זה לא החות'ים (סיפור)

ניתן לדלג על ההקדמה להגיע ישר לסיפור עצמו, ממש כאן!

הקדמה

הטקסט הזה נכתב בפרק הזמן הקצרצר בין הסופ"ש לאחר כנס אייקון 2025 ובין חג שמחת תורה 2025. למי שקורה את הפוסט בעתיד, צריך להזכיר שאנחנו כאן כוססים ציפורניים לקראת עסקת חטופים והסכם ש(אולי) יסיים סופסוף את המלחמה הארורה הזו.

בסיפור שפירסמתי השנה בשנתון האגודה, המלחמה עדיין נמשכת. בתכל'ס, כמו בסיפור שפירסמתי בשנתון הקודם.

אם "זה לא קרה בכלל אף פעם" נולד כצורך כפייתי לעכל את הטראומה הראשונית של 7/10, אזי הסיפור הזה נולד מסיבה אחרת לגמרי: בינג' מרוכז בסדרה הנטפליקסית אהבה, מוות ורובוטים.

אמ"ר היא סדרת אנימציה אנתולוגית: כל פרק מופק ע"י אולפן אנימציה אחר ומספר סיפור אחר. הסיפורים הם תמיד בז'אנר הספקולטיבי (מד"ב, פנטסיה, אימה ומה שביניהם), וכמעט תמיד עתירי אלימות גראפית וסקס (כלומר לא לילדים).

מה עוד יש שם? חרקים. הרבה חרקים.

כלומר, בכמויות גדולות יותר ממה שהייתם מצפים. הם יכולים להיות חרקים סתם, או חייזרים שנראים כמו, ובכן, חרקים, ובדרך כלל הם ממש גדולים.

אחד הסיפורים שתפס לי את העין (והקיבה) היה Bad Travelling על פי סיפור קצר מאת ניל אשר. הפרק מספר על ספינת ציד כרישים המשוטטת לה באוקיינוס בתקופה קדומה יותר (מאה 18? אולי 17?) ונתקלת במפלצת ארכנידית אימתנית, הנראית כמו סרטן ענק במיוחד. הסרטן מתקיף אותה, מסתנן פנימה לבטן הספינה, ומנהל קרב מוחות אכזרי נגד הקצין הראשון של הספינה, המנסה באופן נואש למנוע מהמפלצת להגיע לעיר הנמל הקרובה ולטרוף שם את האוכלוסייה חסרת הישע.

עד כמה הפרק גרפי ושומט לסת? אומר זאת כך: הוא מבויים ע"י דיוויד פינצ'ר.

לאחר שנרגעתי, הייתה בי רק מחשבה אחת: גם אני רוצה. ואכן כך היה. באחד הלילות בהם החות'ים העירו אותנו והכניסו את כולנו לממ"ד, ניסיתי לחשוב, בעודי מסטול מעייפות, מה היה קורה אם במקום טיל חות'י היה נוחת כאן משהו מהסדרה "אהבה, מוות ורובוטים". הייתי אמנם עייף מאוד, אך אני זוכר בבירור שאמרתי למלכת היופי "כן, נראה לי שאני יודע איזה סיפור אשלח לאהוד השנה."

היה לי קצת קשה לכתוב את הסיפור. נסו אתם לכתוב סיפור דחוס, שכל כולו הוא סצינה אחת ארוכה בזמן אמת, בה תמיד חייב לקרות משהו, ומשול למצלמת כתף הרודפת בעל כורחה אחרי פרוטגוניסט החווה את הלילה הכי גרוע בחיים שלו. היו קטעים שנאלצתי לעזוב את הטקסט לכמה ימים, לאחר שהצלחתי להלחיץ אפילו את עצמי.

מכיוון שחששתי מתגובות דומות מהבטאיסטיות, נאלצתי לומר לחלקן "אם יש לכן רתיעה מארכנידים, אולי עדיף שלא תעזרו לי הפעם." למזלי, גם את משוכת מכסת הבטאיסטיות המינימאלית צלחתי.

לבסוף נותרה בעיה אחת אחרונה: השם. שמו המקורי של הסיפור היה אמור להיות "נחשו מי בא לסעוד". אהוד לא אהב. כלומר, ממש לא אהב עד כדי הטלת וטו. אני חושב שהשקענו יותר זמן בבחירת השם מאשר בעריכה עצמה. השם שהוסכם עליו לבסוף הוא ציטוט של הגיבור, הנאמר ברגע הומוריסטי מקאברי שנועד לתת לי מנוחה רגעית מהאינטנסיביות הבלתי פוסקת של העלילה.

הטקסט הוא, ככל הנראה, פיסת האקשן הדחוסה ביותר שכתבתי. יש כאן מרדף בלתי פוסק, מתח, אימה, ולפרקים גם הבלחות לכיוון בי-מוביז של פעם, אבל במראה מודרני יותר. מקווה שתאהבו.

אז איפה ניתן לקרוא את הסיפור?

במהדורת 2025 של "היה יהיה", שנתון האגודה הישראלית למדע בדיוני ופנטסיה, בעריכת אהוד מימון.

חברי אגודה מקבלים אותו בחינם, אפשר גם להזמין מאתר האגודה.

אם תעלה גרסה מקוונת, אעדכן. העליתי את הטקסט לכאן. תהנו!

הסיפור

האזעקה חורכת את הלילה בארבע וחצי. תמר ואני ממהרים לממ"ד. זה גם החדר של הראל, וגם הלילה הוא ממשיך בשנתו כמו שרק תינוק בן ארבעה חודשים יכול. תמר מלטפת אותו, ומוודאת שהוא מכוסה.

למרות העייפות, אני זוכר לקחת את האקדח שלי. עשיתי רישיון לפני חצי שנה, ואימוני כיתת הכוננות עדיין טריים במוחי. אני מעיף מבט מהיר בקבוצת הווטסאפ של כיתת הכוננות, אך לא צצים שם עדכונים מעידן, מפקד הכיתה. הראוטר הבעייתי שוב לא מצליח לחדור דרך קירות הממ"ד.

אני מסנן קללה על החותי'ם. זה הלילה הרביעי בשבוע האחרון שהאזעקה מעירה אותנו. מדי פעם אנו שומעים קולות יירוט, או נפילה. עזה מרוחקת מאיתנו כחמישים קילומטר, אז יירוטי הטילים מתימן רק מתווספים להדי הקרבות שאנו שומעים בכל מקרה.

אני מפהק. "תזכירי לי למה עברנו לפה?"

"בגלל השקט," ממלמלת תמר.

היישוב בו אנו גרים חקלאי ברובו, אך לא שטחי ההרחבות. הבית שלנו, שנבנה בהרחבה האחרונה, הוא האחרון בשורה הבתים בחגורה החיצונית ביותר של ההרחבה. אנו צמודים לשטח פתוח, והרחוקים ביותר משאר הבתים החדשים. בלילות יש לנו ראות מעולה לעבר האורות של באר שבע.

