסף.

שולמית פקחה את עיניה וגופה שוב לא ציית לה.

***

הפעם לא יכלה לדעת כמה זמן זה נמשך. עיניה, אותן לא יכלה להזיז, נחו על נקודה אקראית בקיר חדרה ולא על השעון. שולמית החליטה להישאר במיטה, להשלות את עצמה שיש לה יכולת כלשהי להחליט. ואז שמעה את הרחש מהסלון.

היא שמעה את מסלול הצעדים מצדו האחד של הסלון, סביב לשולחן, ליד הטלוויזיה וחזרה לנקודה בה התחילו. אז הצעדים המשיכו לכיוון חדרה של דנה. ושולמית יכלה רק לחשוב על דנה במיטתה, מנותקת מן המציאות וחסרת הגנה, בזמן שמישהו פולש לחדרה. מחשבותיה של שולמית ניסו לפרוץ את כלוב גופה ולהגיע לדנה, להחזיק אותה, להגן עליה, לחבק אותה.

הצעדים עוד נשמעו בדירה כאשר התחושה החלה לחזור לגפיה. כאשר תחושת השיתוק נעלמה, שאפה שולמית אוויר כאדם שניצל מטביעה ומנסה לינוק את אנרגיית החיים לקרביו. היא נאנקה ממאמץ פתאומי זה ומיהרה לחדרה של דנה.

הילדה שכבה בשלווה במיטתה. שולמית מיששה אותה ובדקה את כל גופה בפראות עד כי לרגע היה נדמה לה שהכתה בה בידה הרועדת. ומשזה קרה, נמלטה מפיה זעקת שבר. היא נרגעה כשראתה כי לא פצעה את דנה.

שולמית מיהרה לסלון והחלה לסרוק אותו, בחיפוש נואש אחר סימני פריצה. היא לא מצאה דבר, אבל מי טורח לנהל רישום מדויק של מיקום כל עצם בבית? הצעדים נשמעו בצורה כה ברורה.

***

אחרי הפעם הרביעית ששולמית התקשרה לראובן, היא נזכרה עם מי יש לה עסק וויתרה.

שולמית היא שנאלצה לאסוף את הרסיסים של הילדה לאחר התאונה, ולראות יום אחר יום איך הרסיסים לא מתחברים. לא משנה מה עשתה, הילדה עדיין נשארה שבורה, פגומה ומשותקת.

ראובן החליט כפי הנראה שנפשו עדינה מכדי להישאר. לשולמית עניין זה מעולם לא היה ברור לגמרי. קצת קשה לנהל דיבור פנימי בנושאים האלה כשמטפלים בצמח בן שבע (עכשיו כבר תשע), דואגים לפיזיותרפיה, לדיאליזה, לאינפוזיה ובאופן כללי לכך שהצמח לא ינבול במשך עשרים וארבע שעות ביממה. שולמית התעקשה שהילדה תהיה אצלה בבית, ולא הייתה מוכנה שתהיה מאושפזת בבית חולים או מוסד כלשהו עם זרים. היא ניהלה מאבק איתנים לקבל עליה חזקה והשתלטה במיומנות על משימות הטיפול בילדה.

הנהג השיכור רצח את בתה אבל השאיר את הילדה בגוף חי ונושם. גוש בשר פועם וחסר תועלת. ודנה עדיין כלואה שם. ושולמית כלואה שם יחד אתה. ראובן הצליח לברוח. או שאולי היה זה הפוך – זו היא שקפצה לגיהינום יחד עם דנה וראובן נשאר לו בעולם הנורמלי. היא מעולם לא הצליחה להחליט.

ראובן דיבר אתה בשפת ההמחאות בלבד. בכל ראשון לחודש במעטפה בדואר. הטיפולים באחריותה. הדמעות עליה. ומהרגע שנחתם הגט, הוא מעולם לא ענה לאף שיחת טלפון שלה. גם לא עכשיו.

השוטרים לא הועילו יותר מראובן. באופן מוזר, הם נראו לה בדיוק כמו השוטרים שהוזעקו לאסוף את דנה מהרצפה בתאונה ההיא. לקח לשולמית בדיוק רבע שעה להבין כי הדמות הנלעגת בסיטואציה הנוכחית זו דווקא היא. גם על שיחת הטלפון למוקד המשטרתי מיהרה להתחרט.

