מעונינותים לדלג על ההקדמה ולהגיע ישר לסיפור? הקליקו כאן

עוד שנה, עוד אייקון (היברידי, אבל אייקון), עוד שנתון... ועוד סיפור שנכתב עבורו. ובמקרה הזה, השבוע של יום הכיפורים הוא עיתוי מעולה לדבר עליו.

באופן כללי אני נוטה לקרוא לא מעט על מלחמת יום הכיפורים, אך איני זוכר מה הוביל אותי דווקא לקרב על מעוז בודפשט. אני כן זוכר, לעומת זאת, מדוע החלטתי לכתוב עליו. מעבר לסיפור ההירואי כשלעצמו אודות מוצב המותקף באש אימתנית של מטוסי קרב וכוחות שריון וארטילריה אך מסרב להיכנע, אני מוצא עניין בתפקיד אותו בודפשט מילא בשיגרה ובחירום.

בודפשט אויש ע"י כוחות חי"ר, חוליית מכ"ם של חיל הים שהפעילה תצפית קבועה, וסוללת תותחנים. צריך להבין משהו לגבי האופן בו תפס צה"ל בעבר את תפקיד הארטילריה. איכשהו, הארטילריה תמיד נזנחה מעט הצידה, לטובת כוחות השריון המיומנים או חיל האוויר היוקרתי. אחרי הכל, כשיש לך חיל אוויר כל כך איכותי, מדוע להשקיע בתותחים אם ניתן לעשות שימוש ב"ארטילריה מעופפת" כהרף עין?

משום כך הציוד שהיה בשימוש חיל התותחנים באותה נקודת זמן היה מיושן ובמידה רבה הותאם למציאות המשתנה בשטח על ידי אילתורים שונים ומשונים. הבולט בהם היה תותח מתנייע M-50 שהורכב מהוביצר צרפתי נגרר בקוטר 155 מ"מ אשר רותך על שילדה של טנק שרמן. זו הייתה האלטרנטיבה הצה"לית לרכישה והתקנה של תותחים מתנייעים שהיו בשימוש בצבאות אחרים.

אותם הוביצרים צרפתים הותאמו לשלל משימות, כולל למוצבי קבע שהיו ברמת הגולן ובתעלת סואץ. מוצב בודפשט היה אחד מהם. ארבעה הוביצרים כאלה קובעו לקרקע בתוך בונקר מבוצר ומשוריין היטב, על מנת לוודא ששום כוח בעולם לא יוכל למנוע מהם להפסיק לירות. החיפוי המשוריין הוכיח עצמו היטב באותה מלחמה ש(כמעט) אף אחד לא חשב שתתרחש. החיילים כינו את העמדות הארטילריות בכינוי החיבה "נברונים" על שם הספר המצויין "תותחי נברון" מאת אליסטר מקלין (שאף עובד לסרט מצליח), אשר סיפר על עמדה ארטילרית מבוצרת היטב, במידה כזו שהכנעתה על ידי תקיפה אווירית הייתה בלתי מעשית לחלוטין.

המוצב עצמו הוקם על לשון יבשתית מול חופי סיני, כשדרכי הגישה היבשתיות הצרות אליו וכן הביצות שהקיפו אותו מדרום, הקשו מאוד על חדירה של שיירות טנקים מצריים פנימה.

מוצב בודפשט, אם כך, היה מוצב ארטילרי בעידן בו יתרונות הארטילריה לא נלקחו ברצינות על ידי צה"ל. ועם זאת, הוטל עליו עול הגנת מוצבי אורקל ולחצנית שמוקמו על שפת התעלה, וכן היה עליו לירות לעבר כוחות הצבא המצרי בפורט סעיד בזמן מלחמה.

עם פרוץ המלחמה, התבררה החשיבות של כוח ארטילרי זמין ומיומן. מוצבי אורקל ולחצנית היו תלויים בחיפוי הארטילרי העיקש מבודפשט שמנע את נפילתם בידי המצרים. אולם ברגע שהאש הארטילרית פסקה, לאחר שכל ההוביצרים שבקו חיים, המוצבים נפלו כמעט מייד.

לאחר המלחמה נערך צה"ל מחדש, והצטייד בציוד מודרני יותר בדמות תותחים מתנייעים איכותיים, ופיתוח רציני יותר של תורת הלחימה הארטילרית. עשור בלבד לאחר מכן, במלחמת שלום הגליל, צוטט רפול כמי שקבע "במלחמה הזאת, אף אחד לא זז בלי התותחנים."

