זה לא קרה בכלל אף פעם (סיפור)

27/04/2025 כללי סיפורים · כתיבה חרבות-ברזל מלחמה טראומה

עדכון: הסיפור עלה לאתר. מי שרוצה לקרוא אותו מוזמן לדלג לכאן.

כמו כל שנה, כמו שעון חסר מעצורים, מגיע הנורא מכל: שלב א' בהצבעות לפרס גפן. הרגע הזה בו חברי האגודה הישראלית למדע בדיוני ופנטסיה מצביעים מי יהיו הפיינליסטים לחלוקת פרסי הגפן בכנס אייקון הקרוב.

זה, כמובן, גם הרגע בו כל מי שכתב סיפור השנה מתכווץ בפינה ומקווה שיהיו מספיק אנשים שקראו את מה שכתב, אהבו ואף טרחו להצביע בטופס כמו ילדים טובים.

הסיפור שכתבתי למהדורת 2024 של שנתון האגודה עסק באופן ישיר בטבח השביעי האוקטובר. הוא מכיל את כל הטריגרים שבעולם: מלחמה, טבח, אובדן, הדחקה ומאבק בלתי מתפשר בין הרצון לזכור את מי שאיבדנו, והרצון לשכוח את הטראומה שלא עוזבת אותנו כבר קרוב ל-600 ימים.

כתבתי אותו בפחות משבוע, שלושה חודשים אחרי הטבח, בידיעה שהוא יתפרסם בדיוק שנה לאחריו, ובתקווה כשציבור הקוראים יוכל כבר (אולי) להתמודד עם יצירה העוסקת בפצע המדמם הזה.

כששיתפתי את חבריי שזה מה שאני הולך לשלוח לשנתון, התגובות היו, ובכן... מעניינות. רמי שלהבת, למשל, אמר לי "חשבתי שאם מישהו נמצא במקום הזה [לכתוב על השביעי לאוקטובר] זה אתה."

קרן לנדסמן, לעומת זאת, ציינה בכנס עולמות האחרון ש"נמרוד איזנברג כתב סיפור על השביעי לאוקטובר, תוך כדי השביעי לאוקטובר!"

האמת שזה לא כזה מפתיע, בהתחשב בעובדה שכבר כתבתי סיפור על מלחמה ישראלית יחסית לא מזמן, הרומאן שאני עובד עליו כבר FOREVER נוגע, בין היתר, בהיסטוריה צבאית של ישראל, ותיאוריות קשר הקשורות לזה, ובאופן ממש "מפתיע", גם הסיפור שאני כותב עכשיו לשנתון של 2025 מתרחש על רקע מתקפות החות'ים.

איך אמרתי כשכתבתי את "בודפשט"? אה כן: "כשמצאתי עצמי נובר בפרוטוקולים של ועדת אגרנט, הבנתי שמשהו אצלי לא הכי בסדר."

"זה לא קרה בכלל אף פעם" מופיע בשנתון "היה יהיה" מהדורת 2024 המחולק חינם לכל חברי האגודה. אז אם בכל זאת הצצתם בשנתון, קראתם את הטקסט, הגעתם למסקנה שהוא ראוי לציון, ובמקרה גם לא שכחתם להציץ בטופס ההצבעה (שנשלח במייל לכל חברי האגודה) אודה לכם מאוד אם תחשבו עליי ותסמנו אותו.

תודה.

עדכון 1: הסיפור מועמד לפרס גפן לשנת 2025! תודה לכל מי שהצביע והעלה אותו לשלב ב'.

עדכון 2: בנוסף, הסיפור מועלה גם לכאן בגרסתו הדיגיטלית באישור אהוד מימון, עורך האסופה:

זה לא קרה בכלל אף פעם

שימו לב: בסיפור זה יש התייחסות למתקפת השבעה באוקטובר, טראומות, מוות ואובדן

1

בוקר. השמש זורחת במקום הלא נכון, אבל אני לא שם לב. אני מתעורר בכל זאת, למרות שהשמש לא חודרת מבעד לתריס חדר השינה ומציקה לי בפנים. במקום זה, היא מגיחה בסלון.

אני מתמתח, קם, מצחצח שיניים, שוטף פנים ומתלבש. בזמן שאני שותה את הקפה אני מציץ בלוח השנה, ובפתקית שהדבקתי על המקרר כדי שלא אשכח את המטלות להיום.

רציתי להכין פאי תפוחים. רגע, יש לי בכלל מספיק קמח וחמאה בבית? לא נורא, נסתדר. אני לא מתכוון לצאת מהבית הבוקר, בטח לא כשאני צריך לנקות את הדירה. אם אני דוחה את הניקיון לאחר הצהריים, השכנים מלמטה מתלוננים.

אני ניגש להפעיל את שואב האבק, ושם לב למצית הגז שזרוק על הרצפה. אני תוהה מתי הדלקתי את הכיריים בפעם האחרונה. אני לא נוהג לבשל כל יום.

אני מחזיר אותו למקום ומתחיל לנקות.

2

הנייד שלי מצלצל בזמן שאני עושה הפסקה קצרה כדי לשתות קצת מים.

"היי, מה המצב?" אלה נשמעת עולצת מהרגיל.

"אני מבין שהדייט אתמול היה מוצלח," אני ממלמל, מבין שהשיחה לא תהיה קצרה.

