ברוכים הבאים לכיפת הרעם

שלום, אני נמרוד, ואני מאוהב במיוזיקל Heathers המבוסס על סרט הקאלט מסוף האייטיז Heathers שתורגם בארץ כ"מלכות הכיתה".

התוודעתי לשתי היצירות האלה במופע של קבוצת התיאטרון לנוער בה הילדה משחקת. חלק מהילדים העלו את שיר הפתיחה של המחזמר, והמילים (כמו המוזיקה) תפסו אותי בגרון. מאז אני לא מסוגל להפסיק לשמוע את זה ברכב. לא חוויתי התמכרות כזו מאז המילטון.

הסרט Heathers (מכאן ואילך אני אקרא לו "מלכות הכיתה" בגלל שזה תרגום לא רע וגם בגלל שזה מעצבן לעבור כל פעם לאנגלית) נכתב ב-1988 ע"י התסריטאי דניאל ווטרס, ששאף ליצור סרט נוער שיסתור את כל מה שחשבו עד אז על סרטי נוער. הוא בפרט היה מעוניין ליצור אנטיתזה לסרטי ג'ון יוז ששלטו אז בקופות, והיו תו תקן לאיך סרטים בז'אנר הזה צריכים לתאר את קשיי גיל העשרה.

ווטרס הלך עד הסוף והכי קיצוני שרק יכל. אמנם לא התאפשר לו לכתוב תסריט בן 3 שעות אותו יביים סטנלי קיובריק כמו שתכנן במקור, אבל במקום זאת הוא יצר קומדיה מקאברית מצחיקה וממזרית, ועם זאת ארסית ואלימה, ונגע באופן חסר רחמים בסוגיות כמו בדידות, בריונות ודיכאון אצל בני נוער, לצד אזלת היד של המבוגרים בטיפול בהם.

הסרט והמיוזיקל מספרים על תרבות הקליקות בתיכון, וספציפית זו המוכרת בעיקר מתיכונים אמריקאים. העלילה מתארת את אותו "משחק חברתי" אשר במסגרתו "המקובלים", המונהגים ע"י הספורטאים ומלכות הכיתה, מתעללים ללא הרף באלה הדחויים חברתית - "החנונים". האלימות הפכה בבית הספר הזה לדרך חיים, מחלה מדבקת שכולם חשופים לה בין אם כמתעללים או כקורבנות.

ורוניקה סויר, גיבורת הסיפור, היא נערה חכמה, טובת לב וחנונית. ככזו, היא חשופה כמו שאר החנונים להתעללות והטרדות יומיומיות מצד המקובלים. בשנת סיום התיכון שלה היא כורתת מעין ברית נוחות עם חבורת ה"הת'רס", שעל שמן נקרא הסיפור. מדובר ב-3 תלמידות בשם הת'ר, והן הנערות הזוהרות והפופולאריות ביותר בבית הספר - מלכות כיתה על ספידים שאליהן אף אחד לא מעז להיטפל. להיפך, הן מושא להערצה, ועל פיהן יישק דבר.

ורוניקה מגיעה איתן להסדר: בתמורה לפרוטקשן מהן היא תספק להן שירותי זיוף. ורוניקה יודעת לחקות כתבי יד והיא מסוגלת לזייף בכישרון רב כל סוג של מסמך, ממכתבי אהבה ועד אישורי בית ספר. בזכות הסדר הנוחות הזה, מצליחה ורוניקה להינצל מהבולינג בעור שיניה, וזוכה לראשונה בחייה למעמד חברתי גבוה ממה שהורגלה עד עכשיו.

גן העדן החברתי נגמר בחטף לאחר שורוניקה נאלצת לעמוד על עקרונותיה (כאן יש שוני בין עלילת הסרט למיוזיקל, למרות שהעיקרון הבסיסי נשמר פחות או יותר). ההת'רס מנתקות איתה קשר, והיא שוב מנודה חברתית.

