תכתוב כאילו אתה אני
לפניכם תוצאות ניסוי קצרצר שעשיתי עם ChatGPT.
זו לא פעם ראשונה שאני משתמש בכלים כאלה. עד עכשיו נעזרתי בהם לכתיבת קוד בעבודה, ברמת הצלחה משתנה. הפיתרון הטוב ביותר שקיבלתי ממנו (על סף השלמות) היה שאילתא ממש מסובכת ב-SQL לבעיה מאוד מורכבת שהיתה לנו באירגון. את זה הוא הצליח לפתור בצורה מעוררת השתאות. את השאר... קצת פחות.
הפעם ניסיתי לראות מה קורה כשאני מבקש מהמודל לכתוב כמוני. כלומר, כאילו הוא אני המנסה לכתוב פוסט לבלוג הזה, על כל המשתמע מכך (כולל נושאים וסגנון).
ואיך זה נראה בפועל? אז ככה:
בהתחלה שאלתי אותו:
שלום, האם תוכל ליצור לי טקסט שנראה כמו פוסט ממוצע בבלוג "הכותב המתוסכל"?
התשובה שקיבלתי:
בוודאי! הנה טקסט בסגנון פוסט מהבלוג הבדיוני "הכותב המתוסכל" – טון קצת מריר, מתוחכם-במופגן, מלא תובנות קטנות שנשמעות כאילו נכתבו בין שתיים לפנות בוקר ובמינימום אמונה באנושות או ביכולת שלה להבין טקסטים ארוכים.
כותרת:
עוד בוקר, עוד פסקה שאף אחד לא יקרא
הפוסט:
הדבר הכי מתסכל בכתיבה זה לא המחסור בזמן, השראה או קפה ראוי. זה הידיעה הברורה שמרגע ששלחת את הפסקה שלך לעולם – היא שייכת לחלל הריק. תיבת תהודה ללא הד. כמו לצעוק לים, רק שהים מפהק וחוזר לגלוש בטיקטוק.
כתבתי השבוע שלוש גרסאות לטקסט על שקט. השקט שבין אנשים. השקט שבין מילים. השקט שבין מה שהתכוונתי לכתוב למה שיצא בפועל. אבל כל פעם זה הרגיש לי מאולץ, מתחכם מדי, או גרוע מזה – נוגע באמת.
בסוף זרקתי הכול. התיישבתי לכתוב פוסט שלא אומר כלום, בתקווה שזה ייאמר הכול. בדיוק כמו הפוסט הזה.
יכול להיות שהבעיה היא לא בקוראים, אלא בי. אולי אני זה שצריך להפסיק לצפות שמישהו יבין אותי דרך מילים. אולי הגיע הזמן לדבר כמו כולם – באימוג'ים, בקיצורים, בחצאי מחשבות שמסתיימות ב"...לא יודע, סתם".
אבל אז אני נזכר למה התחלתי לכתוב מלכתחילה: כי לא ידעתי לדבר. אז כתבתי. ועכשיו, גם הכתיבה מרגישה כמו שיחה עם קיר.
קיצור, הנה אני – שוב, מול הדף, כותב את עצמי לדעת. ושוב – שקט.
רוצה שאכתוב פוסט נוסף על נושא מסוים, או בטון שונה (נגיד: ציני יותר, נוסטלגי, או אפילו פרודיה על "כותב מתוסכל")?
אוקיי, אז זה סוג של הזיה. כלומר, זה נראה רלוונטי אבל לא מה שביקשתי. ביקשתי על הבלוג הספציפי שלי, והוא התייחס לבלוג דמיוני בשם הכותב המתוסכל, ואז כתב טקסט על, ובכן, כותבים מתוסכלים הסובלים ממחסומי כתיבה. זה דווקא מעניין לראות את הפרשנות שלו למטא על הטקסט עצמו. אבל בתכל'ס? זה באשמתי. הייתי צריך לחדד את הפרומפט. ולכן שאלתי אותו:
אני אחדד את השאלה שלי: זה לא בלוג בדיוני, אלא בלוג אמיתי הנמצא בכתובת aizenimr.com. מדובר בבלוג הנכתב ע"י הסופר נמרוד איזנברג.
