Posts

בימים אלה, כפי שכבר הבנתם, אני מקיז דם בסדנת כתיבה יחד עם עוד 6 כותבים. כולנו ביחד אומללים, אך אופטימיים. הסתבר לי לאחרונה, כי הבלוג הוא במה לא רעה לפרסם מדי פעם את הטקסטים שיוצא לי לכתוב שם. מעין מסגרת לא מחייבת לטקסט לא מחייב. הגדרתי לעצמי כלל פשוט: לפרסם את הטקסט כפי שנכתב, בלי שיפוצים (אלא אם כן אמרתי אחרת). ייתכנו שגיאות ניסוח או כתיב. תמיד תזכרו: הטקסטים הנכתבים בסדנת כתיבה הם… ובכן… לא נעים לומר… לא משהו. הסיבה היא פשוטה: יש לך כ-20 דקות לכתוב טקסט כלשהו. נותנים לך רעיון או תמה כלשהי ועכשיו מצופה שתרוץ איתו. האילתור הכפוי מאלץ אותך להפעיל את התאים האפורים ביתר שאת. ומדי פעם - יש אפילו ניצוצות. אל תדאגו, לא אצלי. הגזמתם. ...

עוד חנוכה, עוד “מאורות”. סתם, על מי אני מנסה לעבוד? זו פעם ראשונה שלי במאורות. איכשהו הצלחתי לפספס אותו שנה אחרי שנה. לא עוד. השנה אפילו הייתי חרוץ והצלחתי לתרום סיפור לפרויקט הסיפורים של הכנס! כבוד! דרך אגב, בפוסט זה כללתי התייחסות פרטנית לכל אחד ואחד מהסיפורים שהוגשו לפרויקט. נושא הכנס (והפרויקט) השנה: “קץ הילדות” (על שם ספרו הקלאסי של ארתור סי קלארק). ירושלים הכנס נערך מדי שנה בירושלים. ירושלים, על פי מה שידוע למדע כיום, אינה באמת קיימת. זהו מקום ערטילאי לחלוטין, המצוי אי שם על מישור מטאפיזי הממוקם בין השטח בו חי (או מת) החתול של שרדינגר, ומרחב המחייה של ברווזים עיתונאים, הידוע כ"חדשות ערוץ 2". בקיצר, גורנישט אחד גדול. ...

פורסם במסגרת פרויקט הסיפורים של “מאורות 2015”, ועוסק בבריונות בית ספרית ופשעי שנאה

אז החלטת להרוס לעצמך את החיים. כלומר, ללכת לסדנת כתיבה. אנחנו גאים בך. קבל לחיצת יד כנה, חיבוק ועו"ד טוב המתמחה בצוואות ופתיחת כספות לאחר התאבדויות מסתוריות. בואו נצא מנקודת הנחה שבאמת אין עם מי לדבר. החלטת וזהו. השד יודע למה, אבל זה המצב. החלטת להיכנס למשימת הקזת הדם העצמית הנקראת “כתיבה יוצרת”. המוטו שלי הוא כזה: אם כבר הגעת ברוב טמטומך לחתונה האדומה, לפחות תשתה משהו. קבל מספר מושגי יסוד לגבי סדנאות כתיבה, כתיבה בכלל ושאר מרעין ובישין. ...

הוא הכל התחיל כשעבדתי בבית (בעיקר שיחקתי בסמרטפון) ונתקלתי בפוסט ממש חשוב (על יודה). הגמדה הייתה בקרבת מקום ולפתע המילים הנפלאות ביותר בגלקסיה יצאו מפיה: “אבא, מה זו הבובה הזאת?” הייתי בשוק. זו הזדמנות של פעם בחיים להציל את נשמתה לפני שאני מאבד אותה לנסיכה סופיה לנצח. “מתוקה, זה יודה. והוא מאוד חכם.” “אבל מה הוא עושה?” “הוא מלמד את הנסיך לוק להיות גיבור!” היא בעולם של נסיכים ונסיכות, הייתי חייב לתקוף עם אוצר המילים הנכון. ...