ורוניקה פוגשת ומתאהבת בג'יי. די., הילד החדש והמסתורי בבי"ס, בעל תפיסת עולם צינית וקודרת. הוא משכנע את ורוניקה שהסדר החברתי הקיים הינו פגום, חולה ומעוות, ולכן הפיתרון המתבקש היחיד הוא, ובכן, להתחיל לרצוח מקובלים ולהסוות את הרצח כהתאבדות באמצעות זיוף מכתבים בכתב ידם ע"י ורוניקה. ומכאן זה רק מסתבך עוד יותר.

הסרט המקורי והמיוזיקל המבוסס עליו הם לא פחות מיצירות מרושעות, ברמה שבילי וויילדר היה יכול להתגאות בה.

תשכחו מילדות רעות, יצירת קאלט מאוחרת יותר העוסקת באותם נושאים. שם לפחות צץ מדי פעם איזה מבוגר אחראי למחצה, וסוף סכריני. "מלכות הכיתה", לעומת זאת, מציג עולם מעוות ומרושע, המתואר ע"י ורוניקה כ"זה לא תיכון, זו כיפת הרעם", ומרפררת לזירת הקרבות לחיים ולמוות בסרט השלישי בסדרה הפוסט אפוקליפטית "מקס הזועם".

בתיכון ווסטברג אין מצפון, אין מוסר ובוודאי שאין ראיית האחר. במקום זה יש סביבה איומה, הנשלטת ע"י בריונות, תרבות אונס וגבריות רעילה. אני מוצא עצמי מפזם בהנאה את המנגינה, ובו זמנית נחרד מהמילים הארסיות של השירים.

במובנים מסוימים המיוזיקל הולך הרבה יותר רחוק מהסרט מכיוון שהוא עוטף את הליריקות ספוגות הציאניד של השירים בשכבה מרהיבה של לחני פופ ורוק עם כוריאוגרפיה נהדרת, ובין לבין יש דיאלוגים קומיים מצחיקים, הכתובים לעילא ומתוזמנים לפי הספר.

המיוזיקל לקח את האווירה המקאברית של הסרט וגרם לה להיראות מעודכנת ומטרידה עד כדי תחושת סף בחילה, בגלל שהאוירה הססגונית שעל הבמה עם התלבושות והריקודים העליזים, האופיינית בדר"כ למחזות זמר בברודווי ווסט אנד, עומדת בסתירה מוחלטת לתכנים בהם המיוזיקל הזה עוסק.

פרט טריוויה מעניין: המיוזיקל עלה לראשונה ב-2010, אך ב-2018 הוכנסו בו שינויים לכל ההפקות שבאו אח"כ. השינוי הבולט ביותר: השיר המצמרר Blue המתאר נסיון אונס (וגורם לתחושת קרינג' בלתי נסבלת מהשנייה הראשונה) הועף מההצגה, ובמקומו הוכנס השיר You're Welcome העוסק גם הוא באותם תכנים אבל באופן בוטה וקליט יותר. גם הוא קרינג'י, אגב, אבל קצת פחות.

היוצרים הסבירו ש"בלו" לא הבהיר מספיק שורוניקה נמצאת בסכנה אמיתית, והיה יותר מדי "שמח" בשביל שיר המתאר אונס. בנוסף הוכנס השיר I Say No שלצד השיר Dead Girl Walking נחשב, לפחות בעיני ל-Let It Go של המיוזיקל. אלוהים, כמה שהשיר הזה סוחף ומושלם.

"מלכות הכיתה", ובמיוחד המיוזיקל, מתאר את הגיהנום, פשוטו כמשמעו, של גיל ההתבגרות. אני הייתי ילד די דחוי חברתית, ולכן אני מניח שזו הסיבה שהתמכרתי מיידית ליצירה הזו. יש שם יותר מדי כפתורים רגשיים שנלחצו אצלי.

