סיפור זה פורסם במקור באסופת "היה יהיה 2023".
הוא המשך של הסיפור השליטים של ארטמיס שפורסם לראשונה בהיה יהיה 2019 ומומלץ לקרוא אותו לפני קריאת סיפור זה.
הסיפור מתפרסם באישור אהוד מימון, עורך האסופה.

1

צבע התקרה במגורים של נועה היה כצבעו של צג מסוף מידע שהותקן עליו עדכון קושחה שגוי. בז'. משום מה הם בחרו לצבוע בבז' את מסכי השגיאה, והיא רצתה להקיא בכל פעם שראתה מסך כזה.

היא ראתה הרבה מאוד מסכים כאלה בשלושת החודשים האחרונים.

נועה כיבתה את השעון המעורר התקני שחולק לצוות של תחנת החלל "ארטמיס". היה לו מארז פלסטיק בצבע בז'. היא התלבשה, שטפה פנים וצחצחה שיניים. בין החפצים על השידה הייתה גם הסיכה ששירלי הכינה. היא החזיקה אותה בידה, נעמדה מול הראי והצמידה אותה לדש החולצה. לבסוף נאנחה, ניתקה אותה מהבד ושמה אותה בכיס החולצה.

לפני שיצאה מהחדר נזכרה בקופסת ההרגעה הכתומה, שנחה ליד השעון המעורר שאת רעש ריסוקו בפטיש דמיינה פעמים רבות מספור. היא עיוותה את פניה וכיבתה גם אותה.

"אלכס עם המתנות המוזרות שלו," מלמלה ויצאה מהחדר.

נועה חלפה על פני רציף העגינה בדרכה למשרד צוות מערכות המידע. תנועת הכבש השמיעה אוושה קלה כשנועה התקדמה לצד הרציף. מבטה היה נעוץ ברצפה, וכתפיה שפופות. "אלוהימא יקרה," מלמלה את תפילת הבוקר הקבועה בקול חרישי, "תני לי את השלווה להשלים עם שאיני יכולה לשנות, את אומץ הלב לשנות דברים שביכולתי, ואת החוכמה להתעלם מאומץ הלב ולא להתערב בכלום כדי שאוכל לסיים עוד יום עבודה בלי לקבל התמוטטות עצבים."

את התפילה סיימה, כהרגלה, בהבעת תקווה לימים טובים יותר ("מי ייתן ותרחם האלוהימא על הנסבלים ותמטיר אָמוֹנְיָה על הכופרים, אמן").

בדרכה למשרד נתקלה בכמה אנשי צוות שהתלוננו בפניה על תקלות מחשוב, במקום לשלוח לה הודעה אלקטרונית כמו שהטבע רצה. בתקרית הראשונה היא זייפה אמנזיה, בשנייה העמידה פנים שהיא כפילה מיקום מקביל, ולנודניק השלישי אמרה בפשטות שזה לא מעניין אותה, ושבפעם הבאה שיעז לדבר איתה לפני הקפה של הבוקר הוא ישופד על מוט פלוטוניום מהכור.

נועה נכנסה לבסוף למשרד, זרקה את עצמה על הכיסא, הניחה מרפקים על השולחן וחפנה את ראשה.

"בוקר טוב," אמר אלכס, "יש כמה משימות ב..."

"שנתיים, שבעה חודשים, שבועיים, ארבעה ימים, אחת עשרה שעות, שלושים ואחת דקות וארבעים שניות. שנתיים, שבעה חודשים, שבועיים, ארבעה ימים, אחת עשרה שעות, שלושים ואחת דקות ושלושים ושמונה שניות."

"נועה..."

"שנתיים, שבעה חודשים, שבועיים, ארבעה ימים, אחת עשרה שעות, שלושים ואחת דקות ושלושים ושש שניות..."

"נועה," אלכס כחכח בגרונו, "לדקלם כמה זמן נשאר לך עד סיום החוזה אינו ניצול בריא של הזמן שלך."

"אל תפריע לי," אמרה נועה במהירות, "שנתיים, שבעה חודשים, שבועיים, ארבעה ימים, אחת עשרה שעות, שלושים ואחת דקות ושלושים ואחת שניות..."

אלכס המתין בסבלנות לסיום טקס הבוקר.

"טוב, אז..." אמר לבסוף, "יש כמה משימות שוטפות שכדאי שנעשה לפני שנמשיך בפרויקט."

"לא רוצה."

"נועה..."

"אני צריכה את פרויקט האינטגרציה הזה," אמרה נועה, "בערך כמו שאני צריכה הרפס גניטלי. לא ישנתי יותר מחמש שעות בלילה כבר שלושה חודשים." היא נאנחה. "הפרויקט הזה יהרוג אותי בסוף."

"אוקיי..." מלמל אלכס, "אז... יש למה לשאוף?"

"אני קמה כל בוקר בתחנת החלל הזו," אמרה נועה בקול מרוסק, "הולכת מהחדר שלי למשרד, וכל מה שאני רואה זה אנשים ודברים שאני שונאת. ואני יודעת שמחר אני אצטרך לראות אותם שוב, ושוב, ושוב, לנצח."

"זה לא נכון," אמר אלכס בכובד ראש, "מתישהו את תמותי, אז טכנית זה לא יכול להיות לנצח."

שתיקה כבדה השתררה בחדר.

"אז..." אמר אלכס, "שנעבור על הדוח השוטף?"

נועה נשמה נשימה עמוקה. "זריז, אני מרגישה עוד גל אקזיסטנציאליסטי מתקרב."

"מצוין, אז ככה," אמר אלכס, "יש קריאה מרכש ולוגיסטיקה. צילה-הארץ-השטוחה אומרת שהמסוף שלה מתנהג מוזר."

"אני שמה כסף שזה לא מה שהיא אמרה," אמרה נועה.

"צודקת," אמר אלכס, "היא רשמה בקריאה שהוטל עליו כישוף."

"בוודאי שהוטל עליו כישוף," עצמה נועה עיניים, בתקווה שכשתפקח אותן ארטמיס לא תהיה קיימת, "תגיד לפסיכית שטוענת שכיסו לנו את הגלאים בפוסטרים עם כדור כחול כדי שלא נראה את האמת, שהכישוף יעבור רק אחרי חודש התנזרות מפתיחת קריאות שירות."

"סגור," אמר אלכס, "הלאה. צוות הנדסה מבקש שננטרל את פרוטוקולי הבטיחות באגף 22ג. זה בסדר מצידך?"

נועה הרימה גבה. "רק אם אין לנו בעיה ששום דבר לא ימנע, למשל, ירידת לחץ פתאומית בתעלת השירות במקרה שאיזה ספסימן יפתח בטעות פלטה הרמטית לא נכונה," אמרה נועה. "וחוץ מזה, רק אתמול נטרלנו את מודול הבטיחות של אגף 22ב."

"למען הדיוק," אמר אלכס, "זה היה רק כדי לעקוף את הגבלות הנעילה כדי להציל את הטכנאי שכמעט נחנק בגלל דליפת חמצן כשנשלח לחלץ את הצוות מאגף 22א."

"אז למה צריך לנטרל עכשיו את אלה של 22ג?" שאלה נועה, "מישהו שם שוב החליט לצאת החוצה מהחלון?"

"מה פתאום," אמר אלכס, "זה בגלל שצוות החירום שנשלח להציל את הטכנאי באגף 22ב שידר קריאת מצו-"

"תנטרל להם מה שהם רוצים, רק שיסיימו שם כבר," רטנה נועה, "מה עוד?"

היא פתחה במקביל את קובץ אפיון הפרויקט. השינויים שהיא ואלכס הכניסו לאחר העלייה לאוויר בהקו באדום זועק.

"בואי נראה..." המשיך אלכס להקיש על הצג, "יש עוד קריאות שירות שהצטברו... חלק על הודעות שגיאות שלא מבינים, חלק על הודעות שגיאה שכן מבינים אבל לא הצליחו לפתוח קריאה בגלל תקלה במערכת פתיחת הקריאות..."

"שמישהו יירה בי," אמרה נועה, "אף אחד גם ככה לא ישים לב."

"...וחלק על הודעות שמבינים לגמרי, אבל במקום לעשות מה שצריך פשוט ניתקו כבל חיוני."

"ממש טוויסט בעלילה. עוד משהו?"

"כן, קיבלתי שאלה ממש חשובה מגרשון."

נועה שרטה את ציפוי הפורמייקה של השולחן בציפורניה. ליתר דיוק, היא העמיקה את החריצים העמוקים שכבר היו שם, החריצים שאלכס כינה "חריצי גרשון", על שם מנהל התחנה. לפני כן הם כונו "חריצי יואל", על שם יואל, מנהל התחנה הקודם, שפוטר לאחר פיאסקו תאונת הבטיחות במנגנון מיון האשפה.

"מה. רוצה. הקצין במיל." שאלה נועה, שהתייחסה להרגלו של גרשון לציין את עברו הצבאי בפני כל מי שרצה ולא רצה, וכן לערכו הנקוב של האיש.

"הוא שואל..." כחכח אלכס, "ז'תומרת, זה יותר הערה מאשר שאלה..."

"זה לא גורם לזה להישמע יותר טוב, אלכס."

"הוא פשוט אמר שאולי... ובכן... אולי המטריק"ס לא תנהל את מחלקת המלאי והלוגיסטיקה."

נועה לטשה עיניה באלכס. "הוא אומר שמה?"

"הוא בסך הכול אומר," התפתל אלכס, "שאם אפשר שהמטריק"ס תעשה את כל השאר, אבל ספציפית את המחלקות האלה ינהלו עם... ובכן..."

"אל תגיד את זה."

"ניירת."

"אני ארצח אותו!" נועה זינקה מהכיסא והחלה לצעוד בעצבנות מקצה לקצה במשרד הקטן, "שינוע חלפים ממקום למקום זה בערך כל מה שהמטריק"ס עושה!"

מטריק"ס, או בשמה המלא "מערכת טרמינל ריכוזית יישומית לקליטה וסיווג". הגאולה והסיוט, כאחד, של נועה ואלכס. הפתרון המושלם לקרקס אבסורד ביורוקרטי כמו ארטמיס המושתתת על חסדיהם של "ניאדרטלים עם מקלדות", כמו שנועה כינתה אותם. היא גם הייתה אתגר אדיר לאפיון והטמעה בסביבה ארגונית שהייתה, ובכן, מאתגרת, כמו ארטמיס.

מטריק"ס נועדה להשליט סדר בתוהו ובוהו, לאפשר מעקב אחר כל משימה לוגיסטית בארטמיס, לאלץ את הצוות לעבוד לפי תהליך מסודר בלי לעגל פינות, ולייתר את הצורך בדרישה של נועה לחידוד נהלים יומי על ידי הוצאות להורג.

אלכס ביקש מנועה לא לכלול את היעד האחרון הזה במסמך האפיון. היא נענתה לו בחוסר רצון, אך השאירה אותו בגיבוי הטיוטה, על כל מקרה שלא יהיה.

אלכס נע באי־נוחות. "אני משוכנע שהוא רק רוצה..."

"לעזור?" זעפה נועה. "אם המצביא המהולל בדימוס באמת היה רוצה לעזור, הוא היה נכנס לתא לחץ בלי חליפה ומשחרר את השסתום."

היה זה תורו של אלכס להיאנח ולחפון את ראשו. "אז אני מבין שהמתנה שלי לא ממש עוזרת?"

"קופסת המדיטציה הכתומה?" אמרה נועה, "מה נראה לך?"

"את מפעילה אותה בכלל?"

"בטח," אמרה נועה, "כל לילה אני מפעילה אותה לפני השינה ושומעת אותה פולטת את החרא הניו-אייג'י הזה שלה. יש לך מזל שזה ממך, אלכס, אחרת הדבר הזה היה עף מהחלון."

"זה לא חרא ניו-אייג'י!" קרא אלכס, "זה תוכן מדיטטיבי המותאם לגלי המוח שלך ומכיל מסרים מרגיעים ומעצימים."

"זה מוצר צריכה שפותח על ידי שרלטנים," אמרה נועה, "יוצר על ידי סטלנים, ונמכר על ידי חאפרים." היא ראתה את גבותיו המורמות של אלכס, נאנחה והוסיפה, "אני מצטערת, הפרויקט הזה מוציא אותי מהכלים."

"זה בסדר," אמר אלכס, "אני פשוט דואג לך בזמן האחרון."

"אני יודעת." נועה התיישבה וחזרה להקליד את המסמך. "בחיים לא חשבתי שנתברבר עם החרא הזה." היא התנשמה והוסיפה, "אני אמשיך להפעיל אותו, בסדר? לך תדע, אולי החרא הניו-אייג'י הזה יעזור אחרי חמשת אלפים הפעלות."

"תמיד אפשר לתקן שוב את השבבים," אמר אלכס.

"רעיון מפתה, אבל תשכח מזה," אמרה נועה. "בפעם הקודמת שהפכנו את שבבי הבקרה האישית להתקני היפנוזה, זה התפוצץ לנו בפרצוף. זוכר?"