"לא מכרו לנו גם אווירה משפחתית וגנים טובים?" חייכתי, "אמרו גם שיש פה אוויר נק-"

הפיצוץ שנשמע בחוץ מרעיד את הממ"ד ומעיר את הראל. תמר מנסה להרגיע אותו, אבל זה מאוחר מדי. הראל לא מפסיק לבכות.

תמר ואני מסתכלים זה על זו.

"אתה חושב שזה…" לוחשת תמר.

"אין מצב שלא," אני אומר. נפילות של טילים שלא יורטו הפכו לעניין שגרתי בשטחים פתוחים, אבל מעולם לא הייתה נפילה כל כך קרוב לבית שלנו.

אנחנו מחכים עשר דקות, כמו שפיקוד העורף דורש, ופותחים את דלת הממ"ד.

אני לובש חולצה ומכנסיים. לאחר מחשבה קלה אני נועל נעליים טקטיות, בודק שוב שהאקדח טעון ופונה לעבר דלת הכניסה. תמר עוצרת אותי כשאני מוציא את הפנס הצבאי מהאפוד.

"לאיפה אתה חושב שאתה הולך?" המצוקה נשמעת בקולה של תמר. אני נושם נשימה עמוקה ומשפיל עיניי. קשה לי להאשים אותה, במיוחד אחרי השנתיים האחרונות.

"אם הייתה נפילה קרוב אלינו, צריך לוודא את זה ולהודיע לצבא."

אני שוב בודק את קבוצת הווטסאפ. "עידן ויואב יסיירו בצד השני של המושב, ליתר ביטחון. אני אבדוק בצד שלנו, זה יותר מהיר מאשר שאחבור אליהם. זה כולה לחפש שברי טיל."

"אתה חושב שהצבא לא יודע כבר איפה זה נפל?" עונה תמר. הראל עדיין על ידיה. "אם לא היו יודעים בדיוק שזה ייפול בשטח פתוח, הם היו טורחים ליירט."

"מישהו עדיין צריך לאתר את השרידים ולהרחיק משם אנשים," אני אומר, "לכי תדעי אם חיית בר תתקרב לזה וזה יתפוצץ."

"אבל…"

"אני יודע כמה זמן ייקח לצבא לעשות את זה," אני אומר, "עדיף כבר שאעשה את זה עכשיו."

תמר נאנחת ועוצמת את עיניה. "אל תדאגי," אני מחייך, "אם הייתי חושב שיש משהו באמת מסוכן, הייתי עולה על מדים מלאים ואפוד."

"רק שעידן לא ישמע אותך," היא ממלמלת.

אני מחבק אותה, מנשק אותה ואת הראל, ויוצא החוצה.

בלילה רגיל אפשר לשמוע את יללות התנים. קולות הירי והנפילות מבהילים אותם והם בורחים, כמו שאר חיות הבר. אני מרגיש בודד לגמרי בשדה הפתוח, טובע בדממה, כשרק הכוכבים צופים עליי.

היינו אמורים להיות יותר, אני מהרהר. יותר תקנים לכיתת הכוננות, יותר ציוד, יותר תקציב. יותר אנשים שיסתובבו כאן איתי בשעה הזו, במקום להתפצל לכוחות סיור דלילים. אין לי אפילו מכשיר קשר מתפקד לסיור הזה, באזור עם קליטה סלולרית בעייתית, למרות שהבטיחו לנו ציוד חדש.

הבטיחו לנו לא מעט בשנתיים האחרונות. לא קיבלנו כלום.

אני מהדק את האחיזה באקדח וממשיך לצעוד לעבר המקום בו אני משער שהתרחשה הנפילה. מדי פעם אני מאיר את הדרך עם הפנס, כדי לוודא שאני לא מועד על אבן גדולה, או דורך על נחש. זה בכל זאת הנגב, ואי־אפשר לדעת מתי תיתקל בשפיפון, או פתן שחור.

הבור נגלה מולי, ואני כמעט נופל לתוכו. לאחר שאני מצליח להסדיר את נשימתי, אני מציץ בו שוב… ומשתנק.

כמה גדול יכול להיות בור מטיל שלא יורט, או שברי טיל כזה? חמישה מטרים? עשרה מטרים לכל היותר. הבור הזה בקוטר של לפחות עשרים מטר, אם לא יותר, ובעומק של לפחות חמישה־עשר מטר. קשה לי לאמוד את המרחק בחושך.

משהו נמצא בתחתית הבור. אני מאיר לעבר הבור, אך לא מצליח לראות. האור חלש מדי. אני מתקדם באיטיות עד שפת הבור, ומותח את היד עם הפנס. זה לא עוזר. אני מנסה בטיפשותי לעמוד על קצות האצבעות, ואז מאבד את שיווי המשקל ונופל במדרון. גוש מתכתי בולם אותי.

אני מתאמץ ומותח את זרועי. אני ממשש את הרגליים, הבטן ואת הזרוע השנייה. הכול בסדר… בערך. שום דבר חוץ מכמה שריטות ושפשופים.

אני מתרומם באיטיות, ומגשש בחשכה. אני מזהה אור חלוש של צג דיגיטלי לידי, שולח יד ומרים את הסמארטפון המאובק שנפל. למזלי הוא לא נפגע יותר מדי. אני מאיר עם הפנס הצבאי את מה שעצר אותי מליפול הלאה. זה גוף מתכתי גדול, שבכלל לא נראה כמו קצה של טיל או שבר של רקטה. אני מסתובב סביבו וממשיך לגעת בו. יש לו מרקם מוזר. זו מתכת, אבל לא כמו משהו שיצא לי לראות. כשאני נוגע בה, ההרגשה היא של משהו מוצק ורך בו זמנית, כאילו הוא משתנה ללא הרף תוך כדי שאני נוגע בו.

אני מנסה לאמוד את גודלו. אני מעריך שזה כדור בקוטר של לא יותר מששה או שבעה מטרים. אני מנסה להבין למה מישהו ירצה לירות ליישוב המרוחק שלנו כדור מפלדה מוזרה, ואז אני נתקע בעצם הבולט החוצה מהכדור. אני מפנה אליו את אור הפנס. הוא שטוח, ריבועי, ומוצמד לכדור בצידו האחד.

זוהי דלת.

אני מתנשף בכבדות ועובר את הדלת משמאלה. היא גדולה יותר מדלת רגילה. אורכה ורוחבה לפחות שלושה מטרים.

"לעזאזל," אני מתנשם בכבדות. אני עומד מול הפתח המרובע, נועץ בו מבט ושוקל את מעשיי למשך כמה שניות שקטות המלוות בדפיקות לב.

אני מכניס את ראשי פנימה.

החום והלחות מכים בי. פנים הכדור אינו שונה מהרבה מסאונה. אני ממשיך להאיר עם הפנס. גבעולים בגווני ירוק שונים מתפתלים על הרצפה, התקרה והקירות, ויוצרים סבך עשיר וצפוף. במקומות בהם הצמחייה דלילה יותר, מכסה טחב בצבע ירוק כהה את הקיר הפנימי. הצמחייה מעוטרת בפרחים גדולים וזרחניים, הנראים כמו קישוטי תאורה מעוצבים שהוכנו על ידי תכשיטן מעורער בנפשו. הריח החזק שמכה בי מזכיר לי תערובת לא נעימה של עובש ואצות.