"בוא נגיד שיש למה לצפות הלאה." החיוך של אלה דולף דרך הטלפון.

"אני שמח לשמוע," אני נאנח, "אבל יש לי עוד מלא דברים להספיק היום."

"יש לך בדיוק שני דברים שאתה צריך לעשות," היא אומרת, "לשכור עוזרת ולקחת סיר מההורים."

"אני גר לבד בדירת שלושה חדרים," נמאס לי להסביר לה כל פעם מחדש, "אין שום סיבה שאני לא אעשה את זה לבד. וחוץ מזה, אני נהנה מהבישולים."

"אני מרגישה שלא הצלחתי לקלקל אותך כששכרנו ביחד ליד האוניברסיטה," היא מצליפה, "גם אז התעקשת לבשל."

"אני התעקשתי לבשל ולנקות," אני אומר, "את התעקשת לשים את השם שלך על כל רהיט וחפץ שהבאת מהדירה הקודמת."

"השותף הקודם שלי היה פסיכופט."

"אבל זה לא אומר שאני צריך לראות סטיקר עם השם 'אלה בזק' על משחת השיניים שלי!"

"משחת השיניים שלי," היא מדגישה, "אחרת לא היה צורך לשים סטיקר."

"זה לא עזר לך הרבה," עכשיו תורי ללגלג, "המשחה עדיין אצלי. עם הסטיקר."

"קלפטומן." היא משיבה אש.

"מזל שלא כתבת את השם שלך במלואו." אני מגחך.

"היי, אני לא אשמה שלדודה של אימא שלי קראו 'פנינה' והיה חשוב להנציח," היא עונה ומיד מוסיפה "אני מקווה שלפחות בשבת אתה מתכוון לישון."

אני פותח את הפה ומנסה להשיב לה. אני מנסה ומנסה, אך אני לא מצליח להוציא הגה.

"עמית?" שואלת אלה.

הפה שלי נשאר פתוח אבל אני לא מצליח להוציא הגה, כאילו יד בלתי נראית חוסמת את פי וחונקת אותי.

"עמית, אתה שם?"

אני מנסה לפתוח את הפה עוד יותר. הפה שלי קרוע לרווחה עכשיו, ואני מפחד שאם אנסה לפתוח אותו עוד קצת, אני עלול לשבור את הלסת, אבל זה רק גורם לי לרצות עוד יותר לדבר, לקרוא, לצעוק, לזעוק, לצרוח, אבל הקול שלי נשאר כלוא בפנים ושום דבר שאני עושה לא מצליח לגרום לאלה לשמוע אותי, ועוד רגע היא תתייאש ותנתק את הטלפון ואז באמת אהיה לבד, ואף אחד לא ישמע אותי יותר אף פעם ולתמיד.

"עמית? הלו?"

"אני כאן," המילים פורצות ממני החוצה פתאום, כמו סתימה שנפתחה. אני שואף אוויר כאילו זו הפעם הראשונה שאני נושם. "פתאום לא הייתה לי קליטה." את המשפט האחרון אני אומר במהירות, מקווה שהיא לא תשים לב.

"אה, אוקיי," היא עונה, "אז אתה מבטיח לנוח קצת?"

"ברור," אני עונה.

"אחלה," היא אומרת, "אני צריכה לזוז עכשיו, תהיה איתי בקשר."

אני אומר לה שיהיה בסדר, מנתק ומפעיל שוב את השואב.

3

בוקר. קרני השמש חודרות מבעד לחלון חדר השינה, ומעירות אותי רגע לפני השעון המעורר. אני מתמתח, קם, מצחצח שיניים, שוטף פנים ומתלבש.

אני יוצא מחדר השינה לכיוון המטבח. כשאני עובר את שולחן האוכל, רגל ימין שלי מתרוממת גבוה ונוחתת על הרצפה בצעד גדול במיוחד. רגל שמאל שלי מבצעת צעד גדול משלה, ואז אני עוצר לרגע ומביט לאחור, מנסה להבין על מה דילגתי. לרגע נדמה לי שראיתי צללית על הרצפה.

"זה… אשליה אופטית," אני ממלמל לעצמי. כנראה בגלל קרני השמש המטילות צל בסלון.

אני מביט בלוח השנה ובפתקיות על המקרר. צריך לנקות את הבית, ואחר כך לקנות כמה דברים. אני מהרהר מה כדאי לעשות קודם, ולבסוף מוצא את עצמי עם דלי מים, מגב וסמרטוט. אני מקרצף ומשפשף את הרצפה שוב ושוב עד שאני כמעט יכול לראות את הבבואה שלי באריחים, אך הרצפה עדיין נראית לי מלוכלכת. אני ממצמץ, ושוב מופיע עליה כתם . אך הוא נעלם לפני שאני מגיע אליו עם המגב.

הנייד מצלצל, וזו אלה על הקו.

"היי, מה קורה?"

"ככה," אני עונה, "משהו מוזר קורה כאן מהבוקר."

"נו, באמת," היא נאנחת, "אמרתי לך להפסיק אחרי בירה אחת לפני השינה."

"לא שתיתי ולא בטיח," אני רוטן. "משהו קרה לרצפה."

"משהו קרה…" היא חוזרת אחריי. "לרצפה? היא שבורה?"