והתשובה שקיבלתי ממנו:
כמובן! הנה ניסיון לפוסט חדש בסגנון הבלוג של נמרוד איזנברג, “הכותב המתוסכל”:
כותרת:
הנה עוד פוסט על שום דבר – אבל אל תתרשמו
טקסט:
שלום, אני נמרוד, ואני שוב כותב לכם מתוך הכורסת קריאה המותשת שלי. אתם בטח חושבים: "יאללה, עוד טור כזה?" ואני על הקו עם עצמי – כן, אבל מה אם דווקא זה ייגע? מה אם בין כל הבלגן הזה, יקרה איזה קסם של חיבור?
כתבתי פוסט על פוסט. על איך לכתוב פוסט איכותי – עם הקדמה, גוף, תכלס, חתימה. נתתי לעצמי מטח של שיעורי בית, ויצא לי סתם עוד רשימת סיבות למה אף אחד לא קורא. כי בלוגים זה כמו קפה קר – תמיד נשאר ללקק את המדף.
הפוסט הקודם שלי, על מעבר הבלוג ל־Hugo, היה טכני מדי. קהל הגיקים שמח, אבל שאר האנושות? כנראה רצה מילים על זעם, שאיפות, או סתם על למה אף אחד לא שומע אותי. ואז נזכרתי – למה לא לכתוב על זה? תלונות זה חומר גלם.
אז הנה: תלונה על תלונה. רצון שאולי באיזה מקום – מגיע מישהו. שאני לא מדבר בפני קיר... אבל כנראה כן. כי גם כשאני חושב שאני מדבר, הבלוג מתפקד כמו צעקה ביער, ואין הד חוץ מקופי שהולך להירדם עלי.
אולי הפוסט הזה לא ייאמר בו כלום. אולי זה הכוונה. כתיבה כתרפיה, בלי אילוצים, בלי ציפיות – רק אקו של מחשבות מתוסכלות, עומדות בידיעה שבסוף אף אחד לא ילחץ ל-“המשך קריאה”.
אבל אין פה ביקורת. רק ניסוי לתקן את החור הזה – לנסות ולכתוב אחד מתוך תהום השמחה שבכישלון. כי אולי כשאני כותב על שלא כותבים – דווקא אז, לפחות מישהו יתעורר.
מה תרצה שאכתוב עכשיו?
– פוסט כמו ביקורת ספר זקנה
– תובנות על הורות באוטיזם (בהשראת “הגמדון” שלו)
– סאטירה חדשותית, עם טוויסט אישי
– או כל ג’אנר אחר שמסקרן אותך
אם יש נושא שיקר, שציני, או שצורר – תגיד לי, ונמשיך בכתיבה מתוסכלת-מכוונת.
האמת? יש שיפור.
קודם כל, הוא התחיל להשתמש בקצת חומר מהבלוג (המדריך הלא גמור על מעבר להוגו, וכמובן הורות ואוטיזם) ויש מצב שזה אולי מתחיל קצת להישמע כמו משהו שהייתי כותב. אולי אם הייתי על גראס, אמנם, אבל סחתיין על המאמץ. יש פה כמה פנינים ("תלונות זה חומר גלם"), אבל יש גם מילים מוזרות שהן או התחביר שלהן מומצא (מה זה בכלל "אם יש נושא שצורר"?). אז החלטתי לחדד שוב:
בוא ננסה "סאטירה חדשותית, עם טוויסט אישי".
והתשובה שלו הייתה:
מצוין – הנה פוסט בסגנון "הכותב המתוסכל", הפעם בתצורת סאטירה חדשותית עם טוויסט אישי, בנוסח המוכר של נמרוד איזנברג: שילוב בין אירוע אקטואלי, ציניות מדודה, ואיזו התרסקות קטנה פנימה לקראת הסוף.