אני מנסה להביט עוד בחלל הפנימי של הכדור, אבל החום והלחות בתוך הכדור מכניעים אותי. אני מוציא את הראש החוצה כדי לשאוף מעט אוויר במקום הריח החריף שנמצא בפנים, ונותן ליד עם הפנס להישמט לצד גופי.

זה הרגע בו האור נופל על העקבות. אני ממצמץ וממקד את עיניי בסימנים הנראים בבירור על החול. הם נראים כמו פס ארוך ומתפתל ברוחב של בערך שלושים סנטימטר, ובכל צד שלו מופיעות לסירוגין קבוצות של שלושה קווים מקבילים, כאשר בכל קבוצה כזו הקו האמצעי ארוך יותר. אורך הקו האמצעי בכל קבוצה הוא קצת פחות ממטר, ואורך הקווים הקצרים יותר שלצידו בערך חצי ממנו.

אני מרים את הפנס באיטיות. האלומה שלו מאירה יותר ויותר רחוק ממני, ואני רואה איך הסימנים נמשכים ומתרחקים מהכדור, הלאה במעלה המדרון.

אני מתחקה אחר העקבות ומטפס החוצה. העקבות נמשכים עד שפת הבור וממשיכים הלאה, לתוך החשכה, בחזרה ליישוב.

בכיוון הכללי של הבית שלנו.

אני מרגיש את הזיעה הקרה נקווית על פניי ואת דפיקות הלב המואץ. אני שולף את הסמארטפון ומתחיל לחייג לתמר באצבעות רועדות. אין קליטה באזור הזה של המדבר, לעזאזל. אני אפילו לא יכול להזעיק את עידן.

אני מתחיל לרוץ בחזרה הביתה, בלי לעצור ולבדוק האם העקבות אכן ממשיכים לשם. אין לי זמן, ואני חייב לדעת שהראל ותמר בסדר. הם כבר לא בתוך הממ"ד, ואם יש כאן משהו זר הם חשופים לגמרי.

רגליי נושאות אותי בחזרה לחצר. היא שלווה למראה. אני עוצר על שפת השטח שלנו ומתנשם בכבדות. אני פונה לעבר הבית עצמו… ועוצר. אני שוב מאיר על הקרקע. הרגל שלי מונחת על קבוצה של שלושה קווים מקבילים ששורטטו על הקרקע לא מזמן. משמאלם משורטט קו עבה. אני ממשיך להאיר את העקבות ומגביה את הפנס. העקבות נמשכים לתוך האפלה, אך לא בכיוון הבית. הם נמשכים לעבר החלקה של הירשברג.

הירשברג כבר מבוגר מדי מכדי להמשיך לעבד את שדה הסלרי ותפוחי האדמה שלו, אבל לול האפרוחים הישן שלו עדיין ניצב בצמוד לגדר המפרידה בין השטח שלנו לשלו. הקירות מתקלפים, ותקרת הפח שהחליפה את האסבסט הרעיל החלה להחליד, אבל המבנה המוזנח עדיין שם, שריד לעבודת כפיים של חקלאי עקשן שפעם היה מגדל תרנגולות.

אני עוקב אחר הסימנים המוזרים, ונעצר מטרים ספורים לפני הגדר המפרידה בין השטח שלנו לשלו. הגדר הופלה ונמעכה לקרקע, ודלת המבנה, העשויה פח דק, נפרצה ונעקרה מאחד הצירים שלה. היא עוקמה פנימה, לתוך המבנה.

אני שוב מוציא את הסמארטפון ומחייג. אין קליטה. אני מקלל בליבי את ספק הסלולר ומשרד התקשורת, ומחזיר אותו לכיס.

אני דורך את האקדח ונכנס פנימה. אני מצמיד את הפנס לאקדח ומכוון. מעט אור ירח חודר מבעד לחלונות השבורים, והחרכים בתקרה הרעועה. אני מאמץ את עיניי ומביט פנימה. ליבי דופק במהירות, ואגלי זיעה מטפטפים על לחיי. אני מנגב את הזיעה עם ידי השמאלית, וממהר לאחוז שוב בקת האקדח.

משהו זז בחשכה. הוא ממוקם בפינה הרחוקה ביותר ממני, מאחורי ערֵמה של כלובי סוללה חלודים ששימשו פעם בלול.

אני מתקדם לעברו בצעדים קטנים ומדודים, מהדק את אחיזתי באקדח. "מי שם?" אני שואל, ומקווה שקולי הרועד לא ימנע ממני לבצע נוהל מעצר חשוד.

הפעם התזוזה בפינת הלול מלווה בצל ברור המוטל על הקיר שלצידה. הצל ארוך, צר ומתרומם באיטיות לאורך הקיר כמו נחש. צורתו אינה אחידה. הוא נראה כמו שרשרת חרוזים מוארכים המחוברים אחד לשני.

"מי שם?" אני שואל שוב, "תתקדם אליי לפני שאני יור-"

וזה הרגע בו הוא מסתער לכיווני. העצם הארוך, שאת צילו ראיתי מוטל על הקיר, מגיח דרך ערֵמת הכלובים החלודים ומעיף אותם הצידה. הוא מחובר לצידו האחורי של גוף, ומקדימה מונפות שתי צבתות. היצור נע על כמה זוגות של רגליים, אבל אני לא מספיק לספור אותן בגלל שתשומת ליבי נתונה לזנב הארוך שנע אליי במהירות.

צרחה נמלטת מפי. במה אני אמור לירות, לעזאזל? אני מתכופף, משתטח ומתגלגל הצידה כמו באימוני כיתת הכוננות. אני נזקק לעוד שבריר שנייה כדי להתייצב בעמדה נוחה, ואז אני יורה.

הכדור פוגע בזנב המשתלח לעברי. אני שומע צרחה מחליאה מהכיוון של היצור המפלצתי. הזנב, שעכשיו אני מצליח לראות את העצם המחודד בקצהו, נרתע לאחור, ונוזל כלשהו מתפרץ ממנו. כמה טיפות מותזות לכיווני ופוגעות בבד המכנס. חור נוצר על הבד, והטיפות המעטות שנגעו בו חודרות פנימה. אנקה נמלטת מפי כשתחושת כאב חדה מתפוצצת על רגלי, כמו סכין מלובן החורך את הבשר.