הצביעות המתוארת ביצירות, הפרשנות השגויה בעליל של המבוגרים והמשטרה למקרי המוות, הקרקס התקשורתי סביבם, והתשוקה של הדמויות להפיק רווח פרסומי וכלכלי מההתאבדויות לכאורה במקום לנסות לבדוק מה לעזאזל קורה כאן, הזכיר לי עלילה מיצירה אחרת לגמרי: רדיו בארט, פרק 13 מעונה 3 של משפחת סימפסון.

בפרק זה בארט מקבל ווקי טוקי במתנה, ומשתמש באביזר כדי למתוח את תושבי ספרינגפילד. הוא עובר את הגבול כשהוא זורק את המקלט לבאר נטושה, ומערים על תושבי העיר כשהוא משכנע אותם שילד תמים בשם טימי נפל לבאר. ה"ילד" הוא כמובן בארט המתחבא במקום מבטחים ומשדר את קולו של הילד דרך המכשיר. במקום למצוא דרך לחלץ את הילד האלמוני בבאר או לפחות לבדוק מיהו, מתפתח קרקס תקשורתי, כיאה לתרבות הקפיטליסטית האמריקאית עליה סדרת הטלוויזיה מקפידה למתוח ביקורת שנונה.

אולם כאשר בארט בעצמו נופל פנימה לבאר, לאחר שהוא מנסה להוציא משם את המכשיר ולסיים את המתיחה, תושבי העיר מגלים שהיו קורבן לתעלול שלו. היחס שלהם לילד האמיתי שנפל לבאר, אינו מזכיר במאומה את ההתמסרות התקשורתית לטימי, דמות הילד המזוייף הקלה לעיכול מבחינה תדמיתית. כי מי ירצה לחלץ מהבאר את בארט, הילד חובב התעלולים שנאלץ לתעד את מעשי הקונדס הנוראים שלו על לוח בית הספר בכל שבוע?

אותה ביקורת מופיעה ביתר שאת במיוזיקל כאשר הילדה הדחויה ביותר בבית הספר מנסה להתאבד, אך רק נפצעת ונשארת בחיים. היחס לנסיון התאבדות כושל אך אותנטי של נערה בודדה וחפה מפשע הנובע ממצוקה רגשית אמיתית לאחר שנים של התעללות, אינו מזכיר במאומה את הקמפיין חסר הבושה סביב מקרי התאבדות המזוייפים של ילדים שהיו, ובכן, חארות בחייהם ובמותם. להיפך - היא אף זוכה ללעג כ"חנונית שניסתה לחקות את המקובלים ונכשלה", בזמן שאלה שנרצחו (בריונים, זוכרים?) מועלים במותם לרמת קדושים מעונים.

המסר המרכזי של היצירות הוא די ברור, בעיני: ילדים יכולים להיות חארות אכזריים, והמבוגרים הם אוסף דגנרטים מטומטמים שאין להם מושג איך לגשת לבעיה ולמנוע מילדים להיות כאלה. הפתרון, בהינתן הסיכוי הקלוש שאכן קיים, נמצא אך ורק בידיהם של אותם בני נוער שמבינים שאת הטירוף הזה אפשר וצריך לעצור. כמו ורוניקה.

אלבום המחזמר זמין בספוטיפיי ויוטיוב מיוזיק וכו'. אני ממליץ על הגרסה המשוכתבת מ-2018 והלאה, היא באמת הטובה יותר.

בשנת 2022 עלתה גרסה מצולמת של ההצגה בטלויזיה האמריקאית, אבל אני לא יודע היכן ניתן לצפות בה באופן חוקי דרך שירות מוכר.

בקיצר: תראו (או תאזינו). תהנו מהמוזיקה והכוריאוגרפיה המצוינת, תצחקו מהדיאלוגים אבל תבכו מהליריקות האכזריות, אך מדויקות בצורה בלתי מתפשרת עד כדי כאב.

מבוסס על שרשור בלוסקיי שפרסמתי לפני כמה ימים.