"לא, אבל אני יכול להישבע שהיה פה כתם, ועכשיו הוא נעלם."

"מה זאת אומרת נעלם?" היא שואלת.

"זה אומר שרגע אחד יש פה משהו על הרצפה," אני מתחיל להבין כמה מגוחך אני נשמע, "והוא כל כך גדול שאני חייב לדלג מעליו כדי לא ליפול, ורגע אחרי זה הוא נעלם."

"אתה מבין כמה מגוח-"

"כן, לעזאזל, אני מבין!" אני שוב רוטן. "אבל זה עדיין קרה. ואחר כך שוב היה משהו על הרצפה, אבל הוא נעלם לפני שעברתי עליו עם המגב, ואז חזר שוב." אני משתהה, וכעבור עוד רגע אני מוסיף, "ואתמול, כשדיברנו בטלפון…"

"אויש, עמית," הטון המודאג של אלה מתחלף בזה של אימא המחליפה חיתול לפעוט שהיה אמור להיות גמול, "אתה בטח לא ישנת מספיק בלילה, והדבר הראשון שאתה עושה כשאתה קם זה להתחיל לשטוף את הבית. תעשה לעצמך טובה, תנוח קצת ותשתה מים. כל הכתמים שבעולם ייעלמו, סמוך עליי."

"אני…" הדיבור נעתק מפי כשאני מבין שזה ההסבר ההגיוני. אני מרגיש את הצמא מתחיל לכרסם בגרוני. "את צודקת," אני מתרצה לבסוף, "עד כמה פרנואיד נשמעתי?"

"על מלא, נשמה."

אני נאנח והשיחה מסתיימת. אני מוצא עצמי לבד בדירה, ועם תחושת צמא המנקרת בגרוני ללא הפסקה. חולשה פתאומית תוקפת אותי, ואני מתרסק על הרצפה המבריקה כמעט כמו ראי, אשר עדיין לחה מסמרטוט הניקיון שהעברתי עליה באופן אובססיבי. אני מביט לעבר הדלי עם המים, טובל בו את ידי, מקרב לפי את כף היד הקעורה עם המים ושותה.

אני לא זוכר כמה שתיתי ממנו לאחר שאני מסיים, אבל הכתם על הרצפה כבר לא מופיע יותר. אולי הוא לא הופיע מעולם, כמו שאלה אמרה. מה שחשבתי שראיתי מעולם לא התרחש.

"זה לא קרה," אני אומר לפתע. "זה לא קרה. זה לא קרה."

אני ממשיך למלמל עד שהחשֵכה יורדת.

4

בוקר. קרני השמש חודרות מבעד לחלון הנכון, אבל הפעם פוגעות בקיר שמאחורי המיטה במקום בי. בכל מקרה, לא זה מה שמעיר אותי.

אני מתעורר בגלל הריח השרוף. עשן סמיך חודר לחדר השינה.

אני מזנק מהמיטה ורץ לסלון. כל הדירה אפופה עשן, ואני מוצא עצמי מוקף להבות. יש לי מטף קטן שאני שומר במטבח, אבל כדי להגיע אליו אני צריך לעבור חומת להבות. אני חושב לשבריר שנייה לפי שאני מבין שאין לי באמת זמן לחשוב, ופורץ מבעדה. המטף על השיש, באחת הנקודות הבודדות אשר התבערה עדיין לא הגיעה אליהן. אני מתחיל לרסס את הכניסה למטבח ומסתובב סביב עצמי, מפזר את חומר הכיבוי לכל עבר. אני ממשיך לעבר הסלון, כשאני יודע היטב שהמטף קטן מדי, והשרֵפה גדולה מדי.

אני מצליח לכבות חלק מהאש שאחזה בשטיח ובשידת העץ המהודרת. לפתע, במרכז הסלון, אני מצליח לזהות את החפץ אשר ממנו החל האסון: צמיג אפוף להבות, והצמיג בוער באש אך לא אוּכָּל. אני סוחט מהמטף את זרזיף חומר הכיבוי האחרון, ולאחר מכן נשאר בודד במערכה מול מוקד האש. אני זורק את המטף הצידה ומנסה לצרוח אך שום צליל לא יוצא לי מהפה.

זה לא קורה, זה לא יכול לקרות.

"זה לא קרה," אני לוחש. "זה לא קרה, זה לא קרה בכלל."

אני צועד אחורה ונופל על הצללית שהופיעה על הרצפה מאחוריי. הפעם יש לה צורה ונפח, ולידה עוד שתי צלליות קטנות יותר.

"זה לא קרה בכלל, זה לא קרה בכלל, זה לא קרה בכלל." אני ממלמל ללא שליטה עד שהחשֵכה יורדת עליי, ואז אני לא רואה יותר כלום.

5

צלצול הנייד מעיר אותי. אני מוצא עצמי במרכז הסלון השלם, המטופח והלא שרוף שלי, על השטיח בצבע תכלת במצב מצוין שקניתי בהזדמנות. אפילו הרצפה מבריקה, ללא טיפת אפר או אבק.

הנייד נמצא על השיש. אני מתרומם וניגש אליו, אך במקום לאחוז בו, מופיע ביד שלי מצית שנועד להצתת כיריים. אני קופא לרגע, מבולבל, משוכנע יותר מתמיד שלא החזקתי במצית הזה לפני רגע. אני נזכר בעוד מקרים בהם מצאתי אותו בקרבתי, בלי שום הסבר לכיד או הגיוני איך לעזאזל הוא הגיע אליי. אני אפילו לא זוכר מתי קניתי אותו.