הצרחה שלו נחלשת לרגע, והוא מסתער שוב. הפעם אני יורה בצבת הימנית, מכיוון שהוא מרחיק ממני את הזנב הפצוע. אני שומע את הקליע פוגע בה, ואת הרעש של השריון נסדק. לאחר עוד צרחה הוא מתעקש להתקדם שוב בצעדי ריקוד מהירים, ומרים את זנבו בזווית אחרת, גבוהה יותר, כדי להקשות עליי את הירי. אני יורה לכיוון מרכז הגוף שלו, ומחטיא. אני מספיק לירות שוב, תוך כדי שאני מתגלגל לכיוון הדלת. אני יורה עוד פעם ושומע שוב את הצרחה המחרידה שלו. כנראה בכל זאת פצעתי אותו שוב.

אני מצליח להגיע לדלת, מתרומם ורץ. אני שומע משהו ננעץ בקרקע, מחטיא את רגלי בסנטימטרים מעטים. אני לא מעז להסתכל אחורה, ורץ כמו מטורף בחזרה לבית. הכאב מכה ברגלי כמו מאה מחטים דקיקות מלובנות. אני שומע מאחוריי צעדים קטנים ומהירים, כמו מחרשה שקטה החורצת תלמים בקרקע.

אני נתקל באבן ונופל. אני שוב נאנק מכאב, כשהרגל הפצועה מהארס משתפשפת בקרקע. אני מתרומם ומסב ראשי לאחור. אור הירח נופל על עקרב ענק בצבע ירוק, חוץ מזנבו האימתני בצבע אדום.

רעבים.

רגליו מבצעות ריקוד מהיר ורצחני והוא קרב אליי במהירות, אך אני שם לב רק ללחישה. היא נשמעת מכל מקום מסביבי.

הוא כבר ניצב ממש מולי.

רעבים.

הלחישה נשמעת עכשיו חזקה יותר. היא לא נשמעת מפי קול אחד, אלא עשרות או מאות קולות קטנים ההוגים יחד את המילה.

אנחנו רעבים.

הוא מניף את זנבו ומתכונן להנחיתו עליי, וזה הרגע בו אני חוזר לעצמי.

אני מכוון אליו את האקדח וסוחט את ההדק. הפעם הוא ממהר להתרחק, והכדור שנורה רק משפשף אותו. הוא עדיין צורח את אותה צרחה מצמררת. העוקץ בקצה זנבו מועף הצידה, וסילון ארס ניתז ממנו על שרידי גדר ישנה שהוקמה מסביב לשדה של הירשברג. הארס פוגע בבזנ"ט והוא מתחיל להתמוסס. העקרב פונה לרגע לעבר הגדר הפגועה, כנראה כדי לבחון את החומר הלא מוכר.

אני מנצל את הסחת הדעת, תוחב במהירות את האקדח לנדן, מתרומם ומחדש את הריצה. הפנס שנשאר מאחוריי כבר לא חשוב כרגע. בחיים לא כאב לי כך.

רעבים.

הבית כבר לא רחוק. הלחישה הבלתי פוסקת ממשיכה ללוות אותי בזמן שאני גומע את המרחק הלא רב במאמץ ניכר. מאחוריי התחדש רעש הנקירות הקטנות בקרקע, כשהעקרב חידש את המרדף. המחשבה היחידה במוחי היא לוודא שתמר והראל יהיו מוגנים בממ"ד. אם מה שהוא מחפש זה טרף, הם המטרה הכי קלה כאן.

אני עוקף את הבית, וממשיך לעבר דלת הכניסה. הענן שהסתיר את הירח קודם כבר התפזר, ואורו מאיר את היצור שמאחוריי.

"תמר!" אני מנסה לקרוא לה, אך הקול שיוצא ממני חלש מדי. "תמר!"

אני שומע רשרוש בדלת, והיא נפתחת לאיטה. אני דוהר לכיוונה ופותח אותה במהירות. תמר כמעט נופלת לרצפה כשאני דוחף אותה פנימה בפראות, וסוגר את הדלת.

"מה קרה לך?" היא זועמת, "השתגעת? דאגתי!"

רעבים.

אני נועל את הדלת, וגם מגיף את הבריח ליתר ביטחון. בזמן שאני עושה את זה אני מבין כמה זה חסר תועלת נגדו.

חבטה אדירה נשמעת, והדלת כמעט נעקרת מציריה. שנינו צורחים בבהלה. תמר מסתכלת בי באימה.

"איפה הראל?" אני אומר בקול מותש, "לממ"ד, עכשיו."

אני שומע בכי מהלול הנמצא בסלון. אני ממהר אליו, אך תמר מקדימה אותי. שוב נשמעת חבטה אדירה בדלת. אני מביט לאחור. הציר העליון שלה כבר מפורק. היא לא תעמוד בעוד מכה כזו.

"מה זה היה?" שואלת תמר, מהדקת את הראל לגופה.

אני אוחז בה ובהראל, גורר אותם איתי לכיוון הממ"ד. עוד חבטה נשמעת בדלת הכניסה. הפעם אני יודע שהיא רוסקה לחלוטין. אני שומע את קולות הניקור על הריצפה. כשהוא דורך על רצפת הפרקט זה נשמע כמו להקת כלבים נמרצים שפרצו הביתה.

דלת הממ"ד כבר פתוחה בגלל האזעקה שהייתה קודם. אני דוחף את תמר והראל פנימה, ומסתובב אחורה לעבר הדלת. מולי, באמצע הסלון שלנו, ניצב יצור בלהות בצבעי ירוק ואדום בוהק עם ארבעה זוגות רגליים, זוג צבתות וזנב אימתני עם עוקץ בקצהו. הוא דוהר אליי ללא מעצורים. אני אוחז בדלת הכבדה והאיטית וסוגר אותה בדחיפה. אחת הצבתות שלו נתפסת ברווח בין דלת הפלדה למשקוף. הוא מפעיל כוח ומנסה לדחוף אותה עוד ועוד פנימה, לתוך החדר. אני רואה איך הדלת מתרחקת מהמשקוף בהדרגה, סנטימטר אחרי סנטימטר. העוקץ שלו מבצבץ ליד הפינה העליונה של הדלת.

עצם ארוך וגלילי בצבע אדום מגיח לתוך שדה הראייה שלי, ומתנגש בצבת. הצבת נסוגה לאחור, והעקרב צורח. תמר מכה בו שוב עם המטף שאנו מחזיקים דרך קבע בממ"ד, ואז מכה בו שוב. הצבת מתרחקת מהדלת. אני מצליח לסגור אותה וצליל הנקישה המתכתית מהדהד בכל הבית. אני מסובב את בריח הנעילה הפנימית שהתקנתי בממ"ד, ואנו נעולים בפנים.

תמר שומטת מידה את המטף ומחבקת את הראל הבוכה. הם מתיישבים על מזרון מיטת היחיד בפינת הממ"ד, המשמש ביום-יום כחדר אורחים. נשימותיה קצובות וקצרות. פניה חיוורים. היא נועצת בי עיניים חדורות קרב, אך בו זמנית מלאות אימה. אני מזהה את השאלה שהיא רוצה לשאול, אך לא מצליחה להגות.

"זה…" אני מתנשף, "לא… החות'ים…"

מכה אדירה נשמעת ודלת הממ"ד רועדת, ושנינו קופצים. הבכי של הראל מתחזק.