"משהו חסר?"

"לא."

"איפה היית?"

"בחדר שלי."

"ראית את הפורץ?"

"לא."

"סליחה?"

"אני סובלת ממצב רפואי... שיתוק לאחר שינה, הייתי בחדר ולא יכולתי לזוז. אני יכולה לתת את הטלפון של הרופא שלי, תאמת את זה אִתו."

"אז כל הזמן היית בחדר?"

"כן."

"כמה זמן?"

"לא יודעת, לא יכולתי להסתכל על השעון."

"ואת בטוחה שהיה פה מישהו?"

שולמית הבינה לפתע כיצד היא נראית בעיניהם. לאחר שהשוטרים עזבו את הדירה, הספיקה לשמוע אחד מהם מפטיר לשני משהו על המטורפת בדירה ארבע.

***

עוד באותו יום החליפה שולמית את המנעול על הדלת. המנעול החדש היה מסיבי, בעל מנגנון חשמלי מתוחכם המופעל על ידי קוד כניסה שמקשה מאוד על פורצים. המסגר היה אמור להגיע להתקין סורגים יומיים אחר כך. שולמית בנתה עבורה ועבור בתה כלוב לתפארת.

מדי לילה נאבקה שולמית בעייפות ככל יכולתה ודחתה עוד ועוד את שעת השינה. היא רחצה את דנה באטיות מכוונת, ביצעה בדנה פיזיותרפיה באופן קפדני יתר על המידה, ובלבד שפרקי הזמן בהם היא לבד יתקצרו. היא שתתה כמות כפולה ומשולשת של קפה, והדליקה את הטלוויזיה, שם ראתה אנשים מזויפים שהסבירו לה מה היא עושה לא בסדר בחייה ואיך היא יכולה להשתנות, והדבר היחיד שהיא יכלה לחשוב עליו היה אם חמצון השׂער, הגדלת החזה או הסתובבות בלבוש מינימלי במקום אקזוטי היו משאירים את ראובן אִתה ועם דנה. לאחר כמה לילות כאלה שבהם השאירה את הטלוויזיה דולקת, השטויות מהמסך החלו להישמע לה הגיוניות.

שולמית ניהלה תחרות עם עצמה, כשבכל לילה השעות נקפו הלאה, לשעת חצות ומעבר לה. 11:43, 00:12, 01:05... שולמית נכנסה מדי לילה ליער השינה העבות ולא ידעה אם וכיצד תצא. ומעל לכול, היא לא רצתה להשאיר את דנה מאחוריה.

אבל כמו תמיד, אלוהי השינה והחלום ניצחו אותה. עיניה של שולמית נעצמו על הספה בסלון. בחלומה, המכונית ריסקה את גופה של דנה לגזרים למעט פיה אשר הטיח בה כי הכול באשמתה. שולמית עמדה מול פיה של דנה כשהזמן עמד מלכת. ראובן הצדיק כל מילה שהפה אמר, ושולמית הרגישה שהם צודקים, ידעה שהם צודקים וששום דבר לא יוכל לגאול אותה. כשדנה וראובן פנו לעזוב אותה ולהשאירה לבד לנצח, הבחינה שולמית כי בעצם היא עצמה נפגעה בתאונה והיא אשר שוכבת על מדרכה, אולם אף שגופה היה שלם, הוא היה משותק והיא לא הצליחה לקום ולהתחנן בפני דנה להישאר.

***

שולמית המשותקת פקחה את עיניה בבוקר למחרת.

לא שוב בבקשה אני לא מסוגלת יותר היא נמצאת בחדר ליד ואני לא מסוגלת לעזור לה לא ככה נטשתי את הבת שלי איך יכולתי לעשות לה את זה להפקיר אותה על המדרכה הייתי צריכה לראות לשים לב איך המסטול הזה מגיע ומאבד שליטה ומפורר את הבת שלי מול העיניים ומול ראובן ולמה ראובן לא עונה לי מה עשיתי לו למה הוא לא עזר באותו יום על המדרכה הוא כועס עלי גם הוא כועס עלי בגלל זה הוא עזב ועכשיו אנחנו לבד ודנה לבד לגמרי ואני לא יכולה לעזור לה

מעבר לספה נשמע הרחש. מוחה של שולמית השתולל בפראות כשהבינה כי המנעול המפואר שהתקינה שימושי כמו שוטר שמנסה לגרד ילדה מהרצפה אחרי שנדרסה, ושמישהו נכנס לדירה בזמן שישנה. ועכשיו הוא ממש לידה, וקרוב לדנה. והיא לא מסוגלת לזוז.