אלכס הצטמרר. זה היה הרעיון שלו לבצע שטיפת מוח היפנוטית לסגל של ארטמיס, על מנת שיעבדו בהתאם לנהלים. התוצאה הייתה תאונה נוראית בממיין האוטומטי בחדר האשפה של התחנה, ויהודה, ראש צוות ההנדסה, נהרג. מחלקת חקירות פנים שלחו חוקרת בכירה בשם קלרה ליפשיץ. נועה ואלכס היו קרובים מאוד למשפט ומאסר אך ניצלו בעור שיניהם, ואלכס ביטל את מה שעשו.

"כן," נאנח אלכס, "צודקת." הוא המשיך להקיש במקלדת והוסיף, "אני מתפלא ששירלי מסכימה לסבול את המדיטציה הזו כל לילה."

"מ... מה?" הפסיקה נועה. היא הפנתה אליו את מבטה בתנועה חדה. "מה אמרת עכשיו?"

"אמרתי ששירלי צריכה לשמוע את החרא הניו-אייג'י כל לילה כשאתן מתגנבות למגורים אחת של השנייה בלי שאף אחד יראה..." הוא עצר,
השתתק והשפיל את עיניו. "לא הייתי צריך להגיד את זה, נכון?"

"אוי אלוהים," מלמלה נועה, "כמה יודעים על זה?"

"אף אחד חוץ ממני," אמר אלכס, "אני פשוט עובד איתך, וקלטתי מתישהו איך אתן מסתכלות אחת על השנייה, ופתאום שמתי לב שהיא היחידה שלא מוציאה אותך מהכלים כשהיא פותחת קריאה, ויום אחד במקרה עברתי ליד החדר שירות שצמוד למשרד שלה ושמעתי..."

"די!" נועה אטמה את אוזניה., "תעשה לי טובה ותשמור את זה לעצמך, בסדר?"

"תראי, זה נכון שרוב הסגל בארטמיס מורכב מפתיים שימסרו כליה תמורת הבטחת בעלות שבעל פה על גשר שאינו קיים," אלכס תקתק נמרצות במקלדת, "אבל אני בכל זאת חושב שיפרגנו לכן."

"הסגל בארטמיס מורכב מרכלנים ורכלניות שמוציאים את הנשמה לכל הזוגות שמכירים כאן," אמרה נועה. "לא בא לי להיות חלק מהסטטיסטיקה. וחוץ מזה..."

אלכס המתין להמשך המשפט. לבסוף שאל, "חוץ מזה מה?"

"חוץ מזה, אנחנו כבר..." מלמלה נועה, "בזמן האחרון קצת פחות."

"פחות?" אלכס הפסיק את ההקלדה הנמרצת.

"פחות," המשיכה נועה, "פחות ביחד, פחות מסתדרות. פחות הכול," היא נאנחה. "אם להודות על האמת, זה יותר אני שפחות ממנה."

"רגע, לא הבנתי," אמר אלכס. "אז יותר או פחות?"

"יותר פחות מִיוֹתֵר," אמרה נועה, "אני יותר בפרויקט וקצת פחות... איתה." היא שתקה, והוסיפה "שלשום עוד פעם רבנו, ולא דיברנו מאז."

"המטריק"ס הורסת כל מה שנקרה בדרכה," מלמל אלכס, "כמו הלא כלום."

2

נועה חזרה למגורים שלה בערב והתרסקה על הספה. היא שקלה לוותר על ארוחת ערב ופשוט להירדם על הספה ולישון עד הבוקר כשנשמע הזמזם.

"אני לא כאן," אמרה כשפניה צמודים בכוח לכרית, "אני מתה."

"זו אני," נשמע קול מעברה האחר של הדלת.

נועה הרימה את ראשה מהספה. לבסוף קמה ופסעה במהירות לדלת. היא הביטה במראה על הקיר שליד הדלת וסידרה מעט את שׂערה לפני שנשמה עמוקות, ולבסוף פתחה את הדלת.

שירלי לבשה את הגופייה בצבע טורקיז שנועה קנתה לה. שׂערה היה פזור, ועל ראשה הייתה קשת, גם היא בצבע טורקיז.

"היי," אמרה שירלי במבוכה, "אני מפריעה?"

נועה לטשה בה עיניים. "ממש לא," אמרה לבסוף, ומשכה אותה אליה.

3

"אז..." מלמלה נועה, "מה המצב?"

"התגעגעתי," אמרה שירלי והידקה את החיבוק מתחת לשמיכה.

"גם אני," אמרה נועה לאחר שתיקה קלה.

"למה כל כך קשה לך להגיד לי דברים כאלה?" ידה של שירלי ליטפה את לחייה. "את כזאת בונקר."

נועה למדה להסתיר משירלי את תנועת גלגול העיניים הקבועה שסיגלה לעצמה בארטמיס. איך כל שיחה איתה בזמן האחרון הגיעה למחוזות האלה?

"את..." שירלי הביטה בה בריכוז, "גלגלת הרגע את העיניים שלך?"

"מה, לא," אמרה נועה במהירות, "מה פתאום."

"בטח," שירלי הורידה מעליה את השמיכה וקמה מהמיטה. "אני קצת מכירה אותך, נועה, אל תעבדי עליי."

"נו באמת," אמרה נועה, "שירלי..."

"אני באמת כבר לא יודעת מה לעשות איתך," שירלי החלה להתלבש. "אנחנו כבר חצי שנה בתוך זה, אני מתאמצת ונפתחת אלייך, ואת... את אפילו..."

"בסדר, אני מבטיחה לדבר עוד על הרגשות שלי," נועה קמה מהמיטה וניגשה אליה, "אם זה מה שאת רוצה, סבבה?"

"את אפילו לא מספרת עלינו לאף אחד!" שירלי לבשה את המכנסיים השחורים. "ממה את מפחדת בכלל?"

"זה ממש לא נכון."

"באמת?" שירלי הזעיפה פנים. "סיפרת עלינו למישהו?"

"אני..." מלמלה נועה, כשלפתע עלה רעיון במוחה. "רק היום דיברתי עלייך עם אלכס. הנה, הוא יודע עלינו."

"סיפרת לו?" חוסר האמון נשמע בקולה של שירלי.

"כן..." אמרה נועה באיטיות, "הוא... פרגן."

"בקיצור, הוא גילה עלינו בכוחות עצמו, נכון?" קולה של שירלי רעד. "את אפילו לא יכולת לספר את זה לחבר הכי טוב שלך? עד כדי כך את מתביישת בי?"

"זה ממש לא ככה!" קראה נועה.

"סליחה שאני עוד אחת מהסתומות בארטמיס שלא מספיק טובות בשבילך." שירלי לבשה את הגופייה.

"שירלי, חכי שנייה!" נועה רדפה אחריה עד הדלת.

"אני..." שירלי נעצרה מול הדלת וניגבה את עיניה. "אני אבוא אחר כך לקחת את הדברים שלי מהשידה. אני אשים את המפתח על השולחן."

הדלת נפתחה והיא יצאה החוצה. נועה רצתה לקרוא לה, אבל פחדה שמישהו ישמע.

4

לאחר ששירלי הלכה, נועה ישבה על הספה וכאילו קפאה על מקומה. לאחר כמה דקות היא התעשתה, קמה, הסתובבה במגורים שלה והחלה לקלל כדי להוציא קיטור. היא לא קיללה אדם ספציפי, אלא את כל ארטמיס באופן כללי ונטול פניות. היא קיללה בכל שפה שהכירה, כולל בינארית (למרות שזה הועיל רק לסירוגין).

לאחר שנרגעה, היא התרחצה, צחצחה שיניים והתכוננה להיכנס למיטה, כשלפתע הבחינה בקופסה הכתומה. שררה ביניהן שתיקה מביכה. נועה נאנחה לבסוף, לחצה על כפתור ההפעלה, שמה ראש על הכרית ועצמה עיניה.

"את במקום הבטוח שלך," נשמע הקול הרך מהקופסה, על רקע מוזיקת אווירה אלקטרונית שדימתה נֵבֶל עדין עם רעשי רקע של רוח ונחל זורם.

"כאן את האדון היחיד של עצמך," המשיכה הקופסה, "את יכולה לעשות הכול, שום דבר לא יכול לפגוע בך."

הקולות לא באמת הופצו בחדר בעזרת גלי קול, אלא שודרו והותאמו ישירות לגלי המוח שלה, מציפים אותה, מקיפים אותה מכל עבר.

"תני למקום ולאווירה לעצב אותך," ליטפה הקופסה, "להוביל אותך. אין דבר שלא תוכלי להשיג, אין מטרה שלא תוכלי להגיע אליה."

נועה עצמה עיניה, אט-אט. זה היה יום ארוך, והיא הייתה מספיק עייפה כדי שאפילו הקופסה הכתומה לא תעצבן אותה.

"את מגיעה למקום הפנימי שלך," אמרה הקופסה, "לאמת המיוחדת שרק את מכירה."

נשימותיה נעשו קצובות ועמוקות.

"את אדונית לעצמך," אמרה הקופסה, "ואת רוצה לנקום."

5

"הקיצר, עשיתי כל מה שהסברתם בהדרכות," רמי הניח את רגליו על השולחן, "אבל זה לא שלח ממשק."

"לא שלח ממשק," מלמל אלכס.

"לא שלח ממשק," חזר רמי, והמשיך ללעוס את המסטיק. הוא העביר את מבטו לנועה וחייך חיוך עקום. "מה נהיה עם זאתי?"

נועה ישבה בפינת המשרד של רמי, מנהל מחסן תחזוקת הכור, ולא אמרה מילה. היא קמה מוקדם כדי לבצע חישוב מורכב על מנת לוודא שכשתגיע לפגישה עם רמי, תוכל לבחור את הפינה המרוחקת ביותר ממנו. אצבעותיה תופפו בתנועות קצובות על אקדח סיכות שנח על השידה המשרדית לידה.

"אה..." גמגם אלכס, "הכול... בסדר עם נועה, היא... חושבת."

"וואלה."

"כן." אלכס כחכח בגרונו. "בוא ננסה להבין ביחד מה קרה, אוקיי?"

"אין מה להבין, אחי," אמר רמי. "לא שלח ממשק."

"כן, אני יודע." אלכס גירד את גשר אפו. "השאלה היא למה."

"אנא עארף למה?" רמי גיחך. "למה מה אני, ממשק?"

נועה המשיכה לנעוץ מבט ברמי. הוא המשיך להסיט אליה את מבטו מדי פעם, אך מיהר להחזיר אותו לאלכס. קצב תיפוף אצבעותיה של נועה גבר.

"בוא נראה," אמר אלכס, "המממ... יצרת מסמך חדש?"

"יצרתי חדש," אמר רמי.

"ולא שלח ממשק," הרהר אלכס בקול רם.

"לא שלח ממשק," חזר רמי.

"הקשת תאריך אסמכתה?" המשיך אלכס.

"הקשתי תאריך אסמכתה."

"ולא שלח ממשק." אלכס גירד את סנטרו.

"לא שלח ממשק." עיניו של רמי התרוצצו בעצבנות אל נועה ובחזרה לאלכס. נועה הגבירה עוד ועוד את קצב ועוצמת התיפוף.

"בדקת מחסן יעד?" אלכס קימט את גבותיו.

"בדקתי מחסן יעד!" ענה רמי בטון גבוה יותר. אקדח הסיכות רקד על השידה מעוצמת המכות שספג מנועה.

"הממ... ולא שלח ממשק."

"לא שלח ממשק."

"הזנת מסמך מקושר?"

"כן."

"מסמך סימוכין?"

"כן."

"מסמך פרויקט?"

"כן."

"אסמכתת בדיקה?"

"כן."

"שמרת הכול?" אלכס שאל כמעט בתחינה. נועה לפתה את אקדח הסיכות בחוזקה והתיפוף פסק.

"כן!"

"ולא שלח ממשק," חזר אלכס בייאוש.

"לא שלח ממשק."

"תגיד לי משהו," אמרה נועה לפתע בקול שקט ונשענה קדימה. ראשיהם של אלכס ורמי הופנו אליה בחדות. "כשסיימת... שלחת ממשק?"

רמי הפסיק לרגע את לעיסת המסטיק. "הא?"

"הכפתור שכתוב עליו 'שליחת ממשק'..." קולה של נועה היה חרישי כמו רוח סתווית בבית עלמין, "לחצת עליו?"

"אה," עכשיו רמי היה זה שגירד את ראשו, "לא."

נועה הסתערה לכיוונו. עיניה היו חלולות. היא הניפה את אקדח הסיכות וחבטה בראשו של רמי. הראש הועף הצידה, וכתם אדום הופיע על הרקה.

אלכס קפץ ותפס אותה מאחור. ידו האחת אחזה בכתפה, והאחרת ניסתה לבלום את היד האוחזת בכלי המשחית לפני שתכה שוב ברמי המעולף. הוא לא הצליח. נועה הכתה את רמי, הפעם מעל אוזנו. רמי, שהתנודד על כיסאו אחרי המכה הקודמת, התמוטט לרצפה.

"נועה!" זעק אלכס. "השתגעת?!"

"בזבוז של חמצן," סיננה נועה. קולה היה מונוטוני, כמעט רובוטי. "עדיף לשרוף את הגופה שלו ולפזר את האפר בתור דשן בחממות."