"הוא יפרוץ פנימה," לוחשת תמר, מצמידה אליה את הראל.

כשאני מסדיר את נשימתי, אני מרגיש מחדש את הכאב הצורב ברגלי.

רעבים. אנחנו רעבים.

"דלת משוריינת מפלדה," אני מנסה להסדיר את הנשימה, "נראה איך המנוול הזה עובר אותה."

הדלת רועדת מעוצמת חבטה נוספת. החבטה חלשה מעט מהקודמת.

"זה מה שנחת אצלנו?"

"כן," אני ממלמל, "הוא ברח ללול של הירשברג. אפילו לא ידעתי אחרי מה אני עוקב עד שראיתי אותו."

"זה… זה לא יכול להיות…" אומרת תמר. "מה אנחנו אמורים לעשות? לחכות כאן עד שיימאס לו?"

אני ממשש את הרקה ועוצם את עיניי. הלחישות לא פוסקות.

"אין לנו ברֵרה." אני ניגש לארון הקטן בפינת הממ"ד, ופותח אותו. "הראוטר שוב עושה בעיות ואין כאן אינטרנט. חוץ מזה, אין לנו קליטת סלולר בממ"ד, זוכרת?" אני מוציא את קופסת העזרה הראשונה.

"מה אתה עושה…?" שואלת תמר ואז מבחינה בפצע על הרגל שלי. "הוא הכיש אותך!"

אני שולף מהקופסה צמר גפן, כוהל רפואי, תחבושת ומספריים. "הוא לא הכיש," אני אומר. אני מחטא את הפצע עם כוהל, ואז גוזר פיסה ארוכה מהתחבושת, מלפף סביב האזור הפצוע ומעט מעליו, ומהדק את הקשר. אם הייתי סופג את מלוא הנוזל, הייתי נשאר בלי עור בכלל. "וזה כלום, זה רק שורף."

הלחישות השתתקו ברגע בו הידקתי את התחבושת מסביב לפצע.

"אז איך קיבלת את זה?"

"הוא פשוט…" אני מסיים להדק את התחבושת ומשתהה לרגע. "הוא התיז את זה עליי."

קול רחש נשמע לפתע מעברה השני של הדלת.

"מה זה?" שואלת תמר, "הוא… עושה פיפי?"

"זה לא פיפי," אני נחרד, "אנחנו… אנחנו לא יכולים להיות פה."

"השתגעת?" קולה של תמר גובר, "על מה אתה מדבר?"

אדים מתחילים לעלות ממשקוף הדלת. ריח חריף ומחניק מתחיל להתפשט בחדר.

"שרון, מה הולך פה?" אומרת תמר, מבטה נעוץ בדלת.

"הוא מצא איך להיכנס," אני ממלמל, נזכר בבזנ"ט של הגדר של הירשברג. "תשימי את הילד במנשא ותתכונני לקחת אותו," אני מוסיף, ופותח את החלון השקוף המחפה על החלון המשוריין של הממ"ד.

אני מסב את מבטי לרגע לעבר הדלת. חור זעיר מתחיל להיפער מעל הידית, במקום שבו החומצה של העקרב פוגעת בדלת. הוא הולך וגדל.

"תמר, תיקחי את המנשא ותשימי בתוכו את הראל," אני חוזר. תמר שולחת יד למנשא הבד עם הטקסטורות ההודיות המצוירות עליו, זה שקנינו בסופ"ש האחרון באילת, ורותמת אותו עליה.

בגלל המצב לא פתחנו את חלון הממ"ד כבר תקופה ארוכה. אני מביט בחלון העשוי הפלדה הצבוע בסיד לבן. הוא מורכב משני לוחות הזזה עבים וכבדים הנפגשים בדיוק במרכז החלון. כל לוח תפוס על ידי נצרת בריח. אני תופס בנצרה הימנית ומסובב אותה באיטיות מצד לצד וחוזר חלילה. בכל רבע סיבוב כזה, הנצרה נסוגה מעט החוצה, הרחק מהשקע בלוח ההזזה.

החור בדלת מתרחב.

אני ממשיך לסובב את הנצרה, עד שהנקישה המיוחלת נשמעת כאשר היא קופצת החוצה. אני פולט נשיפה ארוכה וממשיך לנצרה השנייה.

"שרון…" אומרת תמר בקול רועד.

"אני יודע." הזיעה מטפטפת לאורך פניי ללא הרף. "אני על זה, עוד רגע."

הנצרה הזו קשה יותר להזזה. יש עליה שכבת סיד עבה יותר, והיא ממאנת להסתובב בקלות. הנשימות שלי הולכות ומתקצרות כשאני נאבק בנצרה העומדת בינינו לבין הימלטות מהפורענות המאיימת לפרוץ פנימה מהדלת.

ריח האדים הרעילים מתחזק, והמרקם שלהם הופך סמיך יותר. אני עוצר רגע ומעיף מבט מסביבי, מנסה להתעלם מהחור בדלת שכבר בגודל חצי מהאגרוף שלי. על ארון הציוד הקטן שלידי נמצאת משקולת נייר שקיבלנו פעם במתנה: תנשמת עשויה מאלומיניום וצבועה בטורקיז. אני תופס אותה ומכה בנצרה. הרעש נשמע בכל הממ"ד. אני מכה שוב, והפעם הנצרה זזה מעט. אני מכה בשלישית. היא משתחררת.

אני תופס את הנצרה ומסובב אותה מצד לצד, והיא משתחררת בקלות.

החור בדלת כבר בגודל של ספל קפה.

אני מזיז הצידה את הלוח הימני בקושי רב. אני מקלל את היום בו החלטתי לצבוע את החלון המחורבן הזה. לאחר שניות שנמשכות כנצח, הוא סופסוף זז הצידה לגמרי ונבלע בקיר.

אני עוצר לרגע, ומביט בתמר. "שמעת את זה?" אני שואל.

"לא. אני…" היא עוצרת לרגע ומביטה בדלת. "אני לא שומעת כלום. הוא הפסיק."

החור בדלת גדול, אך ממש לא גדול מספיק כדי שהמפלצת הזו תיכנס פנימה. אני ממקד מבטי בחור, ותוהה האם הוא התייאש.

"שיט," אני אומר לפתע, "אולי הוא הלך כדי לאגף אותנו מחוץ לחלון."

אני מתקרב מעט לדלת כדי לנסות לשמוע אם יש מישהו מהצד השני. מתוך החור פורץ זנב ענק עם עוקץ בקצהו, מפספס אותי כחוט השערה. אני חומק הצידה, והוא פוגע בקיר הרחוק שבו משובץ החלון, בדיוק במקום בו לוח ההזזה השמאלי, זה שעדיין לא פתחתי, פוגש בקיר הממ"ד. הזנב נסוג מעט לאחור, ואז שוב חודר פנימה, מכה בכל פעם בנקודה אחרת בקיר. אני מנסה לצפות את תנועותיו, כדי לראות אם אוכל לתפוס בלוח כדי לדחוף אותו הצידה, ולמלט את תמר והראל. בכל פעם שאני מנסה להתקרב, הזנב פוגע קרוב לחלון. קרוב מדי.