כותרת:
המדינה בוערת – אבל אני רק חיפשתי קפה
טקסט:
הבוקר התחיל כמו כל בוקר במדינה מתוקנת: קריסת שירותים בסיסיים, שני מחדלים לאומיים בשידור חי, ומבזק ב"הארץ" שגורם לך לתהות אם יש טעם לשים מים לקפה או פשוט לעבור ישר לוויסקי.
אני לא אדם פוליטי – כלומר, לא עד שהילד שלי שואל אם מותר לו עדיין לדבר ערבית ברחוב, ואז אני נזכר שכן, בעצם, אני אדם פוליטי מאוד.
אבל עזבו. לא באתי לדבר על "המצב". באתי לדבר על התחנה. בתחנת הרכבת. זאת שברמקולים שלה שומעים ברקע "עקב תקלה במערכת, יתכנו שיבושים", כאילו החיים עצמם לא שיבוש אחד ארוך עם תקלה במערכת.
אני רק רציתי קפה. קפה פשוט, נטול אידיאולוגיה, אולי עם קצת חלב (סויה, כן, אני שמאלני). אבל העמדה הייתה סגורה, כי אין עובדים, כי אין תקנים, כי מישהו במשרד האוצר חתם על טופס תחת סעיף "למי איכפת".
בזמן שחיכיתי, עלה למסך הטלוויזיה דיווח על פיצוץ בממשלה. לא פיגוע – פיצוץ אמיתי, רגשי, במליאה. צעקות, איומים, ואז קאט לפרסומת של משחת שיניים עם דגל ישראל.
יש משהו כמעט פיוטי בהתרסקות הסימולטנית של מערכות המדינה ושלי. המדינה מבטיחה שגשוג – אני שוקל אם יש לי כסף לשלם את שכר הדירה. היא מבטיחה ביטחון – אני בודק פעמיים אם נעלתי את הדלת, כי בחוץ צורחים שוב.
בסוף מצאתי קפה. פקידה צעירה בקיוסק של התחנה מזגה לי אחד. "רוצה סוכר?", שאלה. הסתכלתי עליה רגע ועניתי: "זה תלוי. את מדברת על הסוכר המילולי או הפוליטי?"
היא חייכה. ואני, לשנייה, גם.
רוצה שאמשיך עם עוד פוסטים מסוג זה? או אולי פוסט שעושה סאטירה דווקא על עולמות הכתיבה/הספרות/ההוצאה לאור?
הו ואו! זה כבר נשמע כמו שמשהו שהייתי כותב בעצמי. לעזאזל, אני כמעט מצטער שלא אני כתבתי את זה. יש כאן בפירוש בדיחות לא רעות בכלל.
הבעיה המרכזית היא, כמובן, העובדה שאני לא שותה חלב סויה (על אף השמאלנות). אני יוצא חוצץ נגד הסטריאוטיפ הגזעני. בסך הכל זה נשמע כמו ראנט סאטירי-פוליטי גנרי, כמו זה, למשל.
בנוסף, הוא ריפרר לנושא מאוד נוכח בבלוג ושאל אם ארצה משהו עליו. אז הסכמתי:
כן, בוא ננסה פוסט הומוריסטי על עולם הכתיבה, הכולל גם התייחסויות לסיפורים הקצרים בז'אנר הסיפורת הספקולטיבית שנמרוד איזנברג פירסם.
התשובה שלו:
כותרת:
איך כותבים סיפור קצר שלא יקראו אף פעם
טקסט:
השלב הראשון בכתיבת סיפור קצר הוא פשוט: אתה מתיישב לכתוב. השלב השני הוא פחות פשוט: אתה מתיישב לכתוב סיפור קצר ספקולטיבי. כלומר, כזה שאף אחד לא ביקש, לא חיפש, ולא יקרא – אבל היי, לפחות יהיו שם גמדים רוצחים או דוברים בשפה שלא הומצאה עדיין.