היא: מאמי, אתה פנוי? הוא: לא ממש, קצת עסוק. היא: אני צריכה שתכסח את הדשא. הוא: לא עכשיו, אני ממש עסוק. היא: מה אתה עושה? אויש, נו באמת, עוד פעם “הוא והיא”? חשבתי שגמרנו עם זה! הוא: סורי… זה מה יש. כשאין רעיונות תמיד חוזרים למה שמכירים. חוץ מזה, זה עושה הרגשה טובה. היא: וזה יותר חשוב מלכסח את הדשא? הוא: היי, זה עניין רציני! סלף רפרנסינג זה משהו שאסור לזלזל בו! ...

את שרגא פגשתי כשהוא הופיע אצלי בתוך פח האשפה. על אמת. יצאתי החוצה להוציא את הזבל, ואיך שפתחתי את הפח שמעתי אותו צורח: “חכה רגע, אל תזרוק עלי את הז…” ובדיוק בנקודה זו זרקתי עליו את הזבל. הקיצר, אחרי שהוצאתי את השקית (אלוהים ישמור מה שהילדים שלנו מוכנים לאכול) הצצתי פנימה לפח. שרגא הוא אדם נמוך קומה ולא מרשים במיוחד, שאיכשהו הצליח לדחוס עצמו לפח זבל. “אני לא נמוך, ותמחק את זה!” המשיך לצרוח עלי. ...

עוד מושב של כנס הגיקים הלאומי, הידוע כ“אייקון”, הסתיים השבוע. כמו שחפרתי בעבר, השנה הכנס היה בעל משמעות מיוחדת עבורי. אולי זו הסיבה שהשנה החלטתי לנסות למצותו עד תום, ולכן את שלושת ימי הפסטיבל ביליתי בנסיון נואש למקסם כמה שיותר אירועים, באופן שהשאיר אותי מותש מהרגיל. החום והלחות באשכול לא היטיבו עימי (וכפי הנראה, גם לא עם שאר המבקרים הנלהבים בכנס). בעתיד, אגב, הזכירו לי בבקשה לא להירשם לסדנת כתיבה המתקיימת בשעה 20:00 (ביום הראשון של הכנס). לא הייתי במיטבי ונענשתי קשות על ידי המנחה הקשוחה עד מאוד. אל תסתבכו עם רוני גלבפיש. ...

זה מתחיל משאלה תמימה בפורום. או מחקר חדש. וזה במקרה הטוב. כי לפעמים זה יכול להתחיל משמועה שמישהי שמעה מהשכנה של בת דודה שהייתה עם גיסתה בצבא, שיצאה פעמיים עם רופא אף-אוזן-גרון, שברור שהוא מבין בזה דבר אחד או שניים, הוא הרי דוקטור ושלא יספרו לה סיפורים. זה יכול להתחיל גם מכתבה בעיתון של המדינה. או העיתון של אלה שחושבים שהם המדינה. או העיתון של אלה שכותבים רק כדי שלאלה מהעיתון של המדינה יצאו העיניים. או העיתון שבכלל כותב לאלה שלא יודעים לקרוא, אז מה זה משנה מה הוא כותב. את הכתבה יכתוב אחד שהוגדר לפני 5 דקות כ"ככתבנו לענייני בריאות/מדע/טכנולוגיה" רק בגלל שההוא שהיה הכתב עד עכשיו ננעל בשירותים, והמפתחות אצל הג’ינג’י. הג’ינג’י כבר לא עובד בעיתון. הוא עובד עכשיו בעיתון של ההוא שפעם היה בעיתון של המדינה ועכשיו הוא בעיתון שעוטפים איתו דגים, למה הנייר שלו פחות מחוספס ויותר טעים. ...

סיפורי הראשון שהתקבל לפרסום, והופיע במקור בקובץ “היה יהיה 2015”. שולמית היא אם חד הורית לילדה שנפצעה קשה בתאונת דרכים והפכה משותקת, הניצבת מול דילמה קשה