לפתע הוא מפסיק. הזנב נסוג אחורה, דרך החור שבדלת, ונבלע מאחוריה. נשמעת חבטה אדירה, ודלת הממ"ד רועדת. אני מביט במשקוף. נוצר שם רווח. החומצה כנראה איכלה חלקים ממנגנון הסגירה של הדלת, בנוסף לחור שהיא יצרה. הבריח הפנימי עדיין במקומו, הברגים האימתניים של התושבת המחוברת לקיר עדין במקומם, אבל הבריח עצמו, זה המרותך לדלת, מתחיל להיפרד ממשטח הדלת.

"הוא הולך לפרוץ פנימה!" אני צועק, ותופס בלוח החלון הסגור עדיין. הוא חורק כשהוא זז באיטיות מייסרת על המסילה שלו. הראל חזר לבכות, ובכיו מתחזק עם כל מכה בדלת.

הלוח נבלע בקיר כמעט לגמרי, ואנקת תסכול נפלטת מפי כשהוא נעצר. משהו כנראה תקוע בקצה המסילה ומונע ממנו לזוז. מכה נוספת בדלת. אני מפנה אליה את מבטי. היא כבר בזווית אלכסונית. רווח גדול נוצר בין חלקה העליון למשקוף, אבל חלקה התחתון עדיין צמוד למסגרת הדלת.

אני תופס את שרפרף העץ המעוצב מאיקאה שנמצא ליד הארון הקטן, ושם אותו מתחת לחלון. אני דוחף את תמר לכיוונו, ותופס בכתפיים הזעירות של הראל. "תני לי אותו," אני דורש, "אני אעביר לך אותו כשתהיי בחוץ."

"לא!"

"את לא תצליחי לצאת כשהוא עלייך!"

החדר שוב רועד. אני שומע שוב את רעש הנקירות ברצפה, כשהעקרב לוקח תנופה לקראת עוד הסתערות.

"הוא עוד רגע כאן!" אני זועק. תמר מתרצה ושולפת את הראל מהמנשא. הדמעות זולגות מעיניה כשהיא נושקת לו. אני חוטף אותו מידיה. היא מציבה רגל על השרפרף שמתחת לחלון.

המכה הבאה, זו שנשמעת כשתמר מנסה לעבור דרך החלון הצר, מרעידה את החדר עוד יותר. הבריח נשבר כמעט לחלוטין, ומגן עלינו רק במעט. צבת אדירה מבצבצת מאחורי הדלת, ואז נעלמת.

אני דוחף את תמר החוצה בכוח, והיא נופלת לקרקע. אני דוחף החוצה את הראל, ומצחו מקבל בטעות מכה מהמשקוף. בכיו כבר הופך לצרחות דקיקות כמעט בלתי נשמעות. זרועותיה של תמר תופסות אותו.

רעש מחריש אוזניים. הצבת מצליחה לחדור כמעט בשלמותה, אבל הדלת עדיין עומדת. הוא יצטרך לעבוד עוד קצת כדי לשבור גם את הבריח ואת הציר התחתון של הדלת… ואז זה יהיה הסוף.

"רוצי לאוטו!" אני אומר לתמר. אני עולה על השרפרף, תופס את צידי החלון ומושך עצמי החוצה. הראש שלי מגיח החוצה, ואחריו החזה שלי. אני תופס את החלק התחתון של החלון ומרים עצמי הלאה והרחק מהחדר.

אני דופק את הברך שלי כשאני מטפס החוצה מהר מדי, ושוכח את גודל הגוף שלי ביחס לחלון הצר. זעקת כאב בוקעת מפי, והתחבושת נקרעת. רעש איום מציף אותי, נורא יותר מהרעשים שנשמעו עד עכשיו. הרעד בחדר עובר לאורך הקירות, ואני מרגיש אותו לשבריר שנייה, כשאני נופל החוצה, וקרני השמש שזרחה הרגע פוגעות בעיניי.

אני שרוע על הגב בחוסר אונים. אני רואה צבת אדירה מבצבצת מהחלון ממנו נחלצתי בעור שיניי. לפתע אני מבין מה הולך לקרות בעוד שבריר שנייה. בשארית כוחותיי אני מתגלגל הצידה, רגע לפניי שהוא שולח את זנבו הארסי החוצה ודוקר בפראות את כל השטח הקרוב לחלון הממ"ד.

רעבים.

רעבים מאוד.

התחבושת כבר לא במקומה, ואני שוב שומע את מחשבותיו.

עוד גלגול, ואני מתחיל לזחול לעבר הרכב. אחרי כמה מטרים אני אוזר אומץ, מתרומם ומתחיל לדדות לחנייה. אני מדמם, והברך כואבת לי מאוד.

תמר חוגרת את הראל בטנדר. צבעו הכחול והמבריק, אחרי הפוליש שעשיתי לו לפני כמה ימים, מסתיר את גילו האמיתי. אבל זה עדיין רכב טוב.

הראל עדיין קטן אז כיסא הבטיחות שלו מותקן מקדימה. תמר מביטה בי ומחווירה. "אתה לא נוהג ככה," מונחתת עליי הפקודה. אני מציית ונכנס במהירות למושב האחורי, קורס על המנשא של הראל הזרוק שם.

"רגע," אני אומר, "אין עליי מפתח."

"הוא במנשא," אומרת תמר, "מזל שהוא לא היה נעול."

אני מגשש מתחתיי, ומחלץ את מנשא הבד של הראל. אני נזכר כי תמר החליטה להטמין שם את המפתח, כי היא לא הולכת לשום מקום בלי הראל, וזו הדרך הטובה ביותר לוודא שלא תשכח את הראל או המפתחות כשהיא הולכת לסידורים.

אני מגיש לה את המנשא, ומבטי נתקל במראת הנהג האמצעית. דמות גרוטסקית בצבעי ירוק ואדום עזים פורצת מהבית ודוהרת אלינו.

"תמר," אני אומר. היא לא עונה וחוטפת את המנשא.

הדמות כבר גמעה את מחצית המרחק בין הבית לבינינו. נשימותיה של תמר הולכות ומתקצרות. היא שולפת צרור קטן מתוך המנשא, מכניסה את המפתח למתג ההתנעה ומסובבת. דמותו של העקרב ממלאת את כל המראה.

רעבים.

הרכב מתעורר לחיים. תמר לוחצת על הדוושה ואנחנו עפים קדימה. אני מעיף מבט לאחור. הוא מחדש את ריצתו ומתחיל במרדף.

הטנדר עוזב את השטח שלנו ומתפרץ לכביש. אנחנו כמעט מתהפכים כשתמר מסובבת את ההגה בכוח, ומיישרת אותו בכיוון נתיב הנסיעה. הראל עדיין קשור לכיסא הבטיחות שלו.