היא הניפה שוב את אקדח הסיכות. לפני שהספיקה להנחית מהלומה נוספת על רמי, הרגישה נועה מכה צורבת בצלעה הימנית. היא זעקה בכאב ועזבה את האקדח.

ברקע נשמעו קולות אנשים שהלכו והתחזקו. היא שמעה את הדלת נפתחת, ואת אלכס מנסה להסביר לצוות האבטחה והחובש שהיה איתם מה קרה.

ובכל הזמן הזה היא לא הפסיקה לקלל את רמי באותו טון שקט.

6

"...'לפזר את האפר שלו בחממות'." גרשון, מנהל תחנת החלל ארטמיס, עצר לרגע, התנשם ועבר לעמוד הבא. "עמוד שבע־עשרה," המשיך, "גם לאחר שנאזקה, המשיכה החשודה לעלוב בקורבן בכינויים כגון: 'דאנינג קרוגר מהלך', 'אוסף נוירונים אקראי', 'אבולוציה שלקחה רוורס' ועוד גידופים הנכללים בנספח שמונה."

גרשון עצר שוב והרים מבטו מהנייר לעבר נועה. "'דאנינג קרוגר'?" מלמל והחזיר מבטו לנייר, "יש דבר כזה בכלל?"

"בהחלט." נועה חרקה שיניים.

גרשון הרהר לכמה רגעים ולבסוף פסק, "להערכתי לא."

נועה זינקה ממקומה, וגרשון נרתע לאחור. היא הייתה שועטת לעברו אלמלא השרשרת שהתהדקה על מותניה. איש הביטחון נדרך וידו נשלחה לעבר נשקו האישי.

עברו כמה שניות עד שנועה חזרה לשבת. גרשון נד בראשו לעבר איש הביטחון, אשר הרים גבה, אך לבסוף נעתר וחזר לעמידת המוצא שלו.

"אנשי האבטחה המליצו לי לא להישאר איתך בחדר אחד," אמר גרשון, "אבל אף אחד לא ממלא רק את הפקודות שנוחות לו. כמו בצבא."

נועה גלגלה עיניים.

"בכל מקרה – תקיפה, חבלה, השחתת רכוש, וזה בקושי שלושה עמודים מהתחקיר הזה," גרשון עלעל במסמך שלפניו. "זה לא נראה טוב, גברת."

"אתה חושב?" אמרה נועה.

"כן," ענה גרשון, לא מודע לגלגולי העיניים של נועה. "להערכתי קיימת עוינות מסוימת בינך לבין הסגל."

"זה יהיה זמן טוב להגיש בקשה להתרת חוזה?"

גרשון סימן באצבעו לאיש הביטחון, שניגש לנועה והקים אותה מהכיסא.

"את תחזרי למעצר," גרשון המשיך לעלעל במסמך, "עד לחקירה מקיפה של הרפ"פ."

"אני שונאת כשאתה מחליף ביטויים נורמליים בראשי תיבות צבאיים," אמרה נועה בתגובה לאזכור הרשות לפיתוח פלנטרי. איש הביטחון שחרר את אזיק המותניים והתכונן לכבול אותה לשרשרת שהייתה קשורה לחגורתו.

"סביר להניח שבסיום החקירה את תישלחי למושבת עונשין," המשיך גרשון, "להערכתי, כל זה היה יכול להימנע אם היית עובדת יותר וצורחת פחות."

"חתיכת..." הפעם נועה לא הייתה אזוקה עם חגורת המותניים, ואיש הביטחון לא היה מהיר מספיק כדי למנוע ממנה לזנק לעבר גרשון. אצבעותיה לפתו את צווארו. הוא חרחר וניסה לשווא לשחרר את ידיה מגרונו. לאחר מכן ניסה להכות בפניה, אך גם זה לא עזר.

נועה שמעה את רחש טעינת השוקר התקני המונפק לצוותי האבטחה. היא ניסתה לומר משהו לאיש הביטחון, אך לפתע נשמע זמזום והחשכה נפלה עליה.

7

"שבי כאן," הורה לה השומר ואזק את ידה הימנית לתושבת הקבועה בקיר. "יש לכם עשר דקות," הוא הוסיף, והתיישב בפינה.

נועה הרימה את השפופרת בידה הפנויה. השכמה שלה עדיין כאבה מהשוקר שהוצמד אליה. היא סימנה לאלכס להרים את השפופרת מהצד שלו.

"מה שלומך?" מלמל אלכס.

"חלום," אמרה נועה.

"עשיתי כמה בירורים," אמר אלכס. "מגיע לך סיוע משפטי, אבל רק לאחר שמתחילה חקירה רשמית. בינתיים את לא זכאית לכלום, כי טכנית לא התחיל עדיין שום הליך."

"אתה רוצה לומר לי," נועה חרקה שיניים, "שאני גם עצורה וגם לא עצורה בו זמנית?"

"אה... נכון," אמר אלכס ולפתע חזר הניצוץ לעיניו. "היי, אף פעם לא ראיתי דוגמה מעניינת כל כך לסופרפוזיציה."

"לעזאזל, אלכס, זה החיים שלי!"

"סליחה," מלמל אלכס, "זה החלק ש... ובכן, פחות מגניב."

נועה העבירה יד בשׂערה ונאנחה. "אני לא מבינה איך נתקעתי בסיוט הזה."

"לתקוף שני אנשים תוך פחות משבעים ושתיים שעות יכול לגרום לדברים כאלה," אמר אלכס. "במיוחד כשאחד מהם הוא הממונה הישיר שלך."

"כן, אה?" מלמלה נועה. "אני... אני לא זוכרת כלום מזה."

"מה זאת אומרת?" שאל אלכס. "זה קרה שלשום."

"אני יודעת," אמרה נועה. "אבל... אני כאילו הייתי שם, אבל לא באמת שם. אתה מבין למה אני מתכוונת?"

"כן," אמר אלכס. "כלומר, לא ממש."

"אני זוכרת שהייתי במשרד של גרשון," אמרה נועה, "ואני זוכרת שהתעצבנתי עליו, ואני זוכרת שפתאום מצאתי את עצמי עם האצבעות שלי מסביב לגרון שלו, אבל אני לא זוכרת מה קרה בין לבין. אני אפילו לא זוכרת שהתעצבנתי עליו מספיק כדי שארצה בכלל להרוג אותו."

"אהא," אמר אלכס ושקע בהרהור. "זה מה שהיה עם רמי?"

"רמי?" נועה קימטה את מצחה. "זהו, שעם רמי... כל מה שרציתי היה לזרוק עליו משהו, לצאת מהמשרד שלו ולתת לו להתבשל לבד עם הממשק המחורבן, אבל..." נועה השתתקה וניסתה להיזכר.

"אבל פתאום מצאת את עצמך תוקפת אותו?" אמר אלכס לבסוף.

"כן..." מלמלה נועה. "אתה יודע, אני לא חושבת שקופסת המדיטציה הכתומה עובדת בכלל."

"הממ..." מלמל אלכס. הוא הרהר למשך כמה שניות והוסיף, "תראי, שנינו עבדנו כמו מטורפים בזמן האחרון, אנחנו בסטרס נוראי..."

"לא," נועה הנידה בראשה לשלילה, "אלכס, זה משהו אחר. להתעצבן זה דבר אחד, אבל לא לזכור כלום אחרי זה?"

"לעבור יום מחורבן בארטמיס ולא לזכור אותו?" אלכס גירד את סנטרו. "חשבתי שזה החלום שלך."

"הוא לא כלל הליכים פליליים שיזרקו אותי למושבת העונשין באוריון," אמרה נועה. "רציתי לעוף מכאן, אבל לא ככה."

"תגידי," אמר אלכס בהיסוס, "דיברת אולי עם..."

"לא."

"מאיפה את יודעת מה רציתי לשאול?" אלכס חייך.

"כי אני מכירה את החטטנות שלך."

"אני לא מבין," אמר אלכס, "חשבתי ששירלי חשובה לך."

"היא באה לכאן," אמרה נועה, "אבל לא רציתי שהיא תראה אותי ככה. ביקשתי מהסוהרים שיגידו לה ללכת."

"אני רוצה להבין," אמר אלכס, "זרקו אותך למעצר, רוצים לשלוח אותך לקיבינימט כדי שתעבדי בעבודת פרך של מיון פסולת כימית לשארית חייך, וגירשת מכאן את בת הזוג שלך?"

"היא לא הבת זוג שלי!" אמרה נועה, והשומר היסה אותה. "סליחה," מלמלה.

"איפה היו הנימוסים האלה כשתקפת את גרשון..." אלכס גלגל את עיניו.

"לגלגל עיניים זה הקטע שלי," אמרה נועה. "וחוץ מזה, אנחנו לא בזוגיות." היא הנמיכה את קולה לקראת סוף המשפט האחרון.

"אוקיי," נאנח אלכס לבסוף, "בואי ננסה לפחות להעריך כל שנייה שאת פה ולא על ספינת אסירים לאוריון."

8

נועה לוותה בחזרה לתא המעצר שלה, באגף השמור לכלואים בעייתיים במיוחד. הגישה אליו עברה דרך מנגנון מורכב של נוהלי כליאה קשיחים, מערכות זיהוי מתוחכמות, וצוותי אבטחה מיומנים.

"רגע," מלמל השומר התורן וניסה להעביר שוב את הכרטיס שלו. המנעול האלקטרומגנטי שוב השמיע התראת תקלה. "זה לא רוצה לפתוח את התא," מלמל ופנה לנועה האזוקה. "את יכולה לעזור?"

אלוהימא אדירה, הרהרה נועה. "תקיש סולמית, ואז ארבע, שבע, אפס, אפס... יופי, עכשיו לחיצה ארוכה על כוכבית עד שיידלק אור ירוק." לאחר שסיים להקיש את קוד הטכנאי, המנעול השמיע נקישה והדלת נפתחה לרווחה.

"וואי, שיחקת אותה." השומר חייך.

"אולי תרשום לפעם הבאה?" אמרה נועה. "זו כבר פעם שלישית שזה קורה."

"הממ... לא," ענה השומר לאחר הרהור קל. "עדיף לשאול אותך, את הכי מבינה כאן."

הוא הכניס אותה לחדר וסגר את הדלת. מצידה השני נשמע צפצוף המתריע על שגיאה.

"אה... שומעת...?" אמר השומר.

"נו, באמת..." סיננה, ואז קראה, "פעמיים כוכבית, סולמית, ואז שבעים ושמונה."

היא שמעה סדרת לחיצות ולבסוף את רעש המנעול המשוריין.

"תותחית!" נשמעה צהלת השומר, ולאחר מכן דממה.

נועה נשכבה על המיטה הקשה שניצבה בפינת התא. בפינה הסמוכה למיטה היו שולחן קטן, כיסא ומנורת שולחן. בפינה הנגדית היו מקלחון ואסלה. החדר היה צבוע בז'.

נועה שחזרה שוב ושוב את התקיפות במחשבתה. בכל פעם היא ראתה עצמה תוקפת בחמת זעם, אך כמעט מייד עלה בעיני רוחה תרחיש מקביל, ובו היא עוצרת את עצמה רגע אחד לפני הפעולה, כמו שעשתה מאז ומעולם. נועה המצויה מול נועה שהייתה יכולה להיות. שתי נשים נפרדות שחיו כל אחת במקומה המיועד, עד שלפתע החליטו להחליף תפקידים בלי להודיע לה מראש.

עיניה נעצמו אט-אט. היא אכלה ארוחת ערב עם שירלי. שירלי מזגה לה כוס יין והן צחקו על צילה-הארץ-השטוחה מהרכש. נועה הייתה מעט מסוחררת מהיין והאווירה מכדי שתבחין בדבר שקרע ממנה את שירלי. צרחה מקפיאת דם נשמעה והיא לא הייתה בטוחה אם היא באה ממנה או משירלי.

זו הייתה נועה אחרת, עם עיניים אדומות ושיני חיית טרף חדות, שחטפה את שירלי מנועה שאכלה ארוחת ערב. היא הייתה לבושה במדים שנראו כמו מדי עבודה של ארטמיס, אך בצבע שחור. היא חנקה את שירלי. ציפורניה החדות חתכו את בשרה וגרמו לה לחתכים עמוקים. פלגי דם קטנים החלו לזרום על גופה של שירלי, הצבע האדום מתערבב בצבע הלק על הציפורניים ששירלי צבעה במיוחד בצבע האהוב על נועה.

לפתע הגיחה נועה נוספת, לבושה במדי עבודה מגוהצים למשעי. היא התנפלה על נועה חיית-טרף עם אקדח סיכות שהיה בידה. היא החלה להלום בה ופצעה אותה מעל העין. נועה חיית-טרף פנתה לנועה מדי-עבודה, נעצה בפניה יד עם ציפורני נמר שלופות, ובאבחה אחת תלשה ממנה את העור. היא פנתה לשירלי ונגסה בצווארה. שירלי השתתקה, ומפל דם זרם ממנה לרצפת חדר השינה שלה.

נועה ניסתה לצרוח אך לא יכלה.

9

היא התעוררה מצפצוף דלת תא המעצר. היא נגעה במצחה. זיעה נטפה ממנו.