כל זה מעניין בפרספקטיבה היסטורית, אך לא זו הסיבה מדוע החלטתי לכתוב סיפור על קרב בודפשט ולמקמו ביקום הישראמני. קרב בודפשט דומה בעיניי, אם אני בוחן אותו כמספר סיפורים, למותחן מורט עצבים.

סוללת הנברונים של בודפשט ירתה יותר מ-1,000 פגזים במשך הפעלה רצופה של כ-30 שעות, בתנאים בלתי אפשריים: הפגזה אימתנית של ארטילריה מצרית, גיחות בלתי פוסקות של מטוסי סוחוי שאיימו להחריב את הבונקר, עמדה לא נוחה לירי מדוייק (החריצים מהם בקעו הקנים לא איפשרו צידוד מספיק רחב), חוסר יכולת לנייד את התותחים במקרה חירום, וסכנת פריצה תמידית של טנקים מצרים פנימה, לתוך חצר המוצב, שאילצה את הלוחמים להתנסות בלוחמת חי"ר בה לא הייתה להם הכשרה.

אחד אחרי השני, פסקו ההוביצרים המיושנים לתפקד במהלך ההפעלה התובענית. ולמרות הכל, המשיכו התותחנים לירות מכיוון שהם הבינו כי הפסקת הירי תשאיר את המוצבים שעל שפת התעלה ללא הגנה.

בנקודה זו, כשהבנתי כי יש פה מספיק חומר לסיפור, בלשון המעטה (תהיתי גם מדוע אף אחד אחר לא כתב סיפור משלו על הקרב), ניגשתי לעבודה. התחקיר היה מפרך, מכיוון שהתעקשתי לדייק בתיאורים הטכניים שנגעו להפעלת ההוביצרים, וכן בתיאורים שנגעו למהלך הקרב עצמו. כמדומני, הרגע בו מצאתי את עצמי נובר בפרוטוקולים של ועדת אגרנט היה הרגע בו התחלתי לתהות האם יכול להיות שקצת הגזמתי.

הסיפור עוסק רק בחלק הראשון של הקרב, בין התאריכים שישי ועד העשירי באוקטובר 1973. במציאות נמשכו הקרבות עד החמישה עשר באוקטובר, כאשר כוחות שריון של צה"ל הצליחו, לאחר קרבות קשים ואבדות כבדות, לפתוח ציר למוצב ולהדוף את המצרים באופן סופי.

למזלי קיבלתי בתחקיר הזה עזרה שלא תסולא בפז מכמה אנשים יקרים: מוטי אשכנזי (מפקד המוצב), אלי דולגין (קע"ת הנברונים והאיש שפיקד בפועל על הסוללה), חנן רוטנר (אחד מלוחמי בודפשט), ראודור רויכמן וסימן טוב שגיא. סיפור זה לא היה נכתב ללא עזרתם. תודה לכולכם.

אז איפה אפשר לקרוא את הסיפור?

"בודפשט" כלול במהדורת 2021 של "היה יהיה", שנתון האגודה הישראלית למדע בדיוני ופנטסיה, אשר תפורסם במהלך חוה"מ סוכות במסגרת כנס אייקון. למיטב הבנתי לא יהיה דוכן אגודה השנה בכנס הפיזי המצומצם, אך ניתן יהיה להזמינו מהחנות המקוונת של האגודה. חברי האגודה יקבלו אותו בחינם בדואר.

במידה ותעלה גירסה מקוונת של הסיפור, אשמח לעדכן. בעקבות התענינות מחודשת בסיפור לאחר פוסט מצוין של קרן לנדסמן, וכמובן באישור אהוד מימון, עורך האסופה, אני מעלה כאן הטקסט המלא של הסיפור.

בודפשט

מעוז ״בודפשט״ היה מוצב ארטילריה ותצפית מכ״ם ששכן בנקודה הצפונית ביותר בקו בר-לב, ערב מלחמת יום הכיפורים. זהו המעוז היחיד מקו המעוזים שלא נכבש או פונה במהלך המלחמה.

6 באוקטובר, 1973

שלושים פגזים בדקה זה בעצם שקט בכל שתי שניות. שקט, ואז פיצוץ. ואז עוד שתי שניות של מנוחה.

לפעמים לא נותר לך להיאחז בדבר, מלבד אותן שתי שניות של דממה מתעתעת, ואתה מוצא עצמך נאחז בשתי השניות האלה כמו באדי חמצן אחרונים בחדר מחניק. כמו החדר הזה, למשל.