הצלצול הטורדני של הנייד עדיין נשמע. על הצג מופיע השם "אלה בזק". אני נושם מעט לרווחה למראה הדבר היחיד העקבי שאני יכול להסתמך עליו.

"היי!" היא אומרת, "מה המצ-"

"משהו קורה לי," אני אומר, "ואני לא יודע מה."

"אה…" היא עונה בקול מהוסס, "ובכן, זו דרך מקורית לפתוח שיחה."

"אני התעוררתי אתמול…" אני מתחיל לספר ואז משתתק. אתמול? זה לא היה הבוקר? כמה זמן שכבתי מחוסר הכרה? "לא משנה מתי, בקיצור התעוררתי," אני מסלק הצידה את המחשבה המציקה, "וכל הדירה בערה."

"בערה?!" אני שומע אותה מזנקת. "מה זאת אומרת בערה?"

"אני מתכוון אש ותמרות עשן," אני אומר, "ממש טבעתי פה בעשן ואפר. עפתי לסלון והתחלתי לכבות עם ה…"

"מטף שאתה מחזיק במטבח, אני זוכרת אותו," היא קוטעת אותי. "אבל למה שתתעסק עם זה בעצמך במקום לברוח החוצה ולהזעיק מכבי אש, אידיוט?!"

"את לא מבינה!" אני מרים את הקול בייאוש, "אני ריססתי פה את האבקה המחורבנת מהמטף על המטבח, מצאתי בסלון צמיג בוער שאין לי מושג איך הגיע לכאן, ואז… אז…"

"אז מה?"

"התמוטטתי באמצע הסלון, והתעוררתי לטלפון שלך," אני ממלמל. "שום שרֵפה ושום כלום. אלה, מה הולך פה?"

אני שומע את שתיקתה הרועמת מהצד השני של הקו, ולאחר מכן את נשימתה הרועמת אף יותר. "עמית," היא עונה לבסוף, "אני שולחת לך עכשיו את הטלפון של הפסיכותרפיסט שהלכתי אליו אחרי ש…"

"אני לא משוגע!" הפעם אני צועק, "אני אומר לך שזה משהו אחר. השרֵפה שפתאום נעלמה, הכתמים על הרצפה, שאני לא חושב שהם בכלל כתמים, כל מיני חפצים שנעלמים ואז מופיעים לידי שוב… אלוהים, יש בקרים שאני יכול להישבע שהשמש בכלל לא זורחת איפה שהיא אמורה לזרוח!"

"עמית, תקשיב לי," אני שומע את התחינה בקולה, "הכול בסדר איתך ועם הדירה, אבל זה נראה שיש לך התמוטטות עצבים בגלל שאתה לא ישן בזמן האחרון, ו…"

"אני… אני קם כל בוקר," הברכיים שלי מתכופפות באיטיות עד שאני קורס לרצפה, "וכל בוקר נראה בהתחלה כמו הקודם. אבל מה שאמור להיות אותו דבר משתנה בכל פעם, וכל מה שנשאר במקומו פשוט לא הגיוני. אני…" אני מתרסק לרצפה בזמן שהרגליים שלי מאבדות תחושה. "אני בקושי זוכר איזה יום היום, או מתי בפעם האחרונה יצאתי מהחדר הזה…" ואז אני זועק בתערובת של אימה וכאב כאילו כידון בלתי נראה ננעץ עמוק בתוך הגוף שלי.

היד שלי נשלחת לחזה ומתהדקת עליו, ואז אני מבין שהכאב לא הולך להיעלם כמו בכל הפעמים בהם הוא תקף אותי ונעלם מבלי שאזכור אותו לאחר מכן. זעקת הכאב שלי מתחזקת וגוברת על קולה של אלה מהצד השני של השיחה.

זה נמשך דקה, אולי יותר. אני מבין שתחושת הזמן שלי מעורערת כבר תקופה ארוכה. ואז, כמו גלים המתנפצים על החוף ונספגים לאיטם בחול, הכאב מתחיל לדעוך ואני שוב מתחיל להרגיש את הרגליים שלי. אני מצליח להסדיר את הנשימה שלי, עד שלבסוף אני מסוגל לשאוף נשימה ארוכה של אוויר.

"עמית?"

הטלפון נפל לי מהיד מקודם ועכשיו הוא זרוק לידי, אבל קולה הקלוש של אלה ממלא את הדירה השקטה. אני מרים אותו ומקרב אותו לאוזני.

"אני כאן," אני אומר בקול מרוסק, אך שלו.

"עמית, אני…" היא משתתקת לרגע ואז ממשיכה, "אני משוכנעת שיש הסבר הגיוני לכל מה שקורה כאן."

"בטח שיש," עיניי משוטטות על המקרר בבהייה חסרת מטרה, "אני בהתמוטטות עצבים, והייתי צריך להתאשפז מזמן."

"אבל…" היא שוב משתתקת, כנראה מנסה לחפש את המילים הנכונות שצריך לומר לאדם במצבי. "אולי אתה פשוט צריך לדבר עם מישהו על דברים שלא היית מודע אליהם, זה הכול. אני יודעת שאתה לא ישן מספיק וזה בטוח לא עוזר."