דלת תא המעצר השמיעה שוב את קול ניסיון הפתיחה שנכשל.

"אה..." נשמע קולו של השומר, "שומעת...?"

"נו באמת," מלמלה נועה.

"זוז," נשמע לפתע קול אחר מאחורי הדלת. זה היה קול קר וחדור מטרה.

"חכי רגע, גברת," אמר השומר. "אני לא חושב ש..."

"אתה לא חושב, נקודה," ענה לו הקול הקר. "עכשיו עוף מפה."

נועה הצטמררה. הו, פאק.

היא שמעה לחיצות על פאנל ההפעלה של הדלת. היא זיהתה את הכפתורים שנלחצו לפי צליל הלחיצה. סולמית, ארבע, שבע, אפס, אפס, לחיצה ארוכה על כוכבית... הדלת נפתחה, וקלרה ליפשיץ ממחלקת חקירות פנים נכנסה פנימה, תיק מסמכים בידה.

נועה הזדקפה ומיהרה להתיישב על המיטה. בפעם האחרונה שקלרה הגיעה לארטמיס, זה היה כדי לחקור את התאונה שהתרחשה לאחר מה שהיא ואלכס עוללו לשבבי הפעילות המוחית של הצוות. למזלם, הצליחה קלרה להוכיח כי התאונה בכל זאת לא הייתה באשמתם, אלא בגלל מחדל תחזוקתי. היא עזבה לאחר שהבהירה לנועה ואלכס כי היותם כוח אדם קריטי לארטמיס היא הסיבה היחידה שאינה פותחת נגדם בהליכים פליליים.

קלרה סגרה אחריה את הדלת. הן החליפו מבט ארוך. לפתע החלה נועה לצחוק וחזרה לשכב על המיטה.

"אני שמחה לראות שאת שומרת על מצב רוח טוב," אמרה קלרה. הבעת פניה נשארה קפואה.

"אני פשוט הבנתי פתאום," נועה המשיכה לצחוק, "שאין לי שום סיבה לנסות להתחנף אלייך. אני גם ככה בבוץ."

"לפחות המחשבה שלך עדיין חדה."

"חשוב לי שתצאי מכאן מרוצה."

"איך התנאים כאן?" קלרה התיישבה על הכיסא בפינה ופתחה את תיק המסמכים שלה.

"ספא שלא נגמר." נועה הביטה בתקרה בזמן שענתה לה.

"איך האוכל?" קלרה רשמה הערות בפנקסה.

"עשרה כוכבי מישלן."

"תת־תזונה וטיפוס," אמרה קלרה בעוד ידה ממשיכה לרשום.

נועה הסבה אליה את מבטה. "הא?"

"תת־תזונה היא גורם המוות העיקרי במושבות העונשין של אוריון." קלרה המשיכה לרשום בלי להביט בנועה. "הכלא עבר הפרטה לפני כמה שנים, והזכיין חוסך בכל מקום שהוא רק יכול. מדובר באסירים אז לאף אחד לא אכפת."

נועה לא ענתה.

"הטיפוס הוא גורם המוות השני," המשיכה קלרה ואז הרימה לפתע את מבטה ואמרה, "תזכירי לי מה מספר העובד שלך?"

נועה מסרה לה את המספר. קלרה החזירה מבטה לפנקסה. "איפה היינו? אה כן, טיפוס הבטן האוריוני," המשיכה לרשום בקפידה, "קיבל את השם שלו בגלל כאבי הבטן והשלשולים, עד שהתברר שהוא גם גורם לדלקת ריאות חמורה וכשל לבבי. כבר אמרתי שהזכיין חוסך היכן שהוא רק יכול?" היא סיימה לכתוב בפנקס והחזירה את מבטה לנועה. "אני רואה שהצלחתי לזכות בתשומת הלב שלך."

נועה המשיכה להביט בה בשתיקה, עד שלבסוף השפילה מבט.

"זה עניין רציני, נועה," קולה של קלרה התרכך, "אני צריכה אותך חדה. הדבר הכי חשוב עכשיו זה ש..."

נועה הסתובבה על המיטה, הפנתה את פניה לקיר והליטה את פניה בידיה. גופה רעד בתנודות זעירות כשהתייפחה.

היא הרגישה את המשקל של גוף נוסף על המזרן, ויד של אישה מבוגרת ממנה אחזה בכתפה וליטפה אותה. נועה סובבה את פניה לקלרה, והביטה בה בבלבול.

"בשונה מהמפגש הקודם שלנו," אמרה קלרה, מדגישה כל הברה, "לא הגעתי לכאן כדי להכניס אותך לתא מעצר. באתי כדי להוציא אותך ממנו."

"סליחה?"

"אני באתי," אמרה קלרה, "כי תיק החקירה שבנו נגדך נראה כמו ערֵמת לשלשת יונים."

"אה..." מלמלה נועה, "מה?"

"נו באמת," אמרה קלרה, "את אולי הרבה דברים, אבל את בהחלט לא המפלצת שמנסים לעשות ממך."

"ובכן..." אמרה נועה, "תודה, אני מניחה."

"אני לא צריכה את התודה שלך." קלרה קמה מהמיטה. "אני צריכה שתקומי מהמיטה הזו ותעשי משהו עם עצמך." היא הושיטה לנועה יד.

נועה התרוממה מהמזרן ואחזה בידה של קלרה. היא משכה אותה אליה. נועה נזכרה פתאום עד כמה קומתה הנמוכה של קלרה מטעה את מי שאינו מכיר אותה.

"תודה..." מלמלה נועה.

קלרה הניפה את ידה וזקפה אצבע. "מה אמרנו על תודות?"

"אה," אמרה נועה, "נכון. לא צריך תודות."

"מצוין," אמרה קלרה, "עכשיו בואי איתי."

"הא?" אמרה נועה, מבולבלת.

"את. בואי. עכשיו. איתי," אמרה קלרה. "את זקוקה לתרגום?"

"אבל למה שיתנו לך להוציא אות-" החלה נועה לשאול ומייד השתתקה לנוכח מבטה החודר של קלרה, "לא משנה, הכול טוב."

קלרה דפקה על הדלת וקראה לשומר. הפעם שתיהן אמרו לו את קוד פתיחת הדלת.

"את בכל זאת עצורה," אמרה קלרה, "הוא יהיה חייב לאזוק אותך." נועה הנהנה בדממה והדלת נפתחה.

"העצירה מתלווה אליי עד הודעה חדשה," אמרה קלרה לשומר ההמום, "ואל תשכח לאזוק אותה." ידיו רעדו כשקלרה הביטה בו בזמן שכבל את נועה.

הן התקדמו במסדרונות האגף עד שהגיעו לדלת משוריינת. נועה עמדה להקיש את הקוד, אך קלרה הקדימה אותה ושלפה כרטיס מגנטי מכיסה. "כרטיס מאסטר," אמרה קלרה, "יש מעט מאוד דלתות שהוא לא פותח כאן."

הן המשיכו להתקדם בשתיקה, כשקלרה העבירה אותן דרך דלת אחר דלת.

"אפשר לשאול מה כן?" העזה נועה לשאול לאחר שיצאו מהאגף.

"מה כן...?" שאלה קלרה.

"אמרת שאני אולי הרבה דברים, אבל לא פירטת."

"ובכן," אמרה קלרה, "את שחצנית באופן קיצוני, מיזנתרופית הרבה מעבר לממוצע, והשד יודע איך את מצליחה להחזיק זוגיות עם הנחמדה ההיא מהלוגיסטיקה."

"מה... רגע, זה ממש לא..."

"תעשי לי טובה," קלרה הניפה את ידה בתנועת ביטול, "מי עוד בתחנה הזו מכינה כאלה?" קלרה הצביעה על הסיכה שבצבצה מכיס חולצתה של נועה.

נועה נעצרה והסמיקה. היא שתקה לכמה שניות, ולבסוף הביטה לעבר קלרה ואמרה "את... את תוכלי, בבקשה, אולי...?"

"כן," אמרה קלרה. היא שלפה בעדינות את הסיכה.

"סיכה יפה," אמרה קלרה בעודה מיישרת את הסיכה על הבד.

"היא מכינה אותה מכל מיני שאריות של אבנים שהיא מוצאת כאן, או מקבלת משאריות חומרים שהמעבדות כבר לא צריכות," אמרה נועה בקול מהורהר ומשכה באפה. "תודה," הוסיפה ואמרה לקלרה.

"על לא דבר," אמרה קלרה, נאנחה, והוסיפה "למה הכול מסובך אצל הדור שלכן?"

10

הן נכנסו למשרד מחלקת מערכות מידע ומצאו את אלכס יושב בעמדה שלו. הוא היה חיוור מהרגיל.

קלרה כחכחה בגרונה. אלכס שתק.

"אלכס?" אמרה נועה, "הכול בסדר?"

אלכס עדיין שתק.

"אלכס!" קולה של קלרה חרך את החדר ואלכס קפץ. הוא הביט בהן כאילו הן התממשו הרגע מולו באורח פלא.

"אה," מלמל אלכס, "כמה זמן אתן פה?"

קלרה ונועה הביטו זו בזו, ואז החזירו את מבטן לאלכס. קלרה הסיטה לכיוונן את הכיסאות שהיו ליד השולחן של אלכס. היא ונועה התיישבו.

"יש משהו שאתה רוצה לספר לנו, מר מרקוביץ'?" אמרה קלרה.

"כל מה שקורה עכשיו לנועה," אמר אלכס בקול רועד, "זה בגללי."

"מה?" אמרה נועה. "תפסיק לדבר שטויות." ואז היא שמה לב. "מה זה עושה פה?" היא הצביעה על קופסת הרוגע הכתומה.

"אני כיביתי את המתאם העצבי," אמר אלכס, "מה שתשמעו הוא רק הסאונד, בלי האפקט המוחי הרגיל." הוא לחץ על כפתור ההפעלה, והקופסה החלה לדבר.

"את במקום הבטוח שלך," אמרה הקופסה בקולה המרגיע, "כאן את האדון היחיד של עצמך, את יכולה לעשות הכול, שום דבר לא יכול לפגוע בך."

"אלכס, מה הולך פה?" אמרה נועה. "תכבה את זה, אפילו מוזיקת הרקע מעצבנת."

"תני למקום ולאווירה לעצב אותך," המשיכה הקופסה.

"עוד רגע," אמר אלכס.

"...שלא תוכלי להשיג, אין מטרה שלא תוכלי להגיע אליה," המשיך הקול הדיגיטלי.

"אדון מרקוביץ'..." אמרה קלרה, ואלכס היסה אותה. לו עיניים היו סכינים, גופתו המחוללת של אלכס הייתה צונחת במשרד.

"...לאמת המיוחדת שרק את מכירה," אמרה הקופסה, "את אדונית לעצמך, ואת רוצה לנקום."

"רגע, מה?" אמרה נועה. עכשיו קלרה היסתה אותה.

"את תיקחי את גורלך בידייך," המשיכה הקופסה בקול מלטף ובלתי נלאה, "את תדרשי צדק מאלה הפוגעים בך, ותקבלי אותו. אינך חייבת דין וחשבון לאף אדם. זכותך להכות באלה העומדים בדרכך. גופתם המחוללת תהיה קורבן לרגלייך. את תצעדי על נהר דם אויבייך כעל שטיח אדום הפרוש לכבודך. לא תהיה חמלה לנחותים, למנוונים, לאלה הפחותים ממך. וכאשר הסערה תחלוף וזעמך יִכְלה, כשאחרונת הגוויות של אלו שהעזו להתנגד לך תתפורר ותיעלם כאילו לא הייתה, רק את תיוותרי."

שתיקה שררה בחדר. אלכס כיבה את קופסת הרוגע.

נועה עדיין ישבה על הכיסא, ולרגע הרגישה כי איבדה את היכולת לקום. "אני הקשבתי לדבר הזה כל לילה?" קולה היה צרוד.

"מסתבר שכן," אמר אלכס בלי להרים את מבטו.

"איך זה הגיע אלייך?" שאלה קלרה.

אלכס הרים את ידו באיטיות בזמן שמבטו היה עדיין נעוץ ברצפה. "זו הייתה מתנת יומולדת," אמר בקול שקט.

"מה גרם לך לבדוק אותה עכשיו?" שאלה נועה.

"משהו שאמרת לי כשביקרתי אותך," אמר אלכס. "את אמרת שהקופסה לא עוזרת לך בכלל להירגע, ואז הבנתי שזה ממש נכון. היא ממש לא עזרה לך להירגע. והתחלתי לחשוב שאולי הקופסה עושה בדיוק את..."

"ההיפך," אמרה קלרה, "איך הקופסה הזו הגיעה אליך?"

"כמו שכל משלוח מגיע לכאן," אמר אלכס. "עשיתי הזמנה אונליין והודיעו לי כשהחבילה הגיעה ועברה ביקורת חומרים מסוכנים."

"ומי בארטמיס מבצע את הביקורת הזו?" צמצמה קלרה את עיניה.

"מחלקת רכש ולוגיסטיקה," אמרה נועה. "כל דבר ממקור חיצוני חייב לעבור דרכם."

