מעשה במורדוך ציגלוביץ’, אזרח שומר חוק, אשר התייצב לאזכרה בבית עלמין מטופח ומלבלב. והימים ימי קיץ לחים וקופחים, והשעה היא שעת אחר צהריים שמשית. מורדוך עמד ליד המצבה והשתתף בחגיגת האבל כאחרון האזרחים הממושמעים. אולם לצערו הגדול של מורדוך, חלה הקפדה יתרה במנהגי המקום. “קיבינימט,” הוא זעק בליבו, “לא זאת בלבד שהמנוחה היקרה אחזה בשם ארוך ובלתי ניתן להגייה, הרי שהמשפחה היקרה מתעקשת לאיית את כולו עם אותיות מפסוקי התהילים, ללא קיצורים!" ...
יוסף ניסה לזהות את הגופה של אביו, אבל לא הצליח (בעיקר כי זו לא הייתה הגופה של אביו). חוץ מזה הכל כבר היה מתוקתק: בית העלמין, המשפחה בחוץ, הקור המקפיא, גיסו, משה, שעמד בפינה חדר הטהרה (בשביל הסולידריות) ועובד החברה קדישא המסור שעמד אתו ליד הגופה ונזף באשתו בסלולרי על זה שהיא מתקשרת אליו באמצע העבודה. “תתקשרי בקדיש פעם הבאה, כשאני יכול לענות ואף אחד לא ישים לב." יוסף כחכח בגרונו. משה השיב בכחכוח משלו (בשביל הסולידריות) ואיש החברה קדישא (שאיני יודע מה שמו, אז פשוט אקרא לו "קדיש” במלעיל) כחכח אף הוא, אך לא בשביל הסולידריות אלא כדי לפלוט מוכטה. ...