"לא יודע," אני עונה בקול שקט, "זה נראה לי משהו חמור יותר. הזיה על אש זה משהו רציני." מבטי עדיין נעוץ במקרר. משהו עליו תופס את מבטי, ואני לא מצליח להבין מה.

"אני די משוכנעת שזה נטו חוסר שינה," קצב הדיבור של אלה מתחיל לחזור לעצמו, "היום נותנים על זה מרשם למלטונין. זה גם יכול להסביר את הכתמים על הרצפה, או השמש במקום הלא נכון, או המצית שנעלם ומופיע מחדש, או הבקרים המבולבלים."

אני מתרומם לאט מהרצפה, עיניי עדיין נעוצות בערֵמת המגנטים, המדבקות והניירות המוצמדים למקרר.

"רגע," אני אומר לפתע, "מה אמרת עכשיו?"

"שיש הסבר לכל הדברים המוזרים שקרו לך," היא עונה, "השרֵפה, הכתמים, הבקרים, ה…"

"מצית." אני קוטע אותה, "אבל לא אמרתי כלום על המצית. אמרתי 'חפצים'."

השתיקה מהצד השני רועמת. אין אפילו צליל של נשימה.

אני מתחיל לחשוב. אני חופר עמוק במוחי ומנסה לדלות החוצה זיכרונות. את הפעם הראשונה שפגשתי באלה, כשבאתי לראות דירה להשכרה והיא זו אשר פרסמה מודעה לחיפוש שותף, את המריבות הקטנוניות שלנו על כל אותם הנושאים ששותפים רבים עליהם, את שיחות הנפש, את הקורסים שלקחנו ביחד באוניברסיטה, את השיחות וההתייעצויות שלנו על זוגיות ודייטים.

ובכל זיכרון שכזה ראיתי מולי את אותו אדם עם קול נשי, לבוש תמיד באותם בגדים, ועם פרצוף אשר תווי פניו נמחקו ממנו, כמו ציור לא גמור שצייר ילד קטן.

"עם מי אני מדבר?" אני אומר לפתע, ועדיין נענה באותה הדממה. "מי זה?!" אני צורח ומטיל הצידה את הטלפון. הוא נוחת על השיש, הצג הדיגיטלי מופנה כלפי מטה.

המצית מופיע בידי השנייה. אני זורק אותו לרצפה וחופן את ראשי בכוח, אצבעותיי אוחזות בקווצות שׂיער, כמעט תולשות אותן.

אני מסתובב ונושא מבטי לדלת המקרר, לעבר החפץ המודבק עליה שמשך את תשומת ליבי קודם: לוח השנה. אני מתבונן היטב בחודש ובתאריך ותולש את הדף. אני תולש גם את הדף הבא, וגם את הבא בתור.

נשימותיי שוב מתקצרות והעולם שמסביב מסתחרר ומתערבל, מעקם את המציאות החולנית העוטפת אותי.

אני מנסה להרגיע את עצמי בתרגילי נשימה שלמדתי פעם, אך ללא הועיל. לעזאזל, אני יכול להישבע שאפילו האוויר מסביבי רעיל. אני מנסה לצעוד מקצה אחד של הדירה לקצה השני בניסיון להישאר ממוקד ולא להתמוטט. כצעד אחרון וחסר תוחלת של חוסר אונים מוחלט, אני בועט בדלת חדר השינה. יללת כאב נפלטת מפי כשהבוהן שלי מתנגשת במשטח מתכתי עבה.

אני מביט בדלת הכניסה לחדר. היא לא דלת העץ שזכרתי, המשוחה בלכה. זו דלת פלדה עבה, צבועה לבן והיא הותקנה כך שתוכל להיפתח רק כלפי חוץ.

מישהו החליף את דלת חדר השינה שלי לדלת משוריינת בלי שארגיש. אני מנסה לפתוח אותה, ופולט עוד זעקת כאב – הידית לוהטת, כאילו בוערת באש. אני עוטף את היד שכמעט נכוותה ביד השנייה.

"זה לא קרה בכלל," אני לוחש, ורץ לחדר העבודה. גם הוא חסום על ידי דלת אימתנית. אני מביט על הקיר המקיף את המשקוף, ואז על המשך הקיר המתחבר לדלת המשוריינת שהופיעה בכניסה לחדר השינה. זה לא הקיר הפנימי אותו צבעתי בגווני ירוק פסטורלי, אלא קיר בטון מחוספס צבוע סיד לבן.

אני בורח לסלון, אל עבר דלת הכניסה לדירה שאף היא הפכה למלכודת פלדה אימתנית. אני מכה בה באגרופים. אולי היא לוהטת ואולי לא, אולי נכוויתי בשתי הידיים ואולי לא, אני כבר לא שם לב.

אני כבר לא שומע את עצמי צורח, אבל אני יודע אלו מילים יוצאות מפי: "זה לא קרה בכלל אף פעם."

6

זה לא קרה בכלל אף פעם

סיימתי לכתוב עם הטוש שמצאתי במגֵרת המטבח. הוא היה קבור מתחת לערֵמת מציתים צבעוניים.