"נכון," מלמל אלכס. "נראה לי שצילה מטפלת בדברים האלה."

נועה הביטה בו כאילו ביקש ממנה לתרום את איבריה לכלל אנשי ארטמיס בעודה בחיים.

"צילה-הארץ-השטוחה?" אמרה לבסוף. "אתה רוצה לומר לי שהמשוגעת החליפה את המתנה שלך בקופסת רצח?"

"אני שוחחתי פעם עם צילה," אמרה קלרה, "יש פער כמעט בלתי נסבל בין מי שמסוגל להנדס מהלך כזה לבין... ובכן, צילה."

"נכון," אמר אלכס, מבט מהורהר בעיניו, "אין מצב שהיא יודעת בכלל איך לתכנן דבר כזה, וזה לא משנה כמה היא שונאת אותך."

"וואללה." נועה קימטה את מצחה. "אז אולי היא קיבלה עזרה ממישהו אחר ששונא אותי?"

"תשכחי מזה," אמרה קלרה, "אני לא מתכוונת לחקור שוב ארבע מאות איש בארטמיס," אמרה.

"ארבע מאות?!" קראה נועה.

"שלוש מאות תשעים ושבעה," אמר אלכס, "תורידי את נועה, את שירלי ואותי." לאחר כמה שניות תחת מבטה הזועם של נועה, הוסיף אלכס "שלוש מאות תשעים ושבע עדיין עדיף מארבע מאות, לא?"

"אכן מדובר בשיפור מספרי," קבעה קלרה, "אך הוא זניח."

"לעזאזל, זה לא הגיוני שכולם כאן שונאים אותי!" חרקה נועה שיניים.

"אומר זאת כך, נועה," אמרה קלרה בכובד ראש, "בהתחשב ביחסי האנוש שלך, עלייך להודות על שאינך מתעוררת בבקרים ליד ראש של סוס."

"אני עדיין לא מצליח להבין איך הדבר הזה עבר את צילה," אמר אלכס. "היא הרי לא חשבה על זה בעצמה. וחוץ מזה, זה לא שהיא בודקת ידנית כל משלוח. יש גלאי אבטחה שעושים את זה עבורה."

"אולי יש בהם תקלה?" אמרה קלרה, ומייד הוסיפה, "או שמישהו חיבל בהם?"

"זה לא כזה פשוט," אמרה נועה.

"למה?" אמרה קלרה.

"כי זה לא גלאי תנועה פשוט שקונים לבית," אמר אלכס, "זה ציוד ממש מתוחכם, המנוהל על ידי שרת מאובטח. אי־אפשר לפרוץ לשם בלי להשאיר סימנים על המסוף המחובר אליו."

"סימנים?" שאלה קלרה.

"זה אומר שיהיו שאריות על המחשב של צילה," אמרה נועה.

"אם התקינו תוכנה זדונית כדי לפרוץ לגלאי האבטחה," אמר אלכס, "היא בוודאות תפריע למסוף של צילה לפעול."

"הוא יפגין תקלות לא מוסברות," הוסיפה נועה, "כגון חלונות שנפתחים ונסגרים לבד, תהליכים לא מוכרים, איטיות..."

אלכס ציחקק. "למי שלא מבין זה ייראה כאילו מישהו הטיל עליו..." מבטו נפגש במבטה של נועה והחיוך נעלם לפתע משפתיו.

"כישוף," מלמלה נועה.

11

אלכס השאיל לנועה את אוזניית התקשורת שלו. היא ניסתה להתקשר כמה פעמים בזמן ששלושתם צעדו במהירות למשרד של צילה, ולבסוף החזירה לו את האוזנייה בדממה.

"את לא תופסת אותה?" שאל אלכס, "אולי היא פשוט..."

"שירלי לא רוצה לדבר איתי," אמרה נועה. "לא כזה מסובך להבין. אני מטומטמת והכול חרא."

"אני מציעה שנתרכז בסוגיה הקריטית הנוכחית," מגפיה של קלרה רקעו נמרצות בצעדים מהירים, "והלא היא המסוף המכושף של הקולגה שלכם."

"אני מתנגד לכך נחרצות!" אמר אלכס. "היא לא קולגה ובטח לא שלנו."

הם הגיעו למשרד של צילה, וקלרה דחפה את הדלת. "סליחה על ההפרעה, גברת לשם," אמרה קלרה, "אבל עזרתך נחוצה עבור חקירה של המחלקה לחקירות פנים."

צילה לבשה שמלה פרחונית, ושׂערה היה אסוף בקוקו מהודק. על ידיה היו כפפות שחורות. מאחוריה ניצבה בגאון כרזה עליה צויר מזרק ועליו סמל "אין כניסה".

"סוף-סוף!" עיניה של צילה מצמצו במהירות מבעד למשקפיה. "כבר חשבתי שאף אחד מהרשות לא מתייחס לפניות שלי. זה בקשר ל... מה היא עושה כאן?" צילה הצביעה לעבר נועה.

"אני..." אמרה נועה.

"החשודה נמצאת איתנו כחלק מהשלמות חקירה הכרחיות," קטעה אותה קלרה.

"'חשודה'?" צילה גיחכה. "כל התחנה ראתה אותה תוקפת אנשים. אין כמו ממצאים בשטח ועובדות חותכות."

"אז אולי אפשר לסגור את התלונה על פלואוריד מורעל במים?" שאל אלכס בתקווה. "שלושה צוותים בדקו ולא מצאו כלום."

"מי צריך ממצאים כשיש אמונה?!" כוס התה כמעט עפה כשצילה הטיחה אגרוף בשולחן.

"כנראה שלא את," מלמל אלכס באכזבה.

"התלונה שבגינה הגענו," קלרה צבטה בכוח את גשר אפה באצבעות רועדות מעצבים, "נוגעת להתנהגות חשודה במסוף המידע שלך."

"כמובן!" אמרה צילה בשביעות רצון. "הגיע הזמן שהרשות תבחן את הנושא. למרות ש..." היא התכופפה קדימה ולחשה, "אני לא יודעת אם הרשות לא מעורבת בזה בעצמה."

"הרשות?" שאל אלכס.

"ששששששש!" היסתה צילה. אלכס, נועה וקלרה זינקו אחורה כשרסיסי הרוק פגעו בהם. "אתה רוצה שהם ייקחו אותנו וניעלם מארטמיס לנצח?"

"כן," אמרו נועה ואלכס ביחד.

"המסוף. שלך." סיננה קלרה. "מה קרה לו?"

"נמצא תחת השפעת כוחות נסתרים כבר לפחות חודשיים," הצהירה צילה.

"האם אפשר, בבקשה...?" אמר אלכס והצביע על המסוף.

"בוודאי!" אמרה צילה, ודחפה את המסוף לכיוונו.

"תודה," מלמל אלכס בהיסוס והחל להקיש על המקלדת. "זה ייקח מעט זמן, אני צריך קצת להתרכ-"

"הם מנהלים נגדי מתקפה ממוקדת, אבל זה לא ילך להם," אמרה צילה. היא הרימה את ידיה, ונועה ראתה כי הכפפות היו עשויות גומי. "אני יודעת להתגונן נגד הננו־בוטים שלהם."

"כל הכבוד," סינן אלכס בעודו מרים גבה אחת.

"יש לו חיים משלו!" עיניה של צילה נצצו.

"כן-כן, בוודאי." עיניו של אלכס התרוצצו על הצג. "אבל יש מצב שאולי תוכלי רק..."

"הוא פותח חלונות מתי שבא לו," אמרה צילה. "נכנס למסמכים מתי שבא לו."

"בטח מסקרנות," נאנח אלכס, "אבל אני עדיין צריך שקצת תיתני לי לעב-"

"לפעמים הוא איטי, לפעמים קופא," עיניה של צילה בהו באוויר, "לפעמים אני חושבת שהוא פשוט בודד."

"כולנו בודדים בארטמיס," סינן אלכס בייאוש.

"אבל אני לא איכנע למניפולציות שלו," אמרה צילה, "זה הכול קשור, אתם מבינים? הפלואוריד, המחשב, האמת על כדור הארץ השטוח... אנחנו צריכים להתאחד נגדם. מה את אומרת?" היא הביטה בקלרה במבט מלא תקווה.

עיניה של קלרה מצמצו והזכירו לנועה פנס איתות. "אני אומרת," אמרה לבסוף בקול האיטי והמיוסר ביותר שאי־פעם יצא מפיה, "שאת עושה כאן עבודה חשובה מאוד."

"ב... באמת?" פערה צילה את פיה.

שפתיה הקפוצות של קלרה רעדו. "מאוד."

"גם מה שאמרתי על ה..."

"במיוחד זה," אמרה קלרה, "אני מציעה שתיקחי לעצמך הפסקת קפה קטנה, כדי שאוכל לחקור את החשודה."

"בוודאי!" אמרה צילה בעליצות וקמה. לפתע נעצרה בפתח הדלת. "אני... לא יכולה להכין לעצמי קפה. יש במים של המכונה פלואו-"

"עופי מפה!" נועה יכלה להישבע שגלי הדף מקולה של קלרה היו אלה שסגרו בפועל את הדלת ודחקו את צילה החוצה.

נועה ואלכס ישבו בכיסאותיהם, קפואים.

"האם מישהו מכם הולך לבדוק את המסוף שלה בעתיד הנראה לעין?" אמרה קלרה. זו לא הייתה בקשה.

12

"אוקיי," אמר אלכס, "לגמרי שמו לה כאן רוגלה. כבר ראיתי משהו דומה לזה פעם כשעוד הייתי ממש חדש בתפקיד. זה קצת הלחיץ אותי," הוסיף אלכס במבוכה, "עד כדי כך שהעדפתי להשבית את הציוד ולהתקין חדש לגמרי."

"מה עוד היא עושה?" שאלה קלרה.

"בערך הכול," מלמל אלכס.

"סליחה?"

"כל בדיקת משלוח שהיא מריצה כאן עוברת דרך הרוגלה, והיא מחליטה מה להעביר ומה לזייף," אמר אלכס. "היא סורקת בערך כל פיפס בארטמיס שעובר דרך מחלקת לוגיסטיקה, ובגלל שארטמיס היא סיוט לוגיסטי טהור אז..."

"מי ששתל את הדבר הזה חשוף לכל מה שקורה בארטמיס," אמרה נועה. "עד כמה זה יהיה מסובך לדעת מי עשה את זה?"

"פחות או יותר בלתי אפשרי," אמר אלכס בקול נוגה, "כבר אמרתי שהכול באשמתי?"

"אלכס..."

"אבטחת מידע זו ההתמחות שלי, זוכרת?" אמר אלכס במרירות. "מישהו הצליח לחדור מבחוץ, דרך חומת האש, מערכות האבטחה, מנהלי הססמאות, הזיהוי הביומטרי, ולשים מוקש דיגיטלי מתחת לאף שלנו." ולאחר כמה שניות הוסיף, "ולשטוף לך את המוח."

נועה שתקה. היא התקרבה לאלכס וחיבקה אותו. אלכס החזיר לה חיבוק.

"אני לא משוכנעת שזו תמונת מצב מדויקת," נשמע לפתע הקול המהורהר של קלרה. אלכס ונועה הירפו זה מזו והביטו בה במבט תוהה.

"כלומר," המשיכה קלרה, "אין ספק שנוצלה כאן פרצת אבטחה, אבל אני לא חושבת שאתה לגמרי נושא באחריות למחדל."

"למה את חושבת ככה?" שאלה נועה.

"אומר זאת כך," ענתה קלרה, "עד כמה מתוחכם הצעצוע הטכנולוגי שנשתל במחשב של צילה?"

"מאוד מתוחכם," אמר אלכס, "ברמה מאוד גבוהה."

"אם כך, הוא נוצר על ידי אדם עם מיומנויות טכניות גבוהות במיוחד," אמרה קלרה. "אז למה הוא נזקק לצילה?"

"מה זאת אומרת?" שאל אלכס.

"רגע," נועה הבינה לפתע, "היא צודקת. אם הוא מספיק חכם כדי לכתוב משהו כזה, הוא גם מספיק חכם כדי לפרוץ את כל ההגנות שלנו בכוחות עצמו."

"הוא יכול היה להתקין את זה ולשאוב את האינפורמציה מכל מקום בארטמיס," אמרה קלרה, "אבל הוא בחר לעשות זאת דווקא אצל העובדת המטומטמת ביותר במחלקת לוגיסטיקה, במקום ש..."

"הכי קל לשתול רוגלה," השלים אלכס, "אז אולי הוא לא כל כך חכם. אבל מצד שני, הוא עדיין הצליח להשתלט על המסוף שלה."

"אתם זוכרים מה עשיתי בחקירה הקודמת שניהלתי כאן?" שאלה קלרה, "איך הפעלתי נוהלי אבטחה כדי ש..." היא חייכה לפתע, "לא ינסו לשבש לי את החקירה או לברוח?"

נועה הסמיקה. כשקלרה ניהלה בארטמיס את החקירה הקודמת שלה ולפני שטיהרה את שמם, חששו נועה ואלכס כי קלרה בכל זאת תפליל אותם. הם ניסו לברוח, אך נתקלו בבעיה לא צפויה.