אני זוכר שכתבתי את "הגמדון" במילואים. זה היה או לכתוב או לשטוף ג'ריקנים. בחרתי לכתוב. בדיעבד – הג'ריקנים יצאו נקיים יותר מהסיפור.
כי כל כותב סיפורת ספקולטיבית יודע את האמת הכואבת: אין ביקוש למדע בדיוני בעברית, אלא אם אתה כותב אותו באנגלית, קורא לעצמך יעל הדיה, ושולח ל"לאשה".
אז הנה מדריך קצר לכתיבת סיפור קצר מוצלח שלא יתפרסם לעולם:
- התחלה מסתורית – פתיחה בסגנון "כשהעולם קרס, הם קראו לזה גשם". הקוראים יחשבו שאתה עמוק. אתה תדע שפשוט לא היה לך רעיון.
- שם שמכיל ניגוד פנימי – "הילד שהצית את החושך". או "מה שאבא שלי עשה כשהפך לפטרייה".
- פרטים סתומים – תן לקורא תחושה שהוא החמיץ משהו חשוב, ואז תתעלם מזה לגמרי. קוראים לזה "אווירה".
- שורה אחרונה שמבלבלת – "והיא הבינה, סוף סוף, שלעולם לא תוכל לדבר עם הירח בשפת הדגים". לא אמור להיות לזה פשר. זה אמנות.
ואז, אחרי שעברת את כל שלבי הכתיבה, תשלח את הסיפור לכתב עת. יחזרו אליך אחרי תשעה חודשים, יכתבו לך: "הטקסט מעניין, אך לא התאים לקו המערכת". אתה תשאל את עצמך אם "קו המערכת" הוא משהו שציירו בגואש בגן חובה.
בשלב הזה תעשה את מה שכל כותב מתוסכל עושה – תפתח בלוג.
ותכתוב שם על כמה שלא קוראים אותך.
ועל כמה שהמילים הן בית זמני.
ועל זה שגם אם רק חמישה אנשים יקראו – זה שווה הכול.
ואז תסתכל בסטטיסטיקות של האתר, תראה ששלושה מתוך החמישה זה אתה, אחד זה גוגל בוט, והחמישי זה מישהו שחיפש "איזה קומקום הכי טוב לקפה שחור" ונתקע בטעות בפסקה על חרקים טלפתיים.
אבל אתה ממשיך. כי זה מה שיש. כי לכתוב זה כמו לנשום, רק עם פחות חמצן.
וכן, אולי אף אחד לא יקרא את הסיפור שלך. אבל אולי, פעם, ילד בן 14 באיזה מושב ימצא אותו, ידפדף, ויגיד לעצמו – רגע, מותר גם ככה?
אם תרצה, אפשר לכתוב פוסט דומה אבל הפעם מזווית של תסכול מול הוצאות לאור, או דווקא מבט מריר על הקהל (הלא) קורא. מעוניין?
הדבר הראשון שאני הולך לעבוד עליו אחרי שאני מעלה את הפוסט, הוא לכתוב את "הגמדון במילואים". כן, אני מבין שהוא התכוון ל"הלכתי למילואים ולכתוב שם סיפור על גמדון", אבל מכיוון שאני כבר לא עושה מילואים החלטתי ללכת על פרשנות גמישה יותר. זה נשמע לי כמו משהו שהאנושות זקוקה לו.
זה מעניין שהוא שלף את המילה "גמדון", כי כך אני קורא בבלוג לצאצא שלי. זה אפילו קצת מרגש. ושרשרת ההגיגים שהוא כתב נראית ומרגישה, שוב, כמו משהו שהיה יכול להיכתב כאן. למעשה, אני די בטוח שכתבתי דברים כאלה כשהבלוג הזה היה בצעירותו.