הצעדים נשמעו בבירור, זו לא הייתה הזיה של טירוף. היא שמעה את טפיפות הצעדים המתקרבים. הזר עצר ליד השידה הקרובה לדלת הכניסה ושולמית שמעה אותו מזיז את החפצים שהיו מונחים עליה. מה הוא מחפש? אולי הוא בודק את התמונה המשפחתית מלפני שלוש שנים, מהלונה פארק. או את המתנה שדנה הכינה לה בגן ליום האם (גמד ירוק ומכוער, מודבק בצורה עקומה אבל עם המון אהבה, שרק ילדה בת חמש מסוגלת אליה). אולי את המזכרת שהיא שמרה מסוף השבוע הספונטני באילת (קריקטורה שלה ושל ראובן מחובקים, הפרצוף העקום שלו שם דווקא התאים לפרצוף האמתי אותו גילה ברבות הימים).

מישושי החפצים על השידה פסקו, והתחלפו בצעדים אטיים שהתקדמו לצדה האחר של הספה. בתוך גופה המשותק פעם לבה של שולמית בקצב מטורף. הדמות התקדמה לעבר קצה הספה וכאשר עברה אותו, שולמית ראתה כי מדובר בילדה. היא זיהתה את דנה גם בלי שזו תפנה אליה את מבטה המתוק.

דנה היפה, שפעם היה לה שׂער מתולתל ששולמית לא העזה לספר, אבל עכשיו היה קצוץ (כי למה היא צריכה רעמת שׂער טורדנית כשהיא מוטלת על המיטה כאבן שאין לה הופכין, וגם ככה יותר מדי שער מפריע לה לנשום אם הוא נכנס לפיה או מכסה אותו), הסתובבה ברגעים אלה בסלון באטיות ובשלווה כאילו רק היא נמצאת בעולם וכל עולמה מורכב אך ורק מהחדר הזה. שטיח. טלוויזיה. שידה. דלת. אמא משותקת על הספה.

דנה עברה בסלון בקפדנות ומיששה כל חפץ שנקרה בדרכה – שולחן, אגרטל, שלט רחוק ואפילו את כבל החשמל של מערכת הסטריאו. לבסוף פנתה לשולמית, אשר בגופה הקפוא הייתה נפשה אחוזת טירוף כאשר דנה נגעה בידה. דנה אחזה בידה למשך כמה דקות, מיששה אותה, ליטפה אותה.

דנה התיישבה בקצה הספה ואמרה בקולה הילדותי, אשר לא נשמע בחדר כבר יותר משנתיים, "אוף אמא, למה את תמיד ישנה בחלומות שלי?"

לאחר פרק זמן נוסף, אשר שולמית התחננה בנפשה שלא יסתיים, קמה דנה מהספה וחזרה לחדרה. שולמית שמעה את הילדה נכנסת למיטה, ולפי רחש הבד הסיקה כי ילדתה התכסתה. רגע לאחר מכן השיתוק התפוגג. היא החליקה על הרצפה כשרצה לחדר של דנה. בעודה אוחזת בברך הכואבת בידה, נכחה לדעת כי הילדה נמצאת במצבה הרגיל, וכי החיים האמִתיים שלה שבו והגיחו.

***

בראשית הייתה המדרכה. ואחריה החל החלום המוזר.

דנה לא זכרה מתי הטיול הסתיים ומתי אבא ואמא חזרו אתה הביתה. היא זכרה אותם בחזרה מהטיול בפארק אחרי שאבא רץ אחריה כשהיא נוסעת על האופניים, והפעם היא כמעט ניצחה אותו אבל רק כמעט כי אף אחד לא יותר מהיר מאבא שלה (אף אחד, אף פעם), והיא זכרה את אמא צוחקת על שניהם כי הם תמיד נראים מצחיק כשהם שופכים לאגר (ככה אמא אומרת, ומה זה בכלל "לאגר" ולמה שמישהו ישפוך אותו?).