קיר אחד של הסלון מכוסה כמעט לגמרי בטקסט המהדהד במוחי. גם הקיר הניצב לו מכוסה באותו הכיתוב. לא יכולתי לקשקש על החלון, אבל הקפדתי לכתוב מסביבו.

הקירות חזרו לעצמם, לפחות כרגע. הם הפכו לקירות בטון מזוין בזמן שכתבתי עליהם, ואז השתנו בחזרה. זה לא מטריד אותי במיוחד. למרות שהקיר השתנה, הדיו לא נעלם לאף מקום. קיר הבטון המזוין הוא מציאות נזילה, בזמן שהטקסט אותו אני כותב נשאר לנצח. שום דבר לא ימחוק או ישנה אותו. שום דבר לא יערער את אמונתי כי דבר לא קרה, לא עכשיו, לא בכלל ולא אף פעם.

אני כותב גם על השידה ועל מסך הטלוויזיה. רוב הרצפה בסלון מכוסה כבר בטקסט, ולכן אני יכול לעבור למטבח.

קירות המטבח צרים יותר מאלה של הסלון, ומכוסים בארונות ושאר אביזרים השוכנים בצפיפות אחד ליד השני.

אני מתחיל מהארונות ומתקדם לעבר המקרר.

זה לא קרה בכלל אף פעם

המקרר נמצא בגומחה משלו, המופרדת משאר המטבח על ידי קיר צר יותר. אני מתאמץ לכתוב את המשפט בלי לשבור את רצף התוים כדי שאוכל לכתוב יותר שורות על השטח המצומצם, אבל אני מתעייף והשורה נשברת ללא חוקיות.

ככל שאני מכסה את הקיר בטקסט נוסף ומתקרב לרצפה אני נכנע לתכתיבי המקום והשורה נשברת לגמרי.

זה

לא

קרה

בכלל

אף

פעם

כיסיתי כבר כמעט את כל הקיר. אני מגיע לנקודת החיבור של הקיר והרצפה, במקום שבו מודבק הפאנל בצבע טורקיז. שטח הפנים שאפשר לכתוב עליו צר מאוד ותחום בין שני עיטורים מובלטים שהם יפים מאוד לעין אבל אינם משטח חלק ונוח לכתיבה. אין לי ברֵרה, אז אני נאלץ להסתפק במה שיש ולכתוב רק את האות הראשונה בכל מילה, למעט המילה הפותחת.

זה

אני מסיים לכתוב על הקיר ומתכונן לכתוב על הקרקע הבתולית הבאה במטבח, אבל אני עוצר לרגע ובוהה במה שכתבתי: זהלקבאפ. משהו תופס את עיני.

אני עוזב את הקיר ונשכב על הרצפה כשהטוש בידי, ומתחיל לכתוב.

להקבזאפ

בזהפלקא

לפזהאקב

"לא," אני ממלמל, "זה לא זה."

אהלקבזפ

אהלפקזב

"רגע," אני אומר בקול רם ועוצם את עיניי, מנסה לצייר את האותיות בראשי. בעודי עם עיניים עצומות, אני משרבט את המילה הבאה באיטיות, ואז פוקח אותן.

אלהפבזק

אני לא אשמה שלדודה של אימא שלי קראו פנינה, מהדהד קולה של אלה במוחי. ואז הנייד שלי מצלצל.

אני כבר לא צריך להביט בשם הכתוב על הצג. זה לא יכול להיות מישהו אחר. ככל ידוע לי, מעולם לא התקשר אליי אף אחד אחר בכל הזמן שאני נמצא במקום הזה.

"עמית…" נשמע הקול מהצד השני.

"כמה זמן אני פה כבר?" אני שואל בקול חסר רגש. קול של אדם שכבר לא חי, אבל עדיין לא הצליח למות.

"אני לא יכולה לומר לך," היא עונה לאחר שתיקה מתוחה.

"למה?"

"זה נוגד את הפרוטוקול," היא עונה.

אני מתחיל להתנשם בכבדות. "איזה פרוטוקול? לאיזו מטרה?"

"הוא נועד להגן עליך," היא עונה. "היית במצוקה."

"אז כלאתם אותי בחדר בריחה בלי תחושת זמן?" אני שואל בקול רועד. "וגם עשיתם חרא של עבודה. אני לא יודע מה עשיתם כדי שלא אשים לב, אבל מישהו מכם הסתכל על לוח השנה שעל המקרר שלי?"

"מה קרה ללוח השנה שלך?" היא שואלת, אבל איכשהו אני חושד שהיא כבר יודעת מה התשובה.

"תלשתי ממנו את הדפים," אני אומר. "כל הדפים היו של חודש אוקטובר, וכולם הסתיימו בשישי לחודש."

"אוקיי," היא עונה לי בקול רגוע, "ומה אתה חושב על זה?"

"ש…" שוב המילים נתקעות בגרוני, "שאתם… ששכחתם…"

"לא, עמית." אני שוב שומע את התחינה בקולה. "לא שכחנו כלום. תנסה להיזכר."

"אני… אני לא יודע!" אני אומר. "אין לי מושג מה קרה בשישי לחודש."

"לא קרה כלום בשישי לחודש," היא לוחשת.

אני קופא, מרגיש את האוויר נעלם מריאותיי ומנסה לשווא להגות תשובה כלשהי. ואז אני שומע את התשובה בוקעת מפי.