"אני זוכר," אמר אלכס במבוכה לא פחותה מזו של נועה, "עלית לסיפון עם התקן נייד. ברגע שחיברת אותו הוא התקין תוכנת בקרה ו... אוי אלוהים, ככה הוא עשה את זה?"

"בדיוק," אמרה קלרה. "הוא התגנב לכאן כשצילה לא הייתה, והתקין את מה שהיה צריך."

"כשאני חושב על זה עכשיו," אלכס עצם עיניו כדי להתרכז, "יכול להיות שזה מה שהוא עשה עם הקופסה. כשחושבים על כך, זה לא באמת מסובך להשתיל מסרים בתוכנות מדיטציה. הוא הטעין את זה על התקן וחיבר לקופסה. אז..." אלכס פקח את עיניו, "אולי הוא לא כזה חכם, אבל הייתה לו מספיק סבלנות לאסוף דברים שהיה צריך וגישה פיזית להיכן שרצה להתקין אותם."

"אבל מאיפה אנחנו יודעים שהוא בכלל באזור?" שאלה נועה.

"מבחן ההיגיון הסביר," אמרה קלרה. "אם הוא לא מספיק חכם כדי לפרוץ למסוף של צילה מבחוץ, יש להניח שהוא לא מספיק חכם כדי לנטר אותו מבחוץ. הוא חייב להיות בקרבת מקום כדי לנתח את המידע ולהיות מעודכן."

"ולשלוח אותי לאוריון." פניה של נועה האדימו מזעם.

"זה קצת מקל עלינו," מלמל אלכס, "אבל אנחנו לא הולכים לבצע חיפוש בכל מסופוני הקצה בארטמיס, נכון?"

"אנחנו לא נמצא כלום בדרך זו," אמרה קלרה. "יש להניח שהוא מתחבא בתחנה. בין אם הוא איש צוות קבוע או ארעי בארטמיס, הוא חייב להיות בקרבת מקום כדי לקבל עדכונים מהמסוף של צילה."

"איפה אפשר להתחבא כאן בלי לעורר חשד?" אמר אלכס.

"המממ..." הרהרה קלרה, "השאלה היא היכן הוא לא יכול להתחבא."

"בכור," אמרה נועה, "הקרינה תהרוג אותו גם עם החליפה המשוריינת ביותר."

"המשרדים," אמר אלכס, "עובדים כאן ביום ואין מקומות מחבוא."

"המעבדות ומתקני הייצור נבדקים תדיר," אמרה קלרה, "אפילו העובד המטומטם ביותר יכול לגלות שם נוסע סמוי."

"המחסנים?" שאלה נועה.

"כנ"ל," השיבה קלרה.

"אז מה זה משאיר לנו?" שאל אלכס בקול מיואש.

נועה העבירה ידה בשׂערה ועצמה את עיניה. היא דמיינה את הפורץ יושב מול המסך. הספיקו לו רגעים ספורים כדי להצמיד התקן חכם למסוף, לחכות שההתקנה תושלם ואז לברוח. הוא לא יכול לברוח למסדרון ולהיתקל בשומרים. הוא לא יכול לחכות לבוקר. הוא קם מהשולחן ופונה ל...

נועה פקחה את עיניה. היא הביטה במסוף של צילה והעבירה את עיניה על כל פינה במשרד – המסך, המקלדת, השולחן, הכיסא, כבל התקשורת. עיניה עקבו אחרי תשתית החיווט שהוצמדה לקיר.

"התקרה," אמרה לפתע, "החיווט עובר דרך מנהרות האוורור, ומשם לתעלות התשתית. אפשר להגיע משם לכל מקום בתחנה."

"זה אפשרי," אמר אלכס, "אבל עדיין לא כזה פשוט. צוותי הנדסה עושים שם עבודות תחזוקה מדי יום. נוכחות זרה עלולה למשוך תשומת לב או לשבש מערכות חיוניות."

"אלכס," אמרה נועה, "מה נמצא מעלינו?"

"אם כוונתך לתעלות התשתית," אמרה קלרה, "אזי התכנון זהה בכל תחנות החלל של הרשות. מעלינו נמצאים מעברים א' עד ג' של מפלס 22."

אלכס בלע את רוקו ונועה החווירה. "מעברים 22א, 22ב, ו-22ג," מלמלה.

קלרה לטשה בהם עיניים חודרות.

13

"בתחנת חלל שאמורה לשרוד בתנאים קיצוניים," השתעלה נועה, "הם שכרו חאפרים שיתכננו את התעלות."

"וזו בדיוק הסיבה שעדיף שתוותרי על הרעיון המטורף הזה," אמר אלכס. "ואל תתרחקי יותר מדי, האות שלך על המסך שלי נעלם מדי פעם."

"בפעם המאה," נהמה נועה, "תשכח מזה." דפנות התעלה הפנימיות היו מאובקות, ובכמה נקודות הופיעה קורוזיה.

אלכס כיסה בידו את המיקרופון ומלמל לעבר קלרה, "אני עדיין לא מאמין שהסכמת להוריד לה את האזיקים."

"גב' פורז," קלרה עמדה מאחורי אלכס, ידיה משולבות, "אני שוב מדגישה את הסיכון המיותר בדרך הפעולה הזו. צוות מיוחד של חקירות פנימיות יגיע לכאן תוך שעות מעטות. אין שום סיבה שתסכני את עצמך, אין לך הכשרה מתאימה. כרטיס הגישה שנתתי לך ייתן לך גישה נרחבת לכל מנהרות השירות, אבל לא מדובר בפתרון קסם."

נועה מיששה באופן אינסטינקטיבי את הכרטיס שקלרה נתנה לה, אותו הכניסה לכיס החולצה. "עד שהצוות שלך יגיע," היא הבחינה בצומת תעלות סמוך, "מי שעשה את זה יתחבא שוב וימצא דרך אחרת להפליל אותי. היתרון היחיד שיש לנו זה גורם ההפתעה. אלכס, אני בצומת. לאיפה?"

אלכס נאנח. "שמאלה," הוא נשען על ידו ופיהק, "תמשיכי עשרים ושבע מטר, ובצומת הבא ימינה."

נועה פנתה שמאלה והמשיכה לזחול. היא ניסתה לאמוד את המרחק שעברה, ולפתע עצרה. "אלכס," אמרה, "הצינור הכתום שעובר מעליי – זה מה שאני חושבת שזה?"

"אם זיכרוני אינו מטעני," ענתה קלרה במקום אלכס, שמיהר לסגור את פיו, "זו צנרת הפליטה של הפסולת הנפלטת מהכור."

"מקסים," מלמלה נועה. "איזה יופי שהתעקשתי לבוא לפה בלי חליפת הגנה".

"נקווה שלא תהיה דליפה," אמר אלכס.

"'נקווה'?"

"לא הייתי דואגת במקומך," אמרה קלרה.

"באמת?" פלטה נועה אנחת רווחה.

"זה בכל מקרה מתרחש בחמישה עשר נקודה שבעה אחוזים מהציוד המותקן בכל תחנות הרשות," המשיכה קלרה, "כך שדאגה או תקווה בנוגע לאסון אפשרי אינה משנה כהוא זה."

"אה," סיננה נועה, "תודה רבה."

"על לא דבר," אמרה קלרה.

"בואי רק נסיים עם זה מהר," אמר אלכס, "לפני שיתחילו סערות סולאריות שינתקו לנו את התקשורת האלחוטית."

נועה המשיכה לזחול בקו התשתית, לא לפני שאלכס ניסה לשכנע את קלרה כי בעיה טכנית מסתורית מתרגמת את כל תשובותיה של נועה במכשיר הקשר לאיחולים השמורים לפושעי מלחמה. נועה שמעה את קלרה עונה לאלכס כי עצמות של שקרנים גרועים משמשות לה כקיסמי שיניים, כשלפתע שמעה את הנקישות. היא המשיכה לזחול ושמעה קול קלוש בנוסף לנקישות שהתחזקו.

"הלו, מישהו שומע?" זה היה קול עמום של אישה, שבקע מתוך אחד מתאי השירות הצמודים לצנרת.

"כן!" קראה נועה, "הכול בסדר? את צריכה עזרה?"

"תודה לאל!" נשמעה התשובה. "נתקעתי פה בתא שירות והקוד גישה שלי לא עובד. אני אפילו לא מצליחה לפתוח קריאה כי הלך הקשר."

"אלכס," הנמיכה נועה את קולה, "תבדוק קריאות שירות אחרונות במנהרה 22ג. אמור להיות כאן מישהו מצוות הנדסה?"

"בודק," אמר אלכס. לאחר כמה שניות אמר מבעד לרחש ברשת הקשר, "למען האמת, כן. הם נאלצו לשלוח לשם צוות שלדי ממש הבוקר עם ציוד ייעודי כדי לבדוק בעיה במערכת פליטה."

"בקיצור אני פרנואידית על מלא," נאנחה נועה. "אני אנסה לחלץ אותה, אולי היא יודעת משהו."

במקום קולו של אלכס נשמע רחש מכשיר קשר שאיבד את הקליטה. "לעזאזל!" אמרה נועה. הסערה הסולארית שאלכס חשש ממנה הגיעה.

"הלו!" צעקה שוב הטכנאית. "את שם?"

"אני באה!" ענתה נועה. אולי היא והטכנאית התקועה יצליחו להיחלץ משם בכוחות משותפים. בלי עזרה של אלכס וקלרה מהצד השני יהיה קשה מאוד להיחלץ ממבוך מנהרות השירות.

היא התקדמה במנהרה לפי רעש קריאת הטכנאית, עד שמצאה עצמה מול פתח שירות עגול שהיה סגור הרמטית.

"פתח 221ב במנהרה 22ג," אמרה נועה, "שם את נמצאת?"

"כן, בדיוק!" נשמעה קריאה נרגשת מהצד השני של הקיר, "הוא פשוט נסגר אחריי, ואני לא מצליחה לפתוח. הקוד שלי..."

"לא עובד, כן, הבנתי," נועה הוציאה את הכרטיס של קלרה והצמידה אותו לקורא שבצד פתח השירות העגול. הוא ציפצף והפתח העגול החליק הצידה ונפתח.

"רגע, איך הצלחת?" הטכנאית נשמעה מבולבלת.

"אני מצוות מערכות מידע," אמרה נועה והשתתקה לפתע. "כלומר... עד לאחרונה. בכל מקרה את יכולה לצאת משם עכשיו, נמצא את הדרך בחזרה."

"זה קצת בעייתי," אמרה הטכנאית לאחר כמה שניות. "יש לי פה ציוד קצת כבד, אני צריכה עזרה איתו. עזרו לי להכניס אותו לכאן דרך מנהרת השירות המקבילה שהיא רחבה יותר ו-"

"הבנתי," אמרה נועה בקוצר רוח. "אוקיי, אני באה לעזור לך." אני אשכרה פראיירית שעונה על קריאות גם כשהיא מועמדת למאסר עולם, הרהרה נועה.

היא השתחלה דרך הפתח הצר ותחבה את ידה מהצד השני. היא מצאה את ידיות האחיזה של סולם השירות, משכה את עצמה פנימה עד שכל גופה חולץ מהמנהרה הצרה, וירדה מהסולם. היא הביטה ימינה ושמאלה.

"איפה הציוד שרצית לק-"

ואז הכול החשיך.

14

"נועה? נועה!"

נועה פקחה את עיניה באיטיות. הדבר הראשון ששמה לב אליו היה הכאב החד בעורפה. השני היה שירלי באזיקים.

"שירלי?" מלמלה בעוד ראייתה המטושטשת חוזרת לעצמה אט-אט. "מה את עושה פה?"

ידיה של שירלי היו אזוקות לארון התחזוקה הכבד בפינת התא. פניה מיוזעים וחיוורים. "תשאלי את הפסיכית," מלמלה וסימנה בעיניה לנקודה בצד השני של החדר.

"את בסדר?" שאלה נועה, וראשה נחבט בתקרה הנמוכה. "חרא!" מלמלה. "פרנואידית על מלא, וזה עדיין לא עזר לי."

נועה סרקה את החדר במבט מהיר. צנרת פליטת הפסולת הרדיואקטיבית הכתומה עברה לאורך התקרה והסתיימה בשסתום משוריין הרמטי. בצידו השני של החדר הייתה אישה לבושה בסרבל טכנאי תקני.

"הא!" אמרה לה בנימת ניצחון. "בטח לא חשבת שאפגוש בך שוב, נכון?"

נועה בהתה בה, בהתה בשירלי, ואז החזירה את מבטה אליה. "מי את?"

החיוך גווע לאיטו מפניה של הטכנאית. "'מי... את'?" היא חזרה על השאלה של נועה.

"שירלי," אמרה נועה, "איך הגעת לכאן?"

"אני מדברת!" אמרה הטכנאית.

"מצאתי אותה במשרד שלי לפני כמה שעות," מלמלה שירלי. "היא הכתה בי לפני שהספקתי להזעיק אבטחה. התעוררתי קשורה כאן. זו מי ש..."

זה מסביר למה היא לא ענתה לה, הבינה נועה. "ומאז את כאן?"

"היי, אני פה!" נשמעה שוב קולה של הטכנאית.