מדי פעם הצלחתי להעיף מבט לעבר האור שנכנס מהחלון הצר שדרכו בצבץ הקנה החוצה. קרני השמש ניהלו מאבק בעשן השחור והסמיך שאפף אותנו מכל עבר במבנה הסגור, אבל העשן הצליח לבלוע אותן, להחליש אותן.

הן תמיד הפסידו לאפלה שחנקה אותן.

״אש!״ נשמע קולו של יואל, וכולנו התרחקנו בזמן שמשכתי בכבל. נשמע קול פיצוץ אדיר. מכלול התותח עף אחורה, משחרר סילון עשן שחור שעטף את כולנו. כשהמכלול נעצר, פתח מתי את הסדן עד שדלת הסדן נתפסה בנצרה כדי שנוכל להטעין אותו בפגז הבא. ריח אבק השרפה המוכר הכה בפנינו.

רגע לאחר מכן הקנה של צוות שתיים, הצוות של דניאל, הרעים ונעלם אף הוא בענן אפל וסמיך. חיימ׳קה, הטען של צוות שתיים, עבד ללא חולצה. הוא היה בחור גדול, והחום הכבד והלחות ששררו באזור הביצות מול קו החוף של סיני הוציאו אותו מדעתו. דניאל נזף בו בהתחלה, אבל אחרי חצי שעה הוריד חולצה בעצמו.

הנפילות לא פסקו לרגע במשך כל הזמן הזה.

כשהגענו לבודפשט בפעם הראשונה, שני המבנים בהם אוחסנו ההוביצרים נראו לי אימתניים. כשהחלו הנפילות לא העזתי לחשוב מה היה קורה אם היו קצת פחות אימתניים.

אלה היו חללים מקורים שהזכירו בצורתם פירמידה פחוסה בגובה בניין בן שלוש קומות, עשויים בטון מזוין, שקועים חלקית מתחת לפני הקרקע, ועטופים באבנים גדולות כשכבת מגן נוספת. בכל אחד היה מקום לשני צוותים. בצדו האחד נפער פתח המיועד להכנסת אספקת תחמושת. בצדו האחר נחצבו לרוחב הקיר שני חלונות צרים, אחד עבור כל קנה.

״קדימה!״ צעק יואל שוב. ״להמשיך, אל תחלמו לי. נפיץ ועוד חנ״ה, כמו קודם.״

הכנתי את תרמילי החנ״ה, חומר הנפץ ההודף, מבעוד מועד. הפעם היה זה תורו של אלון להרים את הפגז, ולהניח אותו על המגש המתכתי שנשלף מבסיס התותח. הוא דחף את המגש פנימה. מיהרתי לדחוף את שקי החנ״ה מאחורי הפגז.

״סדן!״ קרא מתי בקול ניחר, רגע לפני שתפס בידית של דלת הסדן וסגר אותה בכוח עד שנשמעה נקישה. הוא החזיר את הידית למקומה וחזר למקומו.

מתי דחף פנימה את התחמיש, תרמיל הנפץ שהיה אמור להצית את הפיצוץ.

״יאללה,״ המשיך יואל. ״זהירות, יורים.״ את המשפט האחרון הפטיר ביובש. בתחקור המבצעי אחרי המלחמה היה כתוב שבשלב הזה כבר ירינו כמה עשרות פגזים. התשישות גרמה לכולנו לעבוד כמו רובוטים. כולנו התרחקנו מהסדן והתותח, כמו חיות בר משרפה, על מנת שהמכלול לא יפגע בנו כשהוא נע בהדף הפיצוץ.

״זהירות, יורים!״ קראתי, ומשכתי בכבל. שוב נשמע הפיצוץ המוכר. מכלול התותח עף אחורה, ועמדת הירי נמלאה בעשן שחור וסמיך.

יואל המפק״צ, אבירם הכוון, מתי ואלון הטענים, ואני, האחראי על החנ״ה ומשיכת הכבל. בסך הכול חמישה אנשים שהרגישו שהם עומדים להיחנק מהעשן שנפלט בכל ירייה.

״הוונטות שוות לתחת,״ אמר אבירם, ״אם המצרים לא יהרגו אותנו, הרעלת העשן כן.״

״עזוב אותך מהוונטות עכשיו,״ זעף מתי, ״עדיף שתפתח עוד חנ-״ דיבורו נקטע על ידי שיעול נוסף.

צעקתו של יואל להכין עוד נפיץ וחנ״ה גרמה לנו להפסיק לגחך.