"אז מה קרה בשביעי?" אני מרגיש את הכאב החד מפלח אותי שוב. "תיכנסו לכאן עכשיו!" זה לא קרה בכלל אף פעם.

"אפשר להוציא אותך," אומרת אלה, "אבל הפרוטוקול יחייב אותנו להתחיל את התהליך מחדש. חבל, הייתה לך התקדמות משמעותית בריצה הנוכחית."

"ריצה נוכחית?" אני מנסה לחשוב למרות גלי הכאב הבלתי פוסקים. "כמה כבר היו?" אני מהרהר ומייד מוסיף, "כמה זמן אני פה?" ולפני שאלה מספיקה לענות, אני מתמוטט ומתקפל על הרצפה, ידי צמודה לחזה. "ולמה זה כואב כל כך?" אני זועק בדמעות.

"אני מצטערת, עמית," אומרת אלה, "אבל אני לא יכולה לעזור לך."

"זה… זה לא קרה," אני מנענע את ראשי מצד לצד, "בכלל. אף פעם."

"אתה חייב להשלים את זה לבד," היא אומרת.

הטקסט על הקירות מקיף אותי מכל עבר. הוא מתעוות ונמתח, משנה מקום וצורה, ועוד רגע הוא יתנתק מהקיר ואז יזחל לכיווני ויטפס עליי. אני מביט באותיות שציירתי אשר פונות עכשיו לכיווני, ויודע שהן יחנקו אותי למוות.

"אני כל הזמן אומר שזה לא קרה," אני אומר, "אבל אני גם אומר 'בכלל' ו'אף פעם', אבל זה מיותר להגיד כי כבר אמרתי שזה לא קרה, אז למה שאני אגיד אותם בכלל?"

אלה נאנחת. "תתכוננו לאפס את המתקן לאיטרציה חדשה," היא אומרת למישהו שאני לא רואה.

"זה לא קרה בכלל אף פעם," אני ממלמל, "אבל אם אני אומר גם שזה גם לא קרה וגם אף פעם וגם בכלל, אז בעצם לא הייתה אף פעם שזה לא קרה באיזשהו זמן…"

"עמית, אתה חייב להירגע," אלה אומרת לי, "אין לי איך לעזור לך מאיפה שאני נמצאת, זה הכל תלוי בך."

"אם זה קרה אז זה תמיד קרה," אני אומר, מתעלם מאלה ומהאדמה שהחלה לרעוד סביבי, "ואם זה לא קרה, אז זה תמיד לא קרה, לא צריך לומר אף פעם ובטח לא בכלל…"

"עמית…"

"אבל…" הקירות רועדים גם הם, וחפצים המקובעים אליהם נופלים סביבי ומתרסקים על הרצפה, "אם זה גם לא קרה, וגם לא בכלל, וגם אף פעם… אז השלילה מבטלת את מה שנשלל ואז זה בעצם לא לא קרה…"

הקיר הדרומי של הסלון מתחיל להתפורר, אבל אני לא רואה שום דבר דרך הבקעים שנוצרו בו.

"ובמקום לומר שזה לא קרה בכלל אף פעם אני בעצם מבטל את הביטול של מה שקרה, ואז… זה בעצם אומר…"

אני מפסיק למלמל ומתחיל לצרוח. שאר הקירות של הבית המזויף בו אני כלוא מתמוטטים, ואני מוצא עצמי בתוך חשֵכה מוחלטת.

7

אני טובע בים של אפלה ואיני מסוגל לראות אפילו על מה אני דורך. אני מואר על ידי מקור אור שאני לא מצליח לזהות או להבין מהיכן הוא בוקע.

מסביבי אין דבר, או לפחות אין משהו שאני מסוגל לזהות. גם הטלפון הנייד שהחזקתי בידי נעלם, אך אני מסוגל לשוחח עם אלה. הדיבור שלי מטפטף לאיטו, ובהדרגה הופך לשטף. אלה שותקת, אך אני יודע שהיא רואה אותי ומקשיבה לכל מילה.

"התעוררנו בבוקר לאזעקה," אני אומר, "אני, שירה והבנות. נתקענו שם, אבל פחדנו לצאת. שתינו מים מהדלי שבמקרה נשאר בממ"ד ושכחנו לרוקן יום קודם, אחרי הנקיונות של שישי."

אני מתנשם ובוהה בחשֵכה.

"הם באו אחרי שעתיים," אני ממשיך, "לא הבנו מה קורה. חשבנו בהתחלה שזה הצבא, אבל אז הבנו שזה לא. הם פרצו לבית וגילגלו פנימה צמיג בוער. החזקתי בדלת של הממ"ד עד ש… שכבר לא יכולתי לגעת בידית. היא היתה רותחת. הם פרצו פנימה."

אני מעביר יד רועדת בשׂיער.

"שירה דיברה בטלפון עם אימא שלה כשהם נכנסו. היא והילדות צרחו. אני נלחמתי בהם בידיים חשופות. אני… אני זוכר שהם גררו אותי דרך הלהבות, ופתאום היה רעש, ואז לא שמעתי אותן פתאום. הם… מצאתי את עצמי על הטנדר שלהם, והם נסעו לכיוון הגדר. אני… צרחתי? אני חושב שצרחתי. כן, נראה לי שצרחתי. צרחתי כל הדרך."