ואחר כך היא זכרה את אבא ואמא הולכים אִתה בחזרה הביתה, ואבא עוד פעם סחב את האופניים שלה, והפעם היא ואמא צחקו עליו ביחד כי הוא הסבל שלהם (פעם אמא קראה לו "סנג'ר" אבל דנה לא הבינה מה זה אומר, ואבא שוב כעס קצת). ואז היא שמעה רעש מוזר מאחוריה והיא חשבה שאמא צורחת על איזו מכונית, אבל היא לא שמה לב כי מיד היא הלכה לישון.

אבל זו הייתה שינה מיוחדת, עם חלום ארוך ומתוק שדנה לא רצתה להתעורר ממנו כי הוא היה כל כך נעים ונוח, אבל לפעמים היא הייתה שומעת פתאום ברקע את אמא ואבא בוכים ואז שותקים ואז בוכים שוב. ואז פתאום היא שמעה רק את אמא וזה היה נורא מוזר, כי דנה אוהבת שגם אבא וגם אמא נמצאים לידה אפילו אם הם בוכים, כי מי שבוכה אפשר לעודד אותו ולומר לו שהכול יהיה בסדר, ודנה מאוד אוהבת ללטף את אבא ואמא ולומר להם שהכול יהיה בסדר והיא אוהבת אותם לעולמי עולמים.

מתישהו דנה אפילו חשבה שהיא שומעת מספריים כמו אצל הספר והרגישה דגדוגים כמו אצל הספר אבל לא יכול להיות שזה באמת היה הספר כי אם אמא הייתה רוצה לגזוז לה את התלתלים שלה, היא בטוח הייתה אומרת לה ולא גוזזת לה סתם.

אבל החלום הבאמת מוזר לא התחיל מיד, אלא המון זמן אחרי שהחלום הראשון המוזר התחיל, וזה היה ממש בסדר כי דנה כבר התחילה להשתעמם. החלום הבאמת מוזר התחיל בתוך החלום הגדול, והוא לא תמיד היה חלום אחד, אלא כמה חלומות קצרים.

בכל חלום כזה, היא הייתה מתעוררת במיטה שלה, וליד המיטה היו כל מיני צעצועים שהיא לא הכירה, כמו למשל המכל הארוך עם השפיץ המצחיק, או המיטה שבכלל לא הייתה שלה וכל החלק של הכרית היה "באלכנוס" (היא שמעה פעם את אמא אומרת "אלכנוס" ומאז היא כל הזמן אמרה את זה, אפילו כשלא היה צריך).

דנה מיהרה לקום מהמיטה בחלום הבאמת מוזר ולטייל בבית בתוך החלום. הבית היה דומה אבל קצת שונה. קודם כול, היא לא מצאה את אבא בשום מקום. כלומר, דנה ידעה שהוא בעבודה וכשאבא בעבודה אז אסור להפריע לו והרבה פעמים אבא לא חוזר מהעבודה כל כך מהר, אבל הפעם דנה ידעה שהוא גם לא יחזור, והיא לא הבינה למה היא יודעת דבר כזה בכלל.

ובכלל, בכל החלום הבאמת מוזר היה לבית ריח וצבע מוזרים, כאילו הוא נמצא שם אבל עוד רגע נעלם. כמו העשן המצחיק שהיה יוצא לה מהפה כשבאמת היה קר, והיא הייתה מנסה לנשוף אותו החוצה ולתפוס אותו מיד באצבעות לפני שהוא היה נעלם לה, ואמא תמיד הייתה מנסה להסביר לה שבמחבואים ההבל (קראו לעשן הזה "הבל") תמיד ינצח.

גם השׂער שלה היה מוזר – הוא היה קצר ממה שהיא זכרה. אולי הוא היה ככה תמיד ורק עכשיו היא שמה לב? בחלומות אי-אפשר לדעת.