״נמאס לי מהחרא הזה.״ מתי השתעל שוב והוריד את חולצתו המיוזעת.

״לפחות נמאס לך מזה,״ אמר אלון. ״אתמול בשעה הזו נמאס לך מהעכברושים.״

״תעשה לי טובה,״ ניגב מתי את פניו עם החולצה המטונפת וזרק אותה הצידה, ״ראית מישהו מהם מאז שהתחילו הנפילות?״

הוא צדק. אפילו להם היה מספיק שכל לברוח ברגע שהחלה המלחמה.

צה״ל קרא להם ״נַבָרוֹנִים״ על שם התותחים שהוזכרו באחד הספרים האהובים על אבא שלי. אליסטר מקלין תיאר שני תותחים אדירים שמוקמו בעמדה חצובה בהר סלעי, והשמדתם בתקיפה אווירית הייתה בלתי אפשרית. בחיל התותחנים אימצו את השם, וכינו כך את עמדות הארטילריה המבוצרות שבנה בשני מעוזים לאורך התעלה. העמדה הדרומית שכנה במעוז ״מבדד״ אך לא הייתה פעילה. העמדה הצפונית הייתה אצלנו, בבודפשט, שמוקם על רצועת יבשה ארוכה שהייתה ממוקמת בלשון יבשתית ארוכה על שפת אזור ביצות בנקודה הצפונית ביותר של סיני.

רובנו כבר היינו בלי חולצה, ואבק חומר הנפץ נדבק לגופינו כאילו היה עוד שכבת מדים. אבירם צדק – מערכת האוורור הייתה בדיחה. היינו צוחקים אם לא היינו על סף חנק בבונקר לא מאוורר, אליו הוזרקו סילוני עשן של ירי ארטילרי.

שתי שניות... נפילה. שתי שניות... נפילה. עמדת הנברונים עדיין רעדה מנפילה אחת וכבר ספגה את זו שאחריה.

״איך לא נגמר להם?״ מתי מרח אבק שחור סמיך על מצחו כשניגב את הזיעה.

״אל תדאג להם,״ סינן יואל, ״הם שונאים אותנו מספיק בשביל שלא ייגמר להם כלום. תכינו עוד נפיץ.״

חמש שעות לפני כן כינס אותנו אלי הקע״ת, קצין עמדת התותחים, והודיע לנו שהתקבלה פקודת ״שובך יונים״: המצרים עומדים לתקוף, אנחנו נכנסים לכוננות ספיגה, ואפשר לשכוח מהצום. הצפי היה להתקפה מצרית בערב. עבדנו על הכלים כמו מטורפים, שימנו וגירזנו כל מה שהיה אפשר. התרוצצנו בין בונקר התחמושת לנברונים והכנו מערומים של פגזים וחנ״ות.״תיזהר על הראש!״ קראתי לאבירם. הוא כמעט ונחבט בראשו מהזְביל שזרקתי לכיוונו, כשהלכנו להביא עוד חנ״ות. ״לא ראית שעוד רגע זה פתח לך את המצח?״

״ל... לא,״ מלמל אבירם. הוא הביט בי, מיוזע ועיניו אדומות, כאילו זו הייתה הפעם הראשונה שראה אותי. המתח מצליח לערער פה את כולם, הרהרתי.

״הכול בסדר,״ אמרתי, ״רק תיזהר בפעם הבאה.״

״בסדר,״ הוא השפיל את מבטו לרצפה והרים את הזביל, ״אני אזהר.״

סחבנו את הזבילים לעמדות הנברונים. כל אחד מאיתנו סחב אחד מן הגלילים שבהם שקי חנ״ה מתחת לכל יד, כי כשניסינו לסחוב יותר הם נפלו לנו מהידיים. הצצתי לכיוון של אבירם וגיחכתי.

״לא ידעתי שאתה מסורתי,״ אמרתי.

״למה אתה אומר את זה?״ אמר אבירם.

״אתה מתפלל מהרגע שהגענו לבונקר,״ אמרתי, ״השפתיים שלך לא הפסיקו לזוז. זה בגלל המצב, או בגלל שהיינו מוקפים בערֵמה של חומרי נפץ?״

״גם וגם, אני מניח,״ מלמל אבירם.

״אל תדאג,״ ניסיתי להרגיע אותו, ״לא בטוח שיהיה משהו.״

אבל כשיואל דחק בנו להגדיל את המערום עוד ועוד, הבחנתי לפתע בניצוץ של פחד בעיניו. הם רציניים, הבנתי. זה לא תרגיל. היום בערב תפרוץ מלחמה.