הטנדר גדול, כבד ולא חדש. יש לו כושר עבירות גבוה, במיוחד בקרקע המדברית, ובזכותו אנחנו יכולים לנוע בשטח בלי לחשוש מהתחפרות בקרקע, או שקיעה בשיטפונות, אבל הוא לא מהיר. העקרב מהיר יותר, והוא שוב מצמצם את המרחק.

"תמר, תני גז…"

"אני עם הדוושה צמודה לרצפה, עכשיו תסתום!"

אני מדמיין את קול טפיפות רגליו על הקרקע, אותן נקירות קטנות המעבירות צמרמורת בגווי. אני שוב מפנה את מבטי לתמר.

"תמר זה לא מספ-"

מכה אדירה נשמעת מאחורה. כל הרכב מזדעזע, וקצהו הקדמי מתרומם לרגע מהדרך ונוחת בחזרה.

"מה זה היה?!" צועקת תמר, מבטה עדיין נעוץ בדרך הפרוסה לפנינו.

אני מביט לאחור. צבת אדירה ננעצה בדלת תא המטען של הטנדר.

הוא נועץ את הצבת השנייה, ומרים את עצמו במשיכה. גוש מחליא בצבעי ירוק ומעט אדום מחליק לתוך תא המטען של הטנדר. הזנב שלו מכוון אלינו.

כל כך רעבים.

"שלא תעזי לעצור," אני ממלמל.

"אבל…"

"שלא תעזי!" הפעם אני צועק.

אני שולף את האקדח ויורה בשמשה האחורית. הכדור מנפץ את השמשה, מגיע לעקרב ופוגע באחת הצבתות. היצור צורח. אני יורה שוב. הוא מתרחק כמה צעדים אחורה, ותופס את שלדת הרכב עם הצבת שלא פגעתי בה. הירייה הבאה מפספסת אותו לגמרי, אך הזנב הארסי כבר לא מכוון אלינו. הוא מושך אותו בחזרה אליו, ומרחיק אותו מהרכב.

אני תוהה כמה תחמושת נשארה לי. הוא עומד בקצה תא המטען של הטנדר אך ממשיך באחיזתו העיקשת.

"אל תאטי," אני מסנן לתמר, "בשום אופן." אני יורה שוב, ומטפס דרך השמשה השבורה לתא המטען של הטנדר. אני תופס בגג הרכב בידי הפנויה, ומכוון את האקדח לעקרב. אני יורה בו פעם נוספת, ומושך את עצמי החוצה. אני מושך את רגלי השנייה מתא הנוסעים. שנינו עומדים עכשיו אחד מול השני.

רעבים, הוא חוזר ואומר, כל כך רעבים.

"אני יודע," אני עונה לו וזה הרגע בו הוא מסתער עליי.

אני יורה בו שוב ושוב. בכל פעם שאני פוגע בו הוא צורח. הוא מייצב עצמו באמצעות הצבתות, ומניף לעברי את הזנב. אני חומק הצידה ומתכונן לירות בו שוב. אם הוא יבין שהארס שלו יכול להמיס גם את הרכב, אנחנו אבודים.

רגלי פוגעת במשהו. מזווית העין אני רואה את הטורייה ששאלתי משמוליק חזן לפני חודש והבטחתי להחזיר לו תוך יומיים.

אני מנסה לשלוח יד לעברה, אך כל תזוזה שלי נענית בתזוזה נגדית שלו. הוא שוב מניף את הזנב ומתכונן לתקיפה נוספת.

רעבים.

"תמות," אני מסנן, וסוחט את ההדק. הכדורים המעטים שנותרו באקדח שורקים בכל פעם שהם שורטים את השריון שלו. הרגע בו נגמרים לי הכדורים, הוא גם הרגע בו אני מצליח סוף-סוף לדרוך על הטורייה בלי שהעקרב יפריע לי. הטורייה מנתרת בקלילות ונוחתת בכף ידי. אני זורק את האקדח הריק הצידה, אוחז בטורייה בשתי ידיי ומניף אותה לכיוונו. היא פוגעת בזנב הארסי שמסתער עליי.

העקרב צורח חזק יותר מכפי שצרח עד כה. הוא זז הצידה, לדופן השנייה של הטנדר, ומתקדם אליי מהכיוון השני. לפתע הטנדר מזדעזע, וקופץ באוויר. תמר עלתה כנראה על סלע, או גווייה של חיה שהייתה שרועה על הדרך. אני מצליח לתפוס ביד אחת במעקה המתכת המרותך לגג הטנדר. העקרב איבד לרגע את אחיזתו במשטח המתכת. הוא מנסה להתייצב מחדש, אך זנבו איבד מגובהו. אני שם לב שאנחנו קרובים זה לזה יותר מכפי שהיינו קרובים לפני רגע.

אני אוחז בטורייה וסוגר את המרחק הזעיר בינינו על רגלי הפצועה. לפני שהוא מצליח להחזיר לעצמו את שיווי המשקל ולהניף שוב את הזנב, אני מניף אותה ופוגע בזנבו, כמה חוליות מעל העוקץ.

נוזל ירוק נשפך מהאיבר הכרות, ורעש מחריש אוזניים עוטף אותי מכל כיוון. מבעד לצרחות מקפיאות הדם של היצור, אני גם שומע את צרחותיה של תמר, אבל היא עדיין ממשיכה בנסיעה המסויטת.

מחשבותיו של היצור מציפות את מוחי.

רעבים הם כל כך רעבים אל תפגע בהם.

אני ממשיך להכות בו בפראות. אני מכה בצבת אחת שלו, ולאחר מכן בשנייה. הוא לא מנסה להתנגד, וממשיך לצרוח באימה. אני פוגע במרכז גופו, וגם משם נשפך אותו נוזל ירוק. מסתבר שהחומצה הארסית שאיכלה את דלת הממ"ד שלנו מרוכזת בעוקץ הכרות, ולא בגוף עצמו. הנוזל שנשפך ממנו לא מאכל את הטנדר, למזלנו.

הוא מאבד את שיווי משקלו ונוטה הצידה. הטנדר מתחיל לנטות גם הוא בזווית אלכסונית. שני גלגליו השמאליים כבר לא נוגעים בקרקע, ומשקלו של העקרב מאיים להפוך את כולנו. אני מניף את הטורייה פעם נוספת, ומכה בו כאילו אני חובט בכדור גולף ענק. הוא צורח בפעם האחרונה כשאני מצליח לדחוק אותו החוצה מהטנדר.

אל תפגע בהם.

בבקשה.

אני מתמוטט על רצפת הטנדר, ושומט מידי את הטורייה. הגווייה שלו שוכבת בצד הדרך ללא תזוזה, והיא הולכת וקטנה ככל שאנו מתרחקים ממנה. זה נגמר.

"שרון, אתה בסדר?"

אני מתנשף בכבדות ומנסה לעכל את מה שקרה הרגע.

"שרון!" הפעם תמר צועקת, "תענה לי!"