אמא הייתה בחלומות שלה, אבל דנה אף פעם לא הבינה למה אמא לא קמה לשחק אִתה. דנה השתעממה מהחלום הארוך הגדול המוזר. החלום הבאמת מוזר היה קצת יותר טוב, כי גם אמא הייתה שם, אבל זה לא היה שווה אם אמא לא שיחקה אִתה. ואמא גם ישנה בצורה מוזרה, כמו הפעם ההיא בסלון כשדנה ראתה שהעיניים של אמא היו פקוחות. איזו אמא מצחיקה יש לי! חשבה דנה. אבל אחרי כמה חלומות כאלה, היה לדנה עצוב.

ודנה אף פעם לא הבינה דבר אחד בחלום הבאמת מוזר – למה בכל פעם כשנכנסה לחלום הבאמת מוזר, רגע קטנטן לפני שהחלום התחיל, הייתה דנה בטוחה שהיא מרחפת מעל אמא.

***

או שאני ערה, או שהילדה ערה.

תובנה זו בערה במוחה של שולמית אפילו תוך כדי השיחה מהמרפאה של דוקטור רובינזון. היא השאירה את דנה עם המטפלת הסיעודית ומיהרה לרופא השנוא.

היא תלשה בעצבנות קווצות משׂערה עד ששמה לב למבטים של הפקידה האנטיפתית.

לבסוף נכנסה למשרד המעוקר מלכלוך, רגשות ומצפון. דוקטור רובינזון ישב שם. היה צפוף בחדר עם שביעות הרצון האינסופית שהוא הקרין באותו יום. ואו, בטח האבולה התפרצה שוב אם הוא כל כך מרוצה, חשבה שולמית.

"הסיבה שקראתי לך," פתח הרופא ללא הקדמות, "היא שישנה תרופה חדשה, ניסיונית, לשיתוק אחרי שינה." הוא התנשף בכבדות והוסיף, "למעט כמה מקרים בודדים, לא נרשמו תופעות לוואי."

"תרופה... חדשה?"

"זו תרופה המהווה את המילה האחרונה בטיפול במשפחת מחלות זו."

"משפחת מחלות?" שאלה שולמית.

"קטפלקסיה, נרקולפסיה, הזיות היפנגוגיות וכמובן ההפרעה ה-..."

"הבנתי," שולמית קטעה אותו ורכנה קדימה בכיסאה, "ואיך זה קשור אלי?"

"מחפשים נסיינים," אמר הרופא בפשטות, "ואת מועמדת מושלמת. אין לך שום בעיה רפואית חוץ מהתסמינים של שיתוק לאחר שינה, ואין לך רגישות מתועדת לאיזושהי תרופה או טיפול." הוא השתתק לרגע ושאל, "בטוח שאין לך?"

"כן, בטוח שאין לי."

דוקטור רובינזון נטל פיסת נייר וכתב עליה שם של תרופה באורך של שתי שורות וחצי, ומתחתיה את המינון. הוא מחץ את הנייר תחת החותמת שלו וקשקש את חתימתו הלא ברורה. בעודו שקוע במלאכה זו אמר לשולמית בלא להביט בה, "אני נותן לך מרשם עם אישור מיוחד. תוכלי לאסוף את התרופה בקבלה, הפקידה יודעת שאת מקבלת באישור, את לא צריכה ללכת לבית המרקחת. את אפילו לא צריכה לשלם. יצרן התרופה מכסה הכול. המינון הדרוש הוא חצי כדור ביום, לאחר הארוחה. ארוחת הערב, כמובן, כדי שההשפעה תיכנס לתוקף לקראת השינה. ההשפעה אמורה להיות מידית, כבר הלילה." הוא הישיר לפתע את מבטו ואמר, "אבל שימי לב – לא לקחת יותר מהמינון הרשום. היו מקרים של כמה חולים שלקחו מינון מופרז."

"ו... מה קרה להם?"

"התסמינים של השיתוק החריפו במקום להיעלם. בשני מקרים קיצוניים הפציינטים נכנסו למצב קטטוני." רובינזון נשען אחורה, שאף אויר, עצם את עיניו, נשא מבטו לתקרה ואמר, "כמה חבל שלא יצא לי לראות את זה. בוותק שלי כבר קשה למצוא דברים חדשים שיפתיעו אותי, זה כל כך מתסכל, כל פעם מחדש, את מבינה?"