"כן," אמרה שירלי. "אני מצטערת, כל כך רציתי לראות אותך אחרי שגברת גסטפו הוציאה אותך מהמעצר..."

"יו, זכרת את השם שלה?" אמרה נועה ברכות, "אני לא מאמינה."

"בטח," אמרה שירלי, "את יודעת שאני..."

רעש חזק קטע אותה. נועה הסבה את מבטה לכיוון הרעש, וראתה את הטכנאית עם מפתח צינורות גדול בידה. הכלי הכבד היה מוקף הילה זוהרת שהלכה והתעמעמה, עדות למכה שהטכנאית הנחיתה בעזרתו על שדה כוח שהפריד ביניהן.

"אמרתי שאני פה," היא סיננה.

"לעזאזל, את לא רואה שאנחנו עוברות תהליך?!" זעמה נועה ומייד הוסיפה, "ולמה יש פה שדה כוח בכלל?"

"סוף-סוף," חייכה הטכנאית, "עכשיו את שמה לב אליי, נכון? תגידי, איך המתנה ששלחתי לך?"

"ניסיתי לומר לך," לחשה שירלי, "היא אמרה משהו על זה שהיא תגרום לרשות לשלוח אותך לאוריון, ואז הבנתי שכל מה שקרה בזמן האחרון..."

"כן," אמרה נועה, "היא לקחה ערכת מדיטציה אלקטרונית שאלכס קנה לי ושינתה אותה כדי להפוך אותי לפסיכוטית."

"יותר מהרגיל?" שאלה שירלי.

נועה הביטה בה ושתיהן החלו לצחוק.

"סיימתן?" אמרה הטכנאית.

"כן, נראה לי." נועה הסבה את מבטה אליה. "אפשר לשאול למה שדה הכוח?"

"כדי שלא ישמעו את הצרחות שלכן."

דממה השתררה בתא המתכתי.

"למה את עושה את זה?" שאלה לבסוף נועה.

"בגלל מה שאת עשית," סיננה הטכנאית.

"נשמה," אמרה נועה בעייפות, "אין לי מושג מי את, ורשימת השונאים שלי בארטמיס ארוכה מכדי שאוכל לאתר פסיכית ספציפית בשאילתה פשוטה."

"אני אסנת," אמרה הטכנאית בשפתיים קפוצות. היא הגתה את שמה במלעיל.

"השם הזה לא אומר לי כלום."

"אני זו שברחה ממך," סיננה אסנת.

"מתי רדפתי אחרייך?"

"כשתכנתתם לכולנו את השבבים," אמרה אסנת. "אחרי שהרגתם את יהודה."

נועה צמצמה את עיניה. "לא הרגנו אף אחד," אמרה.

"נועה," אמרה שירלי בקול רועד, "על מה היא מדברת?"

"הייתי במשמרת ביום שאתחלתם את השבבים," המשיכה אסנת, "החלפתי שסתום פניאומטי בתעלת שירות מעל חדר המנועים, והשבב שלי התפספס בגלל המיסוך האלקטרומגנטי. אבל עדיין ראיתי הכול. שמעתי," נועה הבחינה כי עיני אסנת לא מצמצו, "הכול. את לא שמעת את הצרחה של יהודה כשבורר הפסולת חתך אותו, נכון? אני כן."

"על מה היא מדברת, נועה?" חזרה שירלי.

נועה הסבה מבטה אליה. "היא מדברת על..." נועה לא הצליחה להישיר מבטה לשירלי, "משהו שאני ואלכס לא היינו צריכים לעשות."

"היא לא סיפרה לך, נכון?" צחקה אסנת. "נמאס להם ממי שמחזיק את התחנה הזו, אז הם תכנתו את שבבי הפעילות של כולם כדי שיהיו הבובות שלהם."

"אתם עשיתם מה?" אמרה שירלי.

"ביטלנו את זה אחרי שיהודה מת," אמרה נועה. "ודרך אגב, התאונה הזו התרחשה כי יהודה היה חאפר שלא הקפיד על נוהלי האחזקה."

"זה שקר," סיננה אסנת.

"על... על מה חשבתם?" מלמלה שירלי, אבל נועה לא שמעה את קולה החרישי.

"שקר? מה את אומרת," אמרה נועה. "אמרת שעשית עבודה בתעלת השירות של חדר הפסולת, נכון? למה זה לא היה רשום?"

"קריאה לא מתוכננת, אז לא רשמו אותה באף מקום," ענתה אסנת. "וחוץ מזה לא כל דבר יהודה רשם."

"רואה?" אמרה נועה. "חאפר."

עיניה של אסנת נצבעו באדום לוהט. "הטכנאים הזוטרים בצוותי הנדסה עושים הכול רק כדי שהתחנה הזו תתקתק. אבל הרשות מתייחסת אלינו כמו עכברי מעבדה, למרות שאנחנו אלה שמחזיקים את התחנה במצב מתפקד... רגע, מה מצחיק?"

נועה החזיקה את בטנה.

"מחז-" גלי הצחוק שטפו אותה ללא שליטה, "מחזיקים את התחנה? את שומעת את עצמך?"

"אנחנו עובדים פה כמו חמורים!"

"כאן יש לנו הסכמה," אמרה נועה, "לגמרי כמו חמורים. יודעת כמה עבודה נדרשת ממני כדי לנקות אחרי החמורים שלך?"

"תסתכלי על עצמך," סיננה אסנת, "חושבת שאת והפוץ השני שעובד איתך..."

"אלכס."

"...מצילים את העולם. אנחנו הגיבורים. את אפילו לא חושבת עלינו. חשבת פעם מה זה אומר להיכנס עם חליפת קרינה ששוקלת יותר ממך לתוך הכור בטיפול התקופתי? זחלת פעם לתוך תעלה מסריחה מגריז ושמן שרוף כדי לפנות פסולת שנתקעה במייצבים המכטרוניים? חיפשת פעם בטירוף חלקי חילוף במחלקה הלוגיסטית לפני שהמנוע ישבוק חיים?"

"כן," אמרה נועה בשלווה.

אסנת צמצמה עין אחת. "כן מה?"

"כן לכל אחד מהסעיפים שאמרת," אמרה נועה. "אין לך מושג כמה פעמים עשיתי את העבודה במקומכם. נכנסתי עם חליפת קרינה ששקלה פי שניים ממני לתוך הכור, כי החמורים שלך דפקו לי עדכון קושחה לגלאי הטמפרטורה של הליבה. זחלתי לתעלה שהסריחה מגריז ושמן שרוף בגלל שהחמורים שלך לא יודעים איך להגדיר פרמטרים לפתיחה אוטומטית של וסת לחץ למייצבים למרות שהסברתי להם חמישים אלף פעם. והסיבה העיקרית שאני דוחפת את פרויקט המטריק"ס היא בגלל שנמאס לי לעשות את העבודה של החמורים במחסן הטכני שלא מבדילים בין גלגל שיניים למשאבה הידרוסטטית לבין צעצוע מביצת שוקולד."

פניה של אסנת האדימו בכל פעם שנועה ירתה בהתרסה את המילה "חמורים".

"גם אותי?" נשמע לפתע קולה של שירלי.

"הא?" סובבה נועה את מבטה אליה.

"גם אותי תכנתת?" שאלה שירלי בקול מרוסק. "זה מה שהיה בשנה שעברה, נכון? כשפתאום לא הצלחתי להכין סיכות? אני..." היא התנשמה לרגע ואז המשיכה, "את ידעת את כל זה ולא אמרת לי כלום?"

"שירלי," אמרה נועה, "אני..." והשתתקה.

"את לא אמרת לי כלום," אמרה שירלי. היא הביטה בנועה בעיניים של אדם זר.

"אני הסתובבתי במנהרות האלה במשך חודש, וראיתי את החברים שלי מסתובבים כמו זומבים," אמרה אסנת.

"זומבים שעובדים כמו שצריך ולא כמו חמורים." נועה לא הצליחה להתאפק.

"זומבים שכרתו להם את המוח." אסנת נשענה קדימה על קיר הפלדה שהקיף את שדה הכוח. "וחיכיתי. לא ידעתי מה לעשות, אז חיכיתי. חיכיתי במשך חודש. ואז יהודה מת," היא ירקה הצידה, "והנאצית מחקירות פנים הגיעה. ובמקום לזרוק את שניכם לאוריון, הכלבה הזו טיהרה אתכם." המשפט האחרון נאמר בקול נמוך במיוחד, נוטף ארס.

נועה ניסתה להקשיב לאסנת, אך מדי פעם הגניבה מבט לעבר שירלי. שירלי הביטה לכיוון האחר.

"היא הפכה אתכם לגיבורים," המשיכה אסנת, "ואת יהודה ויואל לשעירים לעזאזל."

"את... מסתובבת במנהרות מאז?" הסבה נועה את מבטה לאסנת.

"לא סתם מסתובבת," אמרה אסנת. "סורקת, בודקת, לומדת. אותך." עיניה לא עזבו את נועה. "אף פעם לא הצלחתי להתקדם בארטמיס, אבל פתאום היה לי תמריץ. המטריק"ס היה העיתוי הטוב ביותר שהיה לי. לגרום לך להתפרק כדי שיעיפו אותך לאוריון. הבעיה היחידה שלי הייתה להתחבא כאן מפני הטכנאים שהיו צריכים להתקין כאן את הציוד הנוסף שהמטריק"ס הצריכה, ולהשתלט על גלאי בדיקת הסחורה בלי שישימו לב."

"ולהתמודד עם קלרה," אמרה נועה.

"מי חשב שישלחו אותה שוב?" מלמלה אסנת. "אבל זה לא משנה. הייתי צריכה לאלתר, אבל עכשיו את כאן. אם הם לא שולחים אותך לאוריון, אני אטפל בך בעצמי. ובתור בונוס יש לי אותה." היא החוותה לעבר שירלי. "היא פחות מעניינת אותי אז כבלתי אותה. אותך," עיניה בהקו, "אני רוצה לראות מאבדת משהו יקר לך."

אסנת הוציאה מסופון והעבירה אצבעה במהירות על המסך. צפצוף חד וצורם נשמע בתא. נועה הביטה למעלה. שסתום הפליטה בתקרה הבהב באורות אזהרה.

"שיט." קולה של נועה היה חנוק.

"מה זה?" שירלי הפרה את שתיקתה.

"היא פותחת את השסתום של הפסולת מהכור," אמרה נועה. "יש לנו דקה וחצי עד שפרוטוקול ההתרעה יסתיים והוא ייפתח לגמרי. אלכס!" נועה הכתה בכוח על האוזנייה שלה, "אלכס, לעזאזל, תענה לי!"

"הוא לא יכול לענות לך," גיחכה אסנת. "את עמוק מדי בתוך התעלות והסערה הסולארית עדיין משתוללת. אבל גם אם כן היה עונה, הוא עדיין לא יוכל לעצור את זה. דווקא בא לי שישמע אותך נשרפת בקשר, תצעקי לאוזנייה כמה שבא לך."

"תעצרי את זה!" זעקה שירלי.

"אין מצב, חמודה," אמרה אסנת. "שבעים שניות."

"שיט, אלכס!" נועה החלה להסתובב בתא מקצה אחד לשני, כחיית טרף. "אלכס, תענה!" עיניה תרו אחרי סדק או פתח כלשהו בקירות.

"מה קרה?" צחקה אסנת, "פתחת קריאה ולא עונים לך? שישים שניות, דרך אגב."

נועה הכתה בקיר בתסכול. היא עצמה את עיניה וניסתה להסדיר את נשימתה. היא פקחה את העיניים וראתה את שירלי מתחננת שוב ושוב בפני אסנת. שירלי לא הייתה אמורה להיות כאן, הבינה לפתע, רק היא.

הרגתי את שתינו, חלפה מחשבה במוחה. היא הייתה יכולה להתרכז יותר טוב אלמלא הרעש הנורא של השסתום, והתובנה האכזרית הכתה במוחה שוב ושוב. שירלי הייתה קורבן תמים.

ואז נועה עצרה לפתע. היא הביטה בשירלי בריכוז, ואז בשסתום הצורח שמעליהן, ולבסוף נגעה בכיס חולצתה. "שירלי!" קראה נועה, "מה שמת כאן?" היא אחזה בסיכה ששירלי נתנה לה.

"מ... מה?" אמרה שירלי.

"איזה חומרים יש בזה?" קראה נועה. "מהר!"

"אה... כל מיני דברים שמצאתי, עודפים שנשארו למעבדות," אמרה שירלי, קולה נלחם בצפצוף הנוראי, "פירורים של זכוכיות, גארנט, אמטיסט, קוורץ..."

"קוורץ," לחשה נועה, זיעה קרה מכסה את מצחה. "סליחה מאמי." נועה תלשה מראשה של שירלי את מחזיק השיער. לאחר מכן שלפה מדש חולצתה את הסיכה ששירלי הכינה לה במתנה.

"איה!" אמרה שירלי והוסיפה, "מה את עושה עכשיו?"