"כן," אני ממלמל בקול מותש. "נראה לי שהוא גמור."

אני מהרהר במילותיו האחרונות אליי. לא לפגוע… במי?

מחשבותיי נקטעות על ידי אזעקת צבע אדום. הסירנות נשמעות היטב מאחד היישובים שסביבנו. אני עוצם את עיניי ומתנשף בכבדות. מה עוד יהיה היום?

"רגע, מה אני עושה?" אני שומע את הקול מרוט העצבים של תמר, "לעצור? להמשיך?"

"אההה…" קשה לי לחשוב כשעקרב ענק רודף את מחשבותיי, "נראה לי… שנעצור. הוא לא ירדוף אחרינו יותר, וצריך לתפוס מחסה מהטיל בצד הדרך."

תמר עוצרת את הטנדר, וסוטה לשוליים. אני מזהה את המקום. זה מטע האבוקדו של אבוקסיס. אני זוכר שאמר לי שהוא מתחיל לקטוף בשבוע הבא.

אני קופץ החוצה מהטנדר ופונה לעבר דלת הנוסע. תמר יוצאת ופוגשת אותי ליד הדלת. אבל רגע לפני שאני פותח אותה כדי להוציא את הראל ולתפוס עם תמר מחסה מהטיל המתקרב מתחת לצילו הנעים של אחד מעצי האבוקדו, אני רואה עצם בוהק וכדורי מגיח מבעד לעננים. הוא משמיע צרחה איומה של כלי הנע במהירות מטורפת, לפני שהוא מתרסק במטע של אבוקסיס.

הוא לא ננעץ באדמה, אלא נע כמעט במקביל אליה, עד שהוא פוגש בראשי העצים, מנמיך טוס ולבסוף מתחפר בקרקע ומניח לאדמה לבלום אותו עד לעצירה מוחלטת. אני מזהה את כלי הטיס מרחוק. זו לא הפעם הראשונה שראיתי כדור כזה בשעות האחרונות.

לעזאזל.

"תישארו כאן," אני אומר לתמר, בלי להסיר את מבטי ממקום הפגיעה. "אל תצאו מהרכב. תשאירי את המנוע עובד ותהיו חגורים בפנים." אני מפנה לרגע את מבטי אליה. "אני חייב לבדוק את זה."

תמר עוצרת בי ומחבקת אותי בחזקה. אנחנו מרשים לעצמנו לבכות ביחד, אבל רק לרגע אחד בודד. היא נכנסת עם הראל לרכב, ואני פונה לעבר מקום הנפילה.

אני מעיף מבט מהיר בסמארטפון הסדוק, ומחייך חיוך מריר. אני שוב באזור ללא קליטה.

הכדור לא נפל רחוק מדי מאיתנו. אני צולח את המטע בדרך אליו, שורת עצים אחת אחרי השנייה. מדי פעם אני נתקל באבוקדו בשל במיוחד שצנח מהעץ ונרקב. כנראה שאבוקסיס היה צריך להתחיל את הקטיף כבר השבוע, אני מהרהר.

אני רואה יותר ויותר פירות על הרצפה, ככל שאני מתקרב.

זה כדור שונה מזה שנפל לידינו. כשאני קרב אליו אני מבחין שהוא מעט קטן יותר. צבעו מבריק יותר. אני מתקדם עד לנקודה הקרובה ביותר שאני מעז, שהיא רחוקה מספיק כדי שאוכל לברוח בזמן אם יצא משם עוד אורח רצחני.

האקדח לא עליי, אך גם לא היה טעם להביא אותו כשאין לו תחמושת. במקומו אני שולף את הסמארטפון ומתחיל לצלם. הדבר האחרון שאני צריך זה שיחשבו שאני משוגע. מצד שני, אני מהרהר, מי לא יהיה משוגע אחרי השנתיים האחרונות?

אני חג בזהירות מסביב לכדור, ומצלם בכל זווית אפשרית, עד שאני מוצא עצמי משקיף על מה שנראה לי כמו הדלת. אני מתכונן לצלם אותה, ואז היא נפתחת.

אני מנסה לנשום, אך לא מצליח. האצבע שלי רועדת, אבל אני מצליח לאלץ אותה לצלם, בתקווה שאקבל תמונה טובה של מה שייצא משם. והם אכן יוצאים.

הראשון יוצא החוצה בחשש. הוא מצליח להחליק החוצה בקלות בגלל ממדיו הקטנים יחסית. הוא בוחן עם אחת הצבתות את הסביבה הלא מוכרת, וגורר את עצמו החוצה. אני מצליח לצלם אותו. הבא אחריו אוזר אומץ, ומנתר החוצה יותר בקלות. גם הבא בתור, וזה שאחריו. אלה באים אחריהם מקפצים החוצה ללא עיכובים בכלל.

הצאצאים של העקרב שהגיע בחללית הראשונה גדולים רק במעט מלברדור צעיר. הם ממשיכים להישפך מהכדור, בזה אחר זה, ומתחילים לסרוק את השטח.

רעבים. זה מה שהוא אמר כל הזמן הזה. אף פעם לא בלשון יחיד.

אל תפגע בהם.

אני כבר לא מרגיש כלום. לא את הפצע הצורב ברגלי, לא את ריאותיי המרוקנות מאוויר, ולא את הזיעה הקרה השוטפת עכשיו את מצחי.

אני פונה לאחור ומתחיל לרוץ. הם צעירים, אז יש להניח שאינם טורפים מנוסים. אני מקווה שהם לא ראו אותי. וגם אם שמעו אותי, אני מקווה שאין להם את היכולות האתלטיות של ההורה שלהם.

אני רואה מרחוק את הטנדר קרב אליי.

"תמר!" אני מתחיל לצעוק, "תתכוננו לברוח!"

נדמה לי שאני שומע נקירות חלשות מאחוריי, אבל אין לי אומץ להסב את מבטי לאחור ולבדוק.

אני רואה את תמר מוציאה את ראשה החוצה בבהלה. אני רץ את המטרים האחרונים עד הטנדר. אני שומע את הנקישה של פתיחת הנעילה הפנימית של הרכב. אני פותח את הדלת האחורית, ומתיישב מאחוריהם.

"צריך לעוף מכאן!"

תמר מצייתת, והטנדר עף קדימה.

"לאיפה?" היא שואלת.

"לבסיס הכי קרוב של הצבא," אני אומר. אני מוציא את הסמארטפון ואנחה מלאת תקווה נפלטת מפי – בפינה השמאלית העליונה מופיעים שני קווים קטנים. אני מתחיל לתקתק על הצג במהירות. "תביאי אותנו לשם, אני צריך להתקשר." אני מתחיל לשלוח את כל מה שצילמתי לעידן, ומקווה שהקליטה המקרטעת תחזיק מעמד. אחר כך אתקשר אליו, כדי שלא יחשוב שהשתגעתי.

ואז אנסה לשכנע את הקצין הכי גבוה שאמצא. הם חייבים לראות את זה. אני חייב לשכנע אותם.