כולנו טעינו, בדיעבד. המלחמה החלה עבורנו כבר אחרי הצהריים, בשעה 13:50, כשגיחת פתע של ארבעה מטוסי סוחוי החלה להפציץ את בודפשט.

״עוד אחד,״ אמר יואל, מצחו מקומט, ״קדימה, קדימה!״

פתחתי עוד שק חנ״ה, וניגבתי את הזיעה ממצחי. ״אבירם, קדימה,״ מלמלתי. אבירם היה כוון הצוות, והוא התמהמה עם צידוד הקנה לפי נתוני הירי שהגיעו מהמפי״ק. צעקות מיואל היו רק עניין של זמן.

בשלב הזה כמעט כולם הורידו את חולצות המדים. יואל ואני נשארנו עם גופיות שהיו לבנות לפני כמה שעות ועכשיו היו בצבע של זיעה שהתערבבה עם אפר ואבק. השאר היו בלי חולצה בכלל. יואל הבין מזמן שאין טעם להתעקש, והייתי מוכן להתערב על מאה לירות שגם בצוותים האחרים עבדו עם פלג גוף עליון חשוף.

״אבירם!״ צעק יואל, מדגיש היטב את ההברה האחרונה. ״מספיק לחלום!״

הספקתי לראות את אבירם מדבר לעצמו שבריר שנייה לפני שקפץ ממקומו. רק שלא יתפרק עכשיו, הרהרתי, אנחנו לא בדיוק סובלים מעודף כוח אדם.

״כמה זמן אנחנו כבר עושים את זה?״ שאל אלון בעוד מעמיס את הפגז לסדן.

״שעה, בערך.״ ניגבתי את הזיעה ביד מטונפת.

״רק שעה?״ מלמל אלון. ״מרגיש כאילו אנחנו פה כבר...״

עמדת הנברון הזדעזעה מפיצוץ שהיה רועש ורב עוצמה יותר מהקודמים. רגע, הרהרתי, יכול להיות שהם...

״הגנת מוצב!״ קולו של דניאל נשמע היטב גם בין נפילות הפגזים. חיימ׳קה ושאר אנשי צוות שתיים חזרו אחריו, וכך גם אנחנו.

״ה-ג-נ-ת מ-ו-צ-ב!״

זרקתי על עצמי בחזרה את החולצה, ומייד אחריה את השכפ״צ. בעודי רץ החוצה, בקושי וידאתי כי הקסדה חגורה היטב על ראשי.

שתי עמדות מרגמות ה-120 מ״מ ניצבו כשלושים מטרים מהנברונים, פנימה אל תוך חצר המעוז. הצוות שלנו ושל דניאל היו אמורים לנטוש את הנברונים לטובת המרגמות במקרה בו כוח מצרי מתקרב למעוז, ולהנחית עליהם אש מכמ״תים.

זה היה אמור לעכב אותם עד שיגיע כוח הסיוע, מחלקת שריון של גדוד 9.

זינקנו כולנו, הצוותים של אחת ושתיים, לעבר השוחות והתחלנו לרוץ ריצה שפופה לכיוון המרגמות. רצנו בין בורות ענק שנפערו בעקבות הנפילות שהרעישו את המעוז, וגרמו לקרקע להיראות כמו כוכב לכת נטוש והרוס. זה היה כמו להתנגש ישירות בסופת חול, רק שבמקום משב אבק ומטח כבד של גרגרים נכנסנו לאוקיינוס של אש ועשן צהוב סמיך. ריח פצצות הנפאלם התלפף סביבנו ומיאן לעזוב. המשכנו לרוץ בייאוש לעבר המרגמות. אש נפאלם בערה בעוצמה משני צידי השוחה דרכה רצנו. הלהבות ניסו לגעת בנו ללא הרף.

זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את הצל.

כמעט לא ראיתי אותו כשחלף לידי. חשבתי לרגע שזוהי ציפור, אך איזו ציפור תישאר באזור קרבות? בעודי רץ, ראיתי מולי את עמדת המרגמות הצפונית קרבה, זו שצוות אחת היה אמור לתפעל. הסטתי את מבטי לרגע לכיוון אבירם, וראיתי את הצל מלווה אותו. הוא לא חלף לידו, אלא נצמד אליו. עטף אותו. פגז שהתפוצץ קרוב לשוחה, קרוב מדי, החזיר אותי לקרקע המציאות. מצמצתי והצל נעלם.