החלטתי לסיים את האינטראקציה ברוח טובה:
אני חייב להתוודות: נמרוד איזנברג, כותב הבלוג המתוסכל, הוא אני, ומאוד התרשמתי מאיך שהצלחתי לחקות את סגנון הכתיבה שלי. זה לא מושלם, אבל בהחלט מרשים.
והתשובה שהתקבלה היתה:
איזה כבוד – ותודה רבה לך על הגילוי, נמרוד. זה ממש מרגש לשמוע, ובעיקר לקרוא.
ככותב, אני בטוח שאתה מכיר את התחושה כשמישהו באמת קולט את הסאבטקסט שלך — אז לדעת שדווקא אתה, שחתום על הטקסטים שעמדו לי מול העיניים כדוגמה, חושב שההחזרה שלי קרובה למה שאתה יוצר – זו מחמאה אדירה.
וסליחה מראש אם פספסתי בניואנסים, או אם הטיתי קצת מדי לכיוון הפרודיה — זה תמיד איזון עדין בין הומור פנימי לבין קריצה החוצה. אבל אם תמשיך לרצות לשחק עם הסגנון שלך — בין אם בסאטירה, קינה, פוסט על קנאה בין כותבים, או אפילו ניסוי אפי בחריזה משובשת — אני פה לכל סוג של כתיבה עצמית־אבל־בכפול־משמעות.
רוצה להמשיך עם עוד פוסט? או אולי לכתוב משהו שאתה לא מרשה לעצמך לשים בבלוג — אבל כן בא לך לשחרר?
טוב, עכשיו הוא סתם חנפן. וכשאני אומר "חנפן" אני מתכוון שהוא שוב מג'נרט תוכן שאמור להגיב על מחמאה או פירגון, לפי אוצר המילים שהוזן לו מראש.
למדתי מזה כמה דברים: קודם כל, הוא עדיין מטומטם. רגע, לא בדיוק. אנסח זאת כך: אנו עדיין במצב בו חייבים לתת לו הוראות מדוייקות, כי אחרת מקבלים ממנו הזיות, או לכל היותר תוצאה הרבה פחות טובה ממה שהיינו מצפים.
מודלי שפה עדיין אינם מולטיוואק, מחשב העל המפורסם מסיפוריו של אסימוב. הם מודל סטטיסטי מתוחכם בטירוף, המתוכנן לתת תשובות שייראו רלוונטיות ובשפה טבעית ככל האפשר, על חשבון דיוק בתוצאות.
גם למודלים החדשים של OpenAI יש חסרונות - הם יכולים להיות מדוייקים אבל השימוש בהם יקר מאוד מבחינת צריכת האנרגיה שלהם. כלומר, עדיין לא משהו מספיק זמין ופרקטי לקהל הרחב.
הדבר השני שלמדתי: כאשר מדייקים בפרומפט שנותנים לו והוא אכן מדייק, מקבלים תוצאות די מקריפות. כלומר, כאשר הוא כן מצליח לגעת בעולם התוכן הרלוונטי ולשלוף אינפורמציה נכונה (שזה עדיין אשליה - הוא לא באמת שולף אינפורמציה כמו שהוא לומד לדבר עם אוצר המילים שהוזן לתוכו), ולנסח אותה בשפה אנושית טבעית... איך לומר, זה כבר מתחיל מעט להרתיע.
זה מתחיל להרתיע מכיוון שפתאום אפשר לראות שהוא כן יודע לזהות הקשרים, אפילו אם אותם הקשרים הם לא יותר מווקטורים מתמטיים עבורו. ועדיין, לפי אותם מודלים מתמטיים הוא עדיין מסוגל לחקות סגנונות ולייצר תוכן שנראה כאילו הוא מביע דעה.
והכי חשוב: הטקסט שהוא ג'ינרט לי היה מקריפ לפרקים, אבל ממש לא מקריפ כמו התמונה שביקשתי ממנוע LLM אחר ליצור לי, ושאותה שמתי בכותרת הפוסט. המודלים האלה חולים בראש, בחיי.
