עדכון: ברשותו של אהוד מימון, עורך השנתון, העליתי את טקסט הסיפור המלא. תוכלו למצוא אותו בהמשך.

הקדמה

תכל'ס, הסיפור הזה נולד כי אני שרלטן ונוכל: מחזרתי טקסט בלי בושה.

אל תסתכלו עליי ככה. Young I was. Needed the money I did.

אבל רגע! אם נבחן את הנושא, נראה שעומדים לצידי כמה טיעונים לא רעים: מחסור בזמן בגלל מעבר דירה …

הוא: רגע, מי שר המשפטים עכשיו?

זאטוטה: לא יודעת.

הוא: מאמי, אולי את יודעת?

היא: לא זוכרת.

זאטוט: ניסנקורן.

(פאוזה)

הוא: מה... מה אמרת, חמוד?

זאטוט: ניסנקורן.

הוא: את ראית עכשיו מה שאני ראיתי?

היא: הוא רואה את כל החדשות, למה אתה מצפה?

הוא: אני לא בטוח שאפילו אימא של ניסנקורן זוכרת שהוא שר המשפטים.

זאטוטה: הוא זוכר הכל! …

הקדמה

הנה, ישראמן. כמו שרצית. סוף סוף הצלחנו להגיע איתך למשהו. זוכרים איך הכל התחיל?

ראשיתו של ישראמן במטלה בסדנת כתיבה לפני מס' שנים, שנושאה היה כתיבת יומן לדמות. דמותו המופרעת של גיבור העל גס הרוח והלא יציב נפשית עלתה בעיני רוחי ומצאה את דרכה לטקסט.

אפשר לזהות בנקל את ההשראה לישראמן: קצת הומור ישראלי בסגנון …

ברוכים הבאים לכנס עולמות - חגיגה ססגונית ליצירות דמיוניות ומופרעות, המתקיימת בזמן בו נהוג לאכול מצות בגלל יצירה דמיונית ומופרעת עוד יותר. הכנס נערך (כמדי שנה) בחוה"מ פסח, ועסק הפעם בנושא "פרידות".

השנה העברתי הרצאה שעסקה בנושא מאוד קרוב אליי... אולי קצת יותר מדי. שנתחיל?

אתגר

הכנס השנה היה מאתגר במיוחד, …

...ואז יום אחד אבחנו לנו את הילד על הרצף האוטיסטי. הסוף.

טוב, לא באמת הסוף. אבל מתישהו, אחרי תקופה ארוכה שנדרשה לי לצורך עיכול הנושא, התחלתי להרהר. כלומר, לחשוב בכל רם. כלומר, לחפור למלכת היופי. כלומר, היא החליפה את המנעול ומאז אני צריך להציג תעודת זהות כשאני רוצה להיכנס הביתה.

כשהילד שלנו אובחן כבעל צרכים מיוחדים, …

היא: אז איך היה בלונדון? שמעתי שביקרת גם במוזיאון של שרלו...

הוא: אני רוצה להבין למה שרלוק לא אספרגר אלא סוציופת בתפקוד גבוה?!

(פאוזה)

היא: אהא, זו הולכת להיות שיחה כזאת. בפעם האלף: אתה לא סוציופת בתפקוד גבוה.

הוא: אבל קניתי מאג לקפה שזה מה שכתוב עליו!

היא: זה מפתה מאוד, אך עדיין לא הביוגרפיה שלך.

הוא: אז מה אני?

היא: …

כידוע למי שעוקב אחרי הבלוג (המספר נמוך מדי מכדי שאנקוב בו ואעשה מעצמי צחוק), הגמדון בן השש שלנו מאובחן על הרצף האוטיסטי. מדי פעם אני מוצא עצמי מוציא קיטור ופורק תסכולים שונים ומשונים בסוגיה.

אני רוצה לשתף אתכם בכמה חוויות שהצטברו לאחרונה השופכות אור על הגמדון, ובאופן כללי על ההתמודדות עם הדבר הבאמת לא ברור הזה שקרוי …

היא: אלוהים, אני לא יכולה יותר.

הוא: מה קרה?

היא: הכלב.

הוא: שלנו?

היא: גם. אבל בעיקר של השכנים.

הוא: מה איתו?

היא: הוא לא מפסיק לנבוח.

הוא: ומה הבעיה עם שלנו?

היא: הוא מסריח.

הוא: אני לא שומע שום רעש מהשכנים, ושלנו לא כזה מסריח.

היא: זה בגלל שהאף שלך סתום.

הוא: רגע, אבל...

היא: גם האוזניים שלך סתומות.

הוא: עוד משהו? …

אז תגידו... פגשתם כבר את ישראמן?

בחדר לא גדול במיוחד, אי שם במדינת ישראל, התחוללה בצהרי היום מערכה מרובת נפגעים הקרויה "ועדת השמה". ובקרב מדמם זה נכחו זוג הורים (אשר נשבר להם הזין) וחברי ועדת השמה נכבדים (אשר חיו בסרט).

ובעיצומה של הועדה, חטפה האם קריזה באופן סופי ומוחלט, התרוממה מכסאה ושלפה את הסמרטפון שלה. …

זה מתחיל משאלה תמימה בפורום. או מחקר חדש. וזה במקרה הטוב.

כי לפעמים זה יכול להתחיל משמועה שמישהי שמעה מהשכנה של בת דודה שהייתה עם גיסתה בצבא, שיצאה פעמיים עם רופא אף-אוזן-גרון, שברור שהוא מבין בזה דבר אחד או שניים, הוא הרי דוקטור ושלא יספרו לה סיפורים.

זה יכול להתחיל גם מכתבה בעיתון של המדינה. או העיתון של אלה שחושבים …