המטריקס של גלית
הטקסט הזה הוא גרסה מעט ערוכה ויותר מסודרת של פוסט שכתבתי בפייסבוק בעקבות תשפוכת הטמטום השבועית של גלית דיסטל אטבריאן. למען הסר ספק, הפוסט לא עוסק בדיסטל כמו שהוא עוסק ביצירתו של פיליפ דיק.
האמירה הדבילית להפליא של גלית דיסטל השבוע הציתה דיונים וממים משני סוגים:
- כמה דיסטל מגוחכת.
- ניתוח כזה או אחר על המטריקס.
אז זה נכון שהמטריקס היא יצירה גאונית, השואבת השפעות ממגוון כמעו אינסופי של שלל פילוסופיות, יצירות ודתות. אפשר למצוא שם רפרנסים לנצרות, גנוסטיקה, קצת קבלה, בודליאר, ויליאם גיבסון, אליס בארץ הפלאות, ואפילו פילוסופיות הודיות.
אבל אני רוצה לדבר קצת פחות על המטריקס (ועוד פחות מזה על גלית דיסטל).
ברמה הנראטיבית, המטריקס ועוד יצירות כמו המופע של טרומן, זיכרון גורלי, אקזיסטנס ועוד, חב את עצם קיומו לסופר פיליפ ק. דיק, שעסק ביצירותיו בתהייה על עצם קיומה של המציאות כפי שאנו תופסים אותה, ובאנשים הרגילים המחפשים משמעות בעולם המתפורר מסביבם.
דיק לקח מכלול תיאוריות קיומיות, הוסיף להן כמות נכבדה של אמפטמינים, והתוצאה שהתקבלה היתה סיפורים מרתקים, מהפנטים ומסוייטים על עולמות מזוייפים המסתירים אמת נוראה מפני הדמויות האומללות שחיות בהן.
לאחר שויליאם גיבסון צפה במטריקס, הוא הצהיר כי על אף ההשפעות הברורות של נוירומנסר, הרי שמבחינה תמטית הסרט קרוב יותר ליצירתו המתעתעת של דיק מאשר לעולמות הסייברפאנק.
כך רקח דיק יצירות כמו האיש במצודה הרמה, המתאר עולם בו הנאצים ניצחו במלחמת העולם השנייה והעולם שלנו הוא הבדייה, האם האנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות, שעובד לסרט בלייד ראנר ומתאר דמויות שאינן בטוחות האם הן אנושיות או רובוטיות, וכמובן הרומאן ואליס, שבנוסף לתהיותיו האם העולם שלנו הוא מציאותי או שמא הוא מעטפת מזויפת לשליטתה האיתנה של האימפריה הרומית, הוא ספר שכל פיסקה בו כה מתעתעת, עד שהסיבה היחידה שתמצאו אותו במדפי ספרות המד"ב/פנטזיה היא שפשוט לא ידעו היכן אפשר לקטלג ספר כל כך מאתגר.
הספר האהוב עליי של דיק הוא Time Out of Joint משנת 1959, שבנוסף לזה שהוא ספר נהדר, הוא גם מאוד מיוחד: הוא הרומאן הראשון בו דיק מיצה והגדיר באופן המדויק ביותר את הסגנון הזה, ובאופן כללי את כל מכלול יצירתו שבא אחר כך.
הספר מספר על אדם בשם רייגל גאם המתפרנס מתחביב די מוזר: בכל יום מתפרסמת בעיתון חידת הגיון שכותרתה "היכן מסתתר היום האיש הירוק?" אשר כדי לפותרה צריך לנחש (מקווה שאני זוכר נכון) קואורדינטות מספריות לפי רמזים לא ברורים. מכיוון שרייגל מצליח לפתור את החידה מדי יום, הוא מצליח להתפרנס מהפרס הכספי המוענק לפותר נכונה.
הבעיה מתחילה כשגאם מתחיל לחשוד שהמשחק, וכן העיר החביבה בה הוא מתגורר, מזוייפים ומסתירים מאחוריו קונספירציה נוראית המנצלת אותו למטרה לא ידועה.
אחת הסצינות הזכורות ביותר בספר (ובאופן כללי זו המעידה יותר מכל על הלך רוחו של דיק) היא זו בה גאם נכנס לחדר ארון הבגדים ומחפש לשווא את החוט המדליק את האור. לפתע הוא נזכר כי מעולם לא היה שם חוט, אלא מתג פשוט אותו הוא מוצא במהירה. התהייה הבנאלית הזו גורמת לגאם לפקפק בכל תפיסת המציאות שלו. דיק מספר כי אותה חווייה קרתה לו עצמו, והוא התבסס עליה כשכתב את הספר. זה לא היה כל כך מטריד אם דיק לא היה צרכן סמי הזייה סדרתי, אבל אני מניח שכולנו הרווחנו מזה שהוא בחר לכתוב רומאן במקום להתאשפז במוסד גמילה.
הספר לצערי לא תורגם לעברית, אז מי שמתכוון לקרוא אותו ייאלץ לעשות זאת בשפת המקור (אנגלית). הוא מומלץ בחום, והוא אחד הקריאים יותר של דיק.
עוד פרט מעניין לגבי דיק הוא, כמובן, שלפני שדיק החל את לימודיו באוניברסיטת ברקלי, הוא למד בישיבה ידועה בסאן פרנסיסקו.
לא, הוא לא באמת למד בישיבה (הוא אפילו לא יהודי), אבל לא יכולתי להתאפק.