מתי הצליח לפתוח פער ולחצות את רוב המרחק לעבר המרגמה בזמן שאבירם ואני השתרכנו מאחור. לפתע ראיתי הבזק בזווית עיני, על שפת השוחה, שלווה בתחילתו של רעש שנשמע כמו ״בום״, אך סופו היה בצלצול מחריש אוזניים. מצאתי את עצמי שוכב לצד אבירם בתוך השוחה.

״אב-״ התחלתי להשתעל. ״אבירם, תענה לי.״ לא שמעתי את עצמי. הפיצוץ היה קרוב מדי, מספיק קרוב כדי לגרום לי לאבד את השמיעה.

לאחר כמה שניות הצלחתי לשמוע שוב את רעש ההפצצה. איפה הסיוע שהבטיחו לנו, לעזאזל?

״אבירם,״ המשכתי בקול צרוד. הרמתי את עצמי מהקרקע, ווידאתי שאני לא מדמם. אבירם היה עדיין מוטל על הקרקע. לפתע ראיתי ששפתיו זזות. הוא דיבר לעצמו.

״אבירם!״ קראתי ותפסתי בזרועו. ״ממש לא הזמן להתפלל, קום!״

״אתה...״ הוא מלמל, ״אתה הבטחת.״

״הבטחתי?״ אמרתי. ״על מה אתה מד-״

שוב נשמע פיצוץ. הוא החטיא את השוחה בכעשרה מטרים.

״הבטחת...״ המשיך אבירם, ״שתשמור עלי.״

״אבירם!״ העפתי עליו מבט מהיר. לא ראיתי דימום. תפסתי בדש בגדו ומשכתי אותו אליי. ״קדימה, צא מההלם!״

הוא מצמץ כאילו התעורר משינה עמוקה. בלי להגיד מילה הוא התרומם. חידשנו את הריצה השפופה לכיוון המרגמות, כשסביבנו אדמה בוערת.

הצוות של דניאל הגיע לפנינו ופרס לירי בעמדת המכמ״ת הדרומית. כשהגענו לעמדת המכמ״ת השנייה הצלחתי להעיף מבט לעבר חזית המעוז הפונה לעבר פורט סעיד בכיוון צפון מערב, ואז ראיתי אותם, מסודרים שורות-שורות כמו פלנגות. הצלחתי לראות לפחות עשרה טנקים עם סימוני קרב של חיל השריון המצרי, מלווים בלפחות אותה כמות של נגמ״שים, רכבים נושאי ארטילריה ומשאיות להובלת חי״ר.

חטיבת שריון שלמה התקרבה באיטיות לעבר בודפשט בחסות ההפגזה הארטילרית, בזמן שאנחנו נדחסנו עם העשן והשמן השרוף בתוך הנברונים. בכל רגע של הרעשה ארטילרית הם קרבו עוד קצת, מטרים ספורים בכל פעם. היו להם זמן ותחמושת בשפע.

״איפה הייתם?״ זעם יואל.

״הייתה נפילה ממש קרוב אלינו,״ אמרתי במהירות.

״מוכן... אש!״ שמעתי לפתע את דניאל במרגמה השנייה. היא רעמה, וירתה את הפגז הראשון לטיווח. הבטתי לעבר שיירת השריון המצרית שהמשיכה לנוע לכיווננו. הם עוד רגע כאן, הבנתי בחרדה.

חיפשתי נואשות את פטריית העשן של המרגמה. היא הופיעה מאחוריהם.

״ארוך,״ מלמל יואל, ״אלוהים לא אוהב אותנו היום.״

״אש!״ נשמע שוב קולו של דניאל, והמרגמה ירתה פגז נוסף. הפעם הופיעה הפטרייה קרוב מאוד למעוז, לפני הכוח המצרי. נפל קצר.

״יופי,״ אמר יואל, ״יש מסגר, עוד רגע הוא פוגע. קדימה, אני רוצה לראות פגז יוצא תוך חצי דקה!״

הוא רוצה להיות מוכן לירי ברגע שדניאל מסיים טיווח, הבנתי.

״אש!״ נשמע קולו של דניאל בשלישית. חיפשנו כולנו את הנפילה. שוב קצר.

״נראה לי שכדאי שתחדש את התפילות שלך,״ מלמלתי לאבירם. מתי טען את הפגז למרגמה. יכולתי כבר לספור את החוליות בכמה מהטנקים שקרבו למעוז.

״אש!״ הצוות של דניאל ירה ברביעית.

כולנו שוב עצרנו לרגע. ״מישהו רואה נפילה?״ מלמל מתי.