נועה לא ענתה. היא תחבה את הסיכה המחודדת של מחזיק השיער לסיכה של שירלי, פיתלה אותה ולאחר כמה תנועות מהירות ניתק מהסיכה גביש זעיר בצבע לבן עכור. נועה תפסה אותו ביד רועדת. היא הסבה את מבטה לשסתום. צפצופו הבלתי פוסק הזכיר לה צרחה.

נועה שוב השתמשה בסיכה של מחזיק השיער, והפעם החדירה אותה לחריץ בצידו של השסתום.

"מה את עושההה?!" קראה אסנת בקול שגבר בכל הברה, עד שאת המילה האחרונה הגתה בצעקה מקפיאת דם.

נועה לא ענתה. היא ידעה שלא תוכל לפרק את את השסתום לגמרי, אבל אלכס הראה לה פעם טריק להזזת הכיסוי הפלסטי הקשיח של השסתומים האלה כדי לחבר אליהם התקן נייד. הגביש של שירלי היה הרבה יותר דק מכבל.

היא דחפה את הגביש פנימה, וסגרה את הפלסטיק בכוח, מרגישה אותו נלחץ מחדש על הבקר הראשי.

"תתפללי," אמרה לשירלי.

"אוקיי," מלמלה שירלי, אבל היא לא הספיקה. צריחת הסירנה של השסתום החלה להתעוות, עד שלפתע בקעו ניצוצות מבסיסו. נורת האזהרה שלו כבתה והוא השתתק. שירלי הביטה בנועה בפליאה. "מה עשית?"

"אם דוחפים פנימה גביש קוורץ ומפעילים עליו לחץ פיזי רב, הוא מגיב בתדר חשמלי לא מבוקר," אמרה נועה. "כשלא מאפשרים לקוורץ להסתנכרן לתדר הנכון, הוא עובד כמו מתנד מקולקל והתדר שהוא מחזיר שורף את החיישן של השסתום. דווקא די מגני-"

"נועה, תיזהרי!"

הן לא שמעו את אסנת מכבה את שדה הכוח. אסנת הסתערה לעבר נועה עם מפתח הצינורות בידה. היא הלמה ברגלה, ונועה התקפלה בכאב. שירלי ניסתה לעצור אותה, אך נבלמה על ידי האזיקים שכבלו אותה. אסנת חבטה בראשה. שירלי עפה לקיר וזרזיף אדום דק זלג מראשה.

"שירלי!" קראה נועה. אסנת הסתובבה לעברה. "את הולכת להצטער על כל מה שעשית היום," אמרה נועה, "אבל במיוחד על זה."

"אם לא הצלחתי בדרך דיגיטלית," אמרה אסנת, "אעשה זאת בדרך אנלוגית." היא התנפלה על נועה. נועה תפסה את היד שלפתה את מפתח הצינורות. אסנת הכתה בבטנה בידה השנייה ונועה נאנקה בכאב.

"נו-עה?" נשמע לפתע קולו המשובש של אלכס, "נו-ה, א- שומ-ת א--י?"

"כן," חרחרה נועה, "אני... קצת... עסוקה..." היא תפסה בפניה של אסנת וחפרה באצבעותיה בחוזקה. עכשיו היה תורה של אסנת להיאנק בכאב.

"ר-ע!" נשמע שוב קולו של אלכס, "עכש-ו יותר ט-ב? היה לנו ק-ה למצוא ת-ר אחר. את בסדר?"

"אחלה תדר," נועה העיפה מעליה את אסנת ובעטה בה בשכיבה. "צריכה... עזרה... תא 221ב... פסיכית עם מפתח שוודי..."

"מפתח צינורות!" אסנת הניפה את המפתח והתכוננה להסתערות נוספת. "איך אני שונאת כשמבלבלים ביניהם, מה מסובך כל כך?!"

"221ב?" אמר אלכס. "תא התחזוקה שלו? לזה את מתכוונת?"

"כולם זלזלו בי." פניה של אסנת התעוותו בחיוך עקום. "אפילו יהודה, אבל הראיתי להם." היא הניפה את מפתח הצינורות והטיחה אותו לעבר נועה. "מצאתי מסוף ישן שהאלכס שלך השבית אבל שכחו לגרוס אותו, וחילצתי משם את הסוס הטרויאני." נועה בלמה בקושי את הכלי הכבד שהיה קרוב מדי לפניה.

"את ההתקן למחשב של צילה," המשיכה אסנת, עיניה בוהקות בטירוף, "גנבתי מהאפסנאות הטכנית. את המדיטציה שלך שכתבתי ברבע שעה. מי יכול עליי, תגידי, מי?!"

"ומי מדברת שם ברקע על מפתח צינורות?" המשיך אלכס.

"את יכולה להזעיק עזרה כמה שבא לך," פניה של אסנת התעוותו בחיוך עקום, "אבל בואי, מה זה יעזור? אף אחד לא יגיע לכאן. הפרוטוקול של מודול הבטיחות לא ייתן להם לפתוח סתם כך את הצריחונים ההרמטיים."

"רגע," אמר אלכס בריכוז, "מודול הבטיחות."

"עד שמישהו שם יבין מה קורה," המשיכה אסנת, "יישארו פה שתי גוויות והרבה שאלות. אני אברח מכאן בבלאגן."

"את נמצאת ממש ליד פתח פליטת החירום," נשמע קולו של אלכס, "יש לך במה להחזיק?"

"אני אסתדר." נועה זחלה לעבר שירלי. "לך על זה."

"לך על מה?" אמרה אסנת. "על מה שילך? את יודעת כמה זמן ייקח לו להגיע?"

"הוא לא צריך להגיע," אמרה נועה.

אסנת הפסיקה להיאבק בנועה. ידה הרפתה מעט מגרונה של נועה ועיניה נפערו לרווחה.

"את יודעת מה אנשי צוות מערכות מידע נאלצים לעשות למודול בטיחות בתעלות שכל הזמן מדווחות בהן תקלות ונתקעים בהן טכנאים?" אמרה נועה. היא גיששה בידה ותפסה בזיז עגינת מטף הכיבוי הצמוד לארון השירות.

הבעת פניה של אסנת פינתה את מקומה לאימה.

"מנטרלים אותו," לחשה נועה, והדלת נפתחה אל החלל החיצון.

אסנת צרחה ונמשכה לעבר הפתח. היא החליקה על הריצפה וידה תפסה ברגלה של נועה. גופה של שירלי התרומם אף הוא, אך האזיקים מנעו ממנה להיפלט החוצה.

"אני אהרוג אותך, כלבה!" צרחה אסנת. "את באה איתי!"

"אם את... כל כך... אוהבת... ציוד כבד..." אצבעותיה של נועה התפתלו ונגעו בנצרת העגינה של המטף, "תיחנקי איתו."

היא שחררה את הנצרה. מטף הכיבוי זינק ממקומו לעבר אסנת והיכה בראשה. נועה הבחינה בזרזיף דם שהופיע על הרקה של אסנת לפני שגופתה עפה לעבר היקום הגדול.

"אלכס!" השתעלה נועה, "אלכס, תסגור..."

נועה הספיקה לראות את מחיצת הפלדה נסגרת חזרה לפני ששוב איבדה את ההכרה.

15

היא התעוררה במרפאה. אלכס וקלרה ישבו לידה משני צידי המיטה.

"הגיע הזמן," אמר אלכס.

"בהחלט הגיע הזמן." עיניה של קלרה היו עייפות, אחת מגבותיה מורמת, "אני לא מבינה את ההתייחסויות שלו."

"אומרים רפרנסים," אמר אלכס. "זה כמו שקפטן אמריקה לא הבין אחרי שהפשירו אותו ש-"

"איך את מרגישה, גב' פורז?" אמרה קלרה.

נועה השתעלה. כאב חד צרב בגרונה.

"זה ממכונת ההנשמה," אמר אלכס, "הם אמרו שזה עלול קצת לכאוב לך אחרי שתתעוררי."

"היית מחוברת למכונות במשך ארבעה ימים," אמרה קלרה. "לא פשוט להחזיר אדם לנשימה סדירה אחרי מה שעברת."

נועה ניסתה לענות, אך שוב השתעלה.

"את בטח רוצה לדעת על האסנת ההיא," אמר אלכס, "מסתבר שהיא הייתה בעייתית עוד לפני הבלאגן. חוות דעת שליליות על התנהגות לא יציבה. השאירו אותה פה רק כי לוקח זמן לקבל אישור להחלפת תקנים בארטמיס."

"בדרך כלל הרשות מצליחה לאתר בכל תחנה את מי ש..." אמרה קלרה, "ובכן, לא כסיל גמור. אותך ואת אלכס הצלחנו לאתר. במקרה של אסנת נכשלנו. אנומליות סטטיסטיות תמיד יהיו, לצערי."

נועה נענעה את ראשה מצד לצד. היא פתחה את פיה, אך במקום מילים נפלטה רק נשיפה רפה.

"אה, בוודאי," אמרה קלרה בשביעות רצון. "כל ההאשמות נגדך בוטלו והתיק נמחק. אף אחד לא יכול לבוא בטענות לאדם שעבר את מה שאת עברת, זה אבסורד. את יכולה לחזור לשגרה בהקדם האפשרי."

נועה שוב הזיזה את ראשה בתנועה אופקית, והשתעלה.

"אויש, אל תדאגי," אמר אלכס, "אני משוכנע שהסגל בארטמיס יסלח לך. סביר להניח שרובם לא ירצו לסיים את מה שאסנת החלה."

נועה הפסיקה להשתעל וניסתה להסדיר את נשימתה. היא צמצמה עיניה לעבר אלכס.

"תראי איך היא מחייכת," אמר אלכס לקלרה בשביעות רצון.

"זה לא חיוך," אמרה קלרה.

"באמת?" אלכס גירד את הראש, "אז על מה היא רוצה לדבר?"

"עליי," אמרה שירלי בקול צרוד. היא עמדה בכניסה לחדר האשפוז, לבושה גם היא בכותונת כמו נועה. ידה הייתה מחוברת למכשיר אינפוזיה נייד, והיא גררה אותו לאיטה.

קלרה קמה מייד וסימנה לאלכס לקום גם כן.

"אני שמחה לראות שהתאוששת, גב' מעוז," אמרה קלרה בנימוס, "הרופאים דיווחו לי שמצבך טוב, אבל לא חשבתי שתוכלי לקום היום מהמיטה."

"תודה," מלמלה שירלי, "אני בסדר. הייתי נהרגת אלמלא..." היא השתתקה והביטה בנועה.

"כן," אמרה קלרה, "בהחלט." היא החוותה מבט לאלכס ופנתה לעבר הדלת.

"מה? רגע," מלמל אלכס, "אבל..."

קלרה ניגשה אליו, תפסה באוזנו וגררה אותו החוצה. הדלת נסגרה אחריהם.

שירלי התקרבה לנועה באיטיות ויישבה באפיסת כוחות ליד המיטה. היא הביטה בנועה. דמעה החלה לזלוג מעינה, והיא מחתה אותה מייד.

"שירלי..." החלה נועה לומר, והשתעלה שוב. היא נזקקה לכמה שניות נוספות כדי להסדיר את נשימתה.

"שירלי," נועה התנשמה בכבדות, "אני..."

שירלי היסתה אותה.

"רציתי להודות לך מה שעשית שם," אמרה שירלי בקול חרישי, "הצלת אותי, אני בחיים לא אשכח לך."

דמעה זלגה מעינה של נועה. היא הניעה באיטיות את ידה לעבר ידה של שירלי. ואז שירלי הזיזה את ידה בפתאומיות.

"רציתי גם לומר לך שאת אדם נורא," אמרה שירלי. המבט בעיניה הגדולות והשחורות, שתמיד היה מלא בנדיבות וטוב לב התחלף ודמה לריק שהקיף את ארטמיס.

"את... שיחקת לי במוח," אמרה שירלי, "את הסתכלת לי בעיניים בכל לילה שעשינו אהבה, ואף פעם לא סיפרת מה עשית לי."

"לא," מלמלה נועה, "שירלי, בבקשה..."

"אני בחיים לא פגשתי במישהי שכל כך אהבתי וכל כך שנאתי בו זמנית," אמרה שירלי. "אני לא יכולה להיות לידך. אני לא יכולה לחשוש כל הזמן שאולי שוב חיבלת לי בנפש מבלי שאדע."

היא נאחזה במוט האינפוזיה והתרוממה באיטיות מהכיסא. היא פנתה לעבר הדלת בצעדים איטיים.

"שירלי..." הדמעות מעיניה של נועה התגברו, "שירלי, אני אוהבת אותך."

שירלי עצרה והפנתה אליה את מבטה. "הכי עצוב," לחשה, "זה שאני עדיין מאמינה לך." היא צעדה החוצה והדלת נסגרה אחריה.

נועה שכבה לבדה בחדר במשך דקות ארוכות, עד שהדלת נפתחה שוב. זו הייתה האחות שבמשמרת.

"איך את מרגישה?" אמרה האחות במבוכה. "תראי, קצת לא נעים לי, אבל המטריק"ס לא נותנת לנו למשוך אנטיביוטיקה מהמחסן הרפואי. תוכלי אולי לעזור לנו?"

נועה השתתקה ונשמה נשימה עמוקה. לבסוף גלגלה עיניים. "תגידי," אמרה, "שלחתן ממשק?"