הוא החזיר את מבטו אליה, אבל שולמית כבר עזבה את החדר והשאירה כיסא מיותם.

***

בדרכה הביתה, החזיקה שולמית את התרופה בידה המיוזעת. זה היה מכל פלסטיק קטן, שקוף אך עכור, ובתוכו רשרשו הכדורים. למרות גודלו, זה היה החפץ הכבד ביותר שאי-פעם נשאה.

המשמעות של נטילת התרופה לא נעלמה ממנה, אולם בכל פעם שניסתה לדמיין את בליעת הכדור לאחר ארוחת הערב (היה עליה להעמיד פנים שיש לה תיאבון) התמונה נמחקה מיד מעיני רוחה ובמקומה היא ראתה את דנה משוטטת בסלון, בעוד היא עצמה שוכבת משותקת על הספה.

האם אני יכולה לוותר על זה?

היא צעדה לביתה כורעת תחת נטל המחשבות, עיוורת לעולם הסובב אותה, חירשת להמולת הרחוב וצפירת המכונית בכל פעם שחצתה את הכביש בלי להביט לכיוון הרמזור. היא עצרה רק כשאספלט המדרכה נראה לה מוכר פתאום. היא הרימה את מבטה והביטה סביב. זו הייתה פינת הרחוב ההרסנית, בה נרצחו חייה הקודמים. רגליה נשאו אותה לשם בזמן שתודעתה נדדה במחשבות על התרופה.

היא עמדה שם דקות ארוכות, ואז התמוטטה על המדרכה ועובר אורח, בחור צעיר באמצע ריצת הבוקר שלו, ניגש אליה.

"הכול בסדר, גברת? את מרגישה טוב? בואי, תירגעי, תני לי לעזור לך."

שולמית מצמצה, מחתה את דמעותיה ודחתה בתנועה מגושמת את היד המוצעת. היא מלמלה, "הכול בסדר, לא קרה כלום," ונמלטה לביתה.

***

אני לא לוקחת את התרופה.

לא היה לה שום ספק בכך ברגע שחזרה הביתה, שחררה את המטפלת ונכנסה לחדר של דנה.

אני לא לוקחת את התרופה.

היא אכלה פרוסת לחם עם גבינה וחתיכת עגבנייה לארוחת ערב.

אני לא לוקחת את התרופה.

שולמית החליטה לעשות את הלילה בחדר של דנה. רצונה לראות את דנה ברגע בו היא מתעוררת היה סוחף ורב-עוצמה. אם תיקח את התרופה, אולי רגע זה לא יגיע. הילדה מתעוררת רק כשהיא משותקת... אבל אולי היא תוכל לתקשר אתה כשזה קורה? בשעה אחת-עשרה ורבע נעצמו עיניה. כבר לא היה אכפת לה כמה זמן תישאר מקובעת שם. והיא לא לקחה את התרופה.

רגלה של דנה העירה את שולמית. עיניה של שולמית נפקחו לחוסר האונים המוכר, אשר התמלא עד מהרה במראה של דנה אשר משכה את עצמה מהמיטה.

"היי אמא," אמרה הילדה וחיבקה את שולמית. החיבוק החם והאוהב קרע את לבה של שולמית. דנה חיבקה את אימה עוד ועוד עד שזרועותיה התרפו והיא עזבה את גופה של שולמית.

אני לא מסוגלת יותר, חשבה שולמית. הבת שלה כאן, לידה, מדברת ומדברת וצוחקת, ומוציאה מהארון את הבובה האהובה עליה (הנסיכה עם השמלה הירוקה והנצנצים), אבל היא לא יכולה אפילו ללטף אותה.

אני לא לוקחת את התרופה.

ומתוך חוסר האונים והתסכול, צמח הזעם. שולמית לא ידעה שקיים בה זעם, אולם כשסוף-סוף הוא התגשם בתוך גופה חסר החיים, הבינה כי הוא היה שם מאז ומתמיד, מחכה לפקודתה, ולצורך. הצורך הגיע, ועמו הזעם חסר המעצורים, על הנהג השיכור, על ראובן, על רובינזון, על הפקידה של רובינזון, על השוטרים, ועל כל מבט מזלזל ומרחם שנתקלה בו בשנתיים האחרונות.