מזווית עיני ראיתי את הצל. הוא זז במהירות, וכהרף עין הדמות האפלה והמטושטשת הופיעה ביני לבין אבירם והרגשתי משהו דוחף אותי בחוזקה. הספקתי לראות את יואל מועף כמה מטרים הלאה מאיתנו, ואז מצאתי את עצמי זרוק בשוחה שהוליכה לעמדת המרגמות.

ואז אירע הפיצוץ.

אני לא יודע מה מתי זעק בזמן שרסיסי הפיצוץ פילחו את גופו. אני כן זוכר את הצעקות שנשמעו בחוץ רגע אחרי שהמצרים טיווחו אותנו. לאחר כמה שניות נשמע עוד פיצוץ, ובלי להציץ ידעתי שהם פגעו גם במרגמה של דניאל.

״אבירם, אתה בסדר?״ התהפכתי בניסיון לראות אם אני מסוגל בכלל לזוז, ונגעתי ברגלו. ״אבירם, תענה לי.״

״הוא הבטיח...״ מלמל אבירם, ״אבל... לא קיים.״

קרבתי אליו בזחילה. האדמה המשיכה לרעוד בקצב הקבוע של פיצוץ בכל שתי שניות. שמעתי ברקע את הקריאות לחובש. ידעתי שאני צריך לקרוא להם, לצרוח להם שאנחנו כאן.

״אבירם,״ כבר כמעט הגעתי אליו, ״אבירם, תפסיק עם ה...״ ועצרתי. הכתם הארגמני על מכנסיו בלט כל כך על רקע מדי החאקי.

״אבל אתה ראית, נכון?״ התנשף אבירם. ״ראית אותו. אתה גם ראית את...״ והוא השתתק.

צבעים, הרהרתי לפתע באמצע המלחמה. אבירם מדבר איתי בצבעים. שחור, ועכשיו גוון אדמדם.

והתותחים המשיכו לרעום.

הם שמעו את הצעקות שלי, אבל לא יכלו לעזור לי לפנות את אבירם תחת ההפגזה.

לא יכולתי לחכות עד שיגיע אלינו החובש. קרעתי את מכנס החאקי שלו, ונחשול דם קטן פרץ החוצה. קשרתי מסביב לרגלו חוסם עורקים, והידקתי בכוח. ניגבתי את הזיעה ממצחי ופניתי אל מחוץ לשוחה, כשידו של אבירם תפסה בי לפתע. לחישתו נבלעה ברעש הפגזים, ולא הצלחתי לשמוע אותה. קרבתי אליו את ראשי.

״אל תלך,״ התנשף אבירם. ״מישהו צריך... הוא יצטרך מישהו ש-״ דיבורו נקטע בשיעול.

״אבירם,״ מלמלתי והנחתי את ראשו בעדינות על הקרקע, ״אני חייב להביא לך חובש.״

החלטתי להסתכן. הידקתי את הקסדה על ראשי והוצאתי את הראש מחוץ לשוחה. יגאל החובש מיהר לטפל בצוות של דניאל, אחרי שראה שלא נותר מה לעשות עם מתי. ראיתי אותו כורע מול אדם גדל ממדים ששכב על הצד. יגאל הפך אותו על גבו, וזיהיתי את פניו המדממים של חיימ׳קה. יגאל העיף בו מבט, ונאלץ לנטוש גם אותו.

המכמ״תים, הבנתי לפתע. אף אחד לא מפעיל אותם. בלעדיהם, כאשר האויב נמצא על שפת המים בטור שריון אימתני, בודפשט רק מחכה להיכבש.

המרגמה של דניאל עלתה באש, בעוד הצוות שלו חיפש מחסה מההפגזה. נותרה רק המרגמה שלנו, אך לא הצלחתי לראות אם נותר מישהו כשיר שיפעיל אותה. התרוממתי בזהירות מעל השוחה והשקפתי לכיוון צפון מערב. הם כבר היו במרחק נגיעה מהקרקע.

״ירון,״ שמעתי לפתע את אבירם הפצוע, ״ירון, אל תלך לשם.״ אך לא הייתה לי ברֵרה.

״יגאל,״ מלמלתי. צריך לעזור לו לפנות את הפצועים. גם את אבירם.

יצאתי מהשוחה והתחלתי להתקדם לעבר יגאל בזחילה. הוא כרע ליד פצוע נוסף שלא זיהיתי וחבש אותו. ״יגאל!״ קראתי לעברו. ״אבירם בשוחה.״

הוא הפנה אליי את מבטו רגע לפני שפגז נוסף פגע במרגמה. מה שנותר מהמרגמה של דניאל עלה באש, והלהבות אפפו את יגאל והפצוע.