"איך נחלצת?" שואלת אלה.

"מסוק של הצבא הפציץ את הכביש, הטנדר התהפך ועפתי החוצה." אני עונה. עיניי פקוחות, אך אני לא רואה דבר, לא רוצה לראות דבר. "רצתי בחזרה הביתה. הן… היו על הרצפה. שלושה עצמים שחורים בתוך העשן."

"ומה אתה זוכר אחרי זה?" שואלת אלה.

"כלום," אני ממלמל, "אני לא זוכר שום דבר."

שנינו שותקים דקה ארוכה, לפני שאני אוזר אומץ ושואל.

"לא באמת קוראים לך אלה, נכון?"

"נכון."

"איפה אני?"

"המתקן נבנה במקור כסביבת אימונים ליחידות מובחרות," עונה אלה, "הוא הוסב לסביבה טיפולית בגלל המחסור בפסיכולוגים ועובדים סוציאלים."

"אז אני ב… מציאות מדומה?" אני שואל.

"הגדרה מדויקת תהיה 'יקום כיס מבוקר על ידי בינה מלאכותית'."

"אז… מי את?"

"המממ… אם זה היה חדר בריחה, כמו שקראת לו מקודם," היא אומרת לאחר שתיקה קצרה, "אני מניחה שאני המפעילה."

"אז את אחראית לכל מה שקרה לי כאן?" אני שואל, "את קובעת מה יהיה ב… יקום הזה?"

"זה לא מדויק. המציאות במתקן הזה נבנית לפי התקדמות המשתמש," מסבירה אלה, "ואני מנטרת את ההתקדמות. במידת הצורך ההדמיה מאותחלת ומתחילה מחדש."

"וזה יותר זול מלהביא פסיכולוגים?"

"המתקן מיועד למקרים מורכבים," עונה אלה באיטיות.

אני מנסה לענות לה, אך המילים תקועות בגרוני.

"אתה חולצת מהקיבוץ," אלה עושה עימי חסד ואינה מחכה לשאלה ממני, "והיה צורך לאשפז אותך. לא הצלחת… לא רצית לעכל את מה שקרה לך. המתקן נועד למקרים כאלה. אתה אמור לעבור תהליך בסביבה מוגנת עד שתשלים עם מה שאירע לך."

"התהליך שלכם מחורבן," אני מצליח לבסוף לענות לה בקול מרוסק.

"תת־המודע חזק יותר מכל תכנית טיפולית שהמתקן יכול לייצר," עונה אלה, "שברי זכרונות שלך פלשו פנימה. המחולל נאלץ לפצות על כך במחיר של אמינות ההדמיה והייתי חייבת לקבל החלטות מהירות. הצלחת אפילו לרמוז לעצמך שאיני מי שאני טוענת."

"מה עכשיו?" אני שואל, "מתחילים הכל מחדש?"

"למה?" שואלת אלה בתמיהה, "הטיפול כמעט הסתיים."

"הא?"

"זה הכי רחוק שאי־פעם הגעת אליו," אומרת אלה, "הצלחת להשלים את הסימולציה ולספר לעצמך את מה שאירע. היציאה מהמתקן תלויה רק בך עכשיו."

"בי?" אני שואל, "למה את לא מוציאה אותי?"

"התכנית תמשיך לרוץ עד שתפעיל את מתג הכיבוי," אומרת אלה. "רק אתה יכול להפעילו, והוא מותאם למבנה האישיות שלך. המערכת דאגה להצמיד אותו אליך בכל רגע נתון כמנגנון אל־כשל."

"מתג?" אני שואל, "על מה את מדברת, אין פה שום מ…"

מקור האור הבלתי נראה שאפף אותי כל הזמן הזה משנה את מקומו ופתאום אני רואה נקודה קטנה ובוערת ליד הרגל שלי. בחשֵכה מסביבי היא בולטת כמו שמש קטנה. אני מתבונן בה בריכוז ומבחין בגביע בצבעי כחול ולבן המכיל שכבה דקה של שעווה ובמרכזו להבה קטנה ועיקשת. לידו מונח גביע נוסף, זהה. הוא נראה חדש לגמרי, מלא בשעווה ואינו בוער.

ואז אני נזכר במצית שרדף אותי בכל מקום בדירה ושדאג להיות זמין עבורי בכל רגע נתון, גם כאשר השתמשתי בו כדי להדליק את הנר ושכחתי ממנו ברגע שאחריו. אותו מצית מופיע גם הוא ליד נרות הנשמה.

"מה יקרה אם אתן לנר להיכבות בלי להדליק את הבא בתור?"

"האיטרציה תסתיים והטיפול יושלם," אומרת אלה.

"האם אני… מותר לי להדליק את הבא בתור?"

"נכון," מסכימה אלה, "המתקן אפילו הקפיד לצייד אותך במצית בכל רגע נתון כדי להדליק אותם."

אני עוצם את עיניי, נזכר לפתע בארונות המטבח המלאים עד אפס מקום בעשרות נרות נשמה. בתחילת כל יום מלאכותי חדש הוצאתי את הנר הבא בתור והדלקתי אותו בלי לשים לב אפילו.

"והבחירה בידי?"

"כן, עמית," עונה אלה בקול מהוסס מתמיד, "אתה מחליט."