הזעם פינה את מקומו לנחישות, ושולמית אימצה את כל הווייתה וכוח רצונה. היא ריכזה את מבטה בידה, שהייתה רחוקה כפסע מדנה, אשר ניסתה ללמד את הנסיכה לרקוד. שולמית הביטה על זרתה כאילו הייתה העצם היחיד בעולם, ולא היה דבר להביט בו מלבדה.

כשהסתכלה על ידה, כשברקע דנה שיחקה, נראתה היד כציפור גדולה ומגוננת המבקשת לעטוף את דנה, אולם מרחק אינסופי מפריד ביניהן.

עוד קצת_..._ עוד רגע_..._ אני כל כך קרובה_..._

שולמית הצליחה לראות את זרתה רועדת לרגע, ולבה ניתר.

וברגע שהאצבע זזה, התמוטטה דנה לרצפה.

"לא...!" שולמית זינקה מן המיטה, בלי להיות מודעת כלל לכך שהתחושה והתנועה חזרו לגופה. היה מיהרה לדנה והחלה למשש אותה בניסיון למצוא סימן למכה. או דם.

היא מיששה את ראשה של דנה. לא היה שׂער ארוך שיפריע, ולאחר דקה וחצי היא יכלה לנשום לרווחה. היא הרימה את דנה בעדינות למיטה ומיהרה לכסותה. גם הנסיכה הוכנסה למיטה ליד דנה, מתחת לשמיכה.

או שאני ערה, או שהילדה ערה.

אף פעם לא שתינו יחד.

אחת צריכה להיות כלואה, כדי שהאחרת תשתחרר. זו העסקה שהוצעה לה.

הזעם, החרדה, נעלמו. הנחישות נשארה.

שולמית פנתה אחורה והלכה לתיק שלה. היא הוציאה משם את קופסת הפלסטיק שבה התרופה בעלת השם שהיה צריך שתי שורות וחצי שורות בכתב ידו של דוקטור רובינזון כדי לכתוב אותו.

בכמה מקרים קיצוניים הפציינטים נכנסו למצב קטטוני. היא זכרה את הטון המדויק שבו נאמרו הדברים.

שולמית הכינה כריך עם ממרח חלווה וכוס עם שוקו, ושמה אותם על צלחת ליד המיטה. זה היה המאכל האהוב על דנה.

שולמית ליטפה את ראשה של דנה. "אל תדאגי, מתוקה, עוד מעט תתעוררי."

שולמית חייגה במכשיר הסלולרי שלה. הטלפון צלצל, עד שהגיע לתא הקולי. "תקשיב לי, ראובן. החופשה נגמרה. תהיה פעם אחת בן אדם ותבוא לפה, אם אתה באמת האבא של הילדה שלנו. עוד עשר דקות כבר לא תהיה לך ברֵרה אחרת." האב המסור לא יישאר אדיש להודעה כזו.

היא התקשרה למשטרה. "בואו לרח' האורן עשרים וחמש, קומה שנייה, דירה ארבע. בואו מהר." המוקדנית שאלה אותה ללא הרף מה קרה, אבל היא לא טרחה לענות ולא ניתקה את השיחה. הודעה כזו לבטח תביא אותם.

שולמית החזיקה בידה את קופסת הפלסטיק, ופתחה את המכסה. היא הוריקה תוכן הקופסה לגרונה ושתתה כוס מים כדי להשלים את הפעולה. "קטטוני בתחת שלי. שילך לעזאזל הרופא המתנשא הזה."

שולמית נכנסה למיטה לצד דנה והנסיכה. רגע לפני שעיניה נעצמו, היא הביטה בילדתה, ולא זכרה מתי ראתה משהו כל כך יפה ופגיע, עד כי סירוב לעזור לו יכול להיחשב פשע.

עיניה נעצמו אט-אט. "אני אוהבת אותך, יפה שלי. הכי בעולם."

וכאשר דנה התעוררה, היא ניסתה, כרגיל, להעיר את אמהּ, אך לשווא.