קפאתי על מקומי. חשתי את חומה העז של האש שפרצה מסביב למרגמה. בשארית כוחותיי ניסיתי להרהר כמה מטרים התרחקתי מהשוחה, ואם אוכל לחזור לשם בזחילה. לפתע שמעתי פיצוץ נוסף, ומצאתי את עצמי מכותר על ידי הלהבות. האש האימתנית הסתירה ממני את התקדמות המצרים, אך ידעתי שהיא לא נפסקה לרגע בחסות הירי המשתק.

ואז שוב הגיחה הדמות האפלה, עוטפת אותי, מסתחררת סביבי. הצל המסתורי הקיף אותי במהירות, והמשיך להסתובב במעגל שקוטרו הלך וגדל. חשתי בצינה אופפת אותי. לא האמנתי שרק לפני חצי שעה רציתי להוריד את החולצה מעליי בגלל החום והלחות הכבדים. כעת תהיתי איפה השארתי את הדובון שלי.

המעגל האפל המשיך להתרחב עד שנגע בלהבות המאיימות, ואז המשיך לגדול מעבר להן, חונק את הבערה והופך את השלהבות לעשן. כשהוא סיים מצאתי עצמי במרכז מעגל של אודים עשנים ואפר.

רעם ירי נשמע והכתם השחור נפרש מעליי כמטרייה. הפגז המצרי פגע בו והתפוצץ. מפל עשן נשפך מהמטרייה לכל עבר והקיף אותי, מחליף את שרידי האש שכובתה על ידיו לפני רגע. הצל המשיך לחוג מעליי, ואני הבטתי בו. לא היו לו עיניים אך יכולתי לחוש אותו מביט בי, בוחן אותי. מחכה למוצא פי.

הצבעתי ביד רועדת לכיוון צפון-מערב. יכולתי לראות שהחטיבה המצרית החלה לעלות על בודפשט.

העצם האפל נורה לכיוון הכוח הפולש. הוא נמתח כשובל כהה מול הטנקים שהובילו את שיירת התקיפה. לפתע התכווץ הפס העדין לצורת כדור ועף קדימה, והתנגש חזיתית בטנק המוביל. הטנק עצר, החלק הקדמי של התוּבָּה, שלדת הטנק, התרומם באוויר מעוצמת המכה, ואז נחת ברעש אדיר על הקרקע. השיירה עצרה, ויכולתי לתאר לעצמי את הבלבול שחש מפקד הטנק.

ובכל זאת הם עדיין לא ירו על הצל. הכדור המשיך להטיח את עצמו בטנק המוביל, מעיף אותו באוויר בכל התנגשות.

ואז הבנתי – הם לא רואים אותו. אחרת הם מזמן היו מנסים לפגוע בו.

הכדור שינה כיוון והטיח עצמו בקרקע. הוא נע בתנועה אופקית מול הטנק שקפא על מקומו. יכולתי לראות את הכדור מסתובב על מקומו ומתחפר בקרקע, כאשר מהירות סיבובו מעיפה עפר לכל עבר. התעלה שחפר נמתחה אל מול חטיבת השריון המצרית.

מה הוא מנסה לעשות? לרגע שכחתי מרעש הנפילות הבלתי פוסק. דומה כי שתי השניות בין פגז לפגז נמתחו כנצח.

כאשר סיים לחפור את התעלה, עצר הכדור ונעמד מאחוריה. בין התעלה שנחפרה לטנק המצרי נזקפה תלולית, כשני מטרים גובהה.

הטנק חידש את התקדמותו ועלה על התלולית. התובה התרוממה מהקרקע ונעמדה בשיפוע כאשר טיפסה על התלולית. עפר התלולית המהודק נמעך רק מעט מתחתיה, והטנק האט לרגע את התקדמותו. השיפוע אליו נקלע היה גדול מהצפוי, ואז הצל תקף.

הוא הטיח עצמו בתחתית התובה, הרים את הטנק גבוה למעלה והלאה. הצל לא נמעך כאשר הכה בטנק, אלא שינה צורתו לעצם מוארך עם קצה מחודד. העצם הסתובב במהירות ופער חור בתחתית התובה. לפתע נעלם הצל לתוך הטנק. הטנק התרומם עוד יותר עד שהתהפך על צידו. שיירת השריון נתקעה מאחוