זה לא החות'ים (סיפור)

12/10/2025 סיפורים · כתיבה היה-יהיה מלחמה חותים חרבות-ברזל

הטקסט הזה נכתב בפרק הזמן הקצרצר בין הסופ"ש לאחר כנס אייקון 2025 ובין חג שמחת תורה 2025. למי שקורה את הפוסט בעתיד, צריך להזכיר שאנחנו כאן כוססים ציפורניים לקראת עסקת חטופים והסכם ש(אולי) יסיים סופסוף את המלחמה הארורה הזו.

בסיפור שפירסמתי השנה בשנתון האגודה, המלחמה עדיין נמשכת. בתכל'ס, כמו בסיפור שפירסמתי בשנתון הקודם.

אם "זה לא קרה בכלל אף פעם" נולד כצורך כפייתי לעכל את הטראומה הראשונית של 7/10, אזי הסיפור הזה נולד מסיבה אחרת לגמרי: בינג' מרוכז בסדרה הנטפליקסית אהבה, מוות ורובוטים.

אמ"ר היא סדרת אנימציה אנתולוגית: כל פרק מופק ע"י אולפן אנימציה אחר ומספר סיפור אחר. הסיפורים הם תמיד בז'אנר הספקולטיבי (מד"ב, פנטסיה, אימה ומה שביניהם), וכמעט תמיד עתירי אלימות גראפית וסקס (כלומר לא לילדים).

מה עוד יש שם? חרקים. הרבה חרקים.

כלומר, בכמויות גדולות יותר ממה שהייתם מצפים. הם יכולים להיות חרקים סתם, או חייזרים שנראים כמו, ובכן, חרקים, ובדרך כלל הם ממש גדולים.

אחד הסיפורים שתפס לי את העין (והקיבה) היה Bad Travelling על פי סיפור קצר מאת ניל אשר. הפרק מספר על ספינת ציד כרישים המשוטטת לה באוקיינוס בתקופה קדומה יותר (מאה 18? אולי 17?) ונתקלת במפלצת ארכנידית אימתנית, הנראית כמו סרטן ענק במיוחד. הסרטן מתקיף אותה, מסתנן פנימה לבטן הספינה, ומנהל קרב מוחות אכזרי נגד הקצין הראשון של הספינה, המנסה באופן נואש למנוע מהמפלצת להגיע לעיר הנמל הקרובה ולטרוף שם את האוכלוסייה חסרת הישע.

עד כמה הפרק גרפי ושומט לסת? אומר זאת כך: הוא מבויים ע"י דיוויד פינצ'ר.

לאחר שנרגעתי, הייתה בי רק מחשבה אחת: גם אני רוצה. ואכן כך היה. באחד הלילות בהם החות'ים העירו אותנו להכניסו אותנו לממ"ד, ניסיתי לחשוב, בעודי מסטול מעייפות, מה היה קורה אם במקום טיל חות'י היה נוחת כאן משהו מהסדרה "אהבה, מוות ורובוטים". הייתי אמנם עייף מאוד, אך אני זוכר בבירור שאמרתי למלכת היופי "כן, נראה לי שאני יודע איזה סיפור אשלח לאהוד השנה."

היה לי קצת קשה לכתוב את הסיפור. נסו אתם לכתוב סיפור דחוס, שכל כולו הוא סצינה אחת ארוכה בזמן אמת, בה תמיד חייב לקרות משהו, ומשול למצלמת כתף הרודפת בעל כורחה אחרי פרוטגוניסט החווה את הלילה הכי גרוע בחיים שלו. היו קטעים שנאלצתי לעזוב את הטקסט לכמה ימים, לאחר שהצלחתי להלחיץ אפילו את עצמי.

מכיוון שחששתי מתגובות דומות מהבטאיסטיות, נאלצתי לומר לחלקן "אם יש לכן רתיעה מארכנידים, אולי עדיף שלא תעזרו לי הפעם." למזלי, גם את משוכת מכסת הבטאיסטיות המינימאלית צלחתי.

לבסוף נותרה בעיה אחת אחרונה: השם. שמו המקורי של הסיפור היה אמור להיות "נחשו מי בא לסעוד". אהוד לא אהב. כלומר, ממש לא אהב עד כדי הטלת וטו. אני חושב שהשקענו יותר זמן בבחירת השם מאשר בעריכה עצמה. השם שהוסכם עליו לבסוף הוא ציטוט של הגיבור, הנאמר ברגע הומוריסטי מקאברי שנועד לתת לי מנוחה רגעית מהאינטנסיביות הבלתי פוסקת של העלילה.

הטקסט הוא, ככל הנראה, פיסת האקשן הדחוסה ביותר שכתבתי. יש כאן מרדף בלתי פוסק, מתח, אימה, ולפרקים גם הבלחות לכיוון בי-מוביז של פעם, אבל במראה מודרני יותר. מקווה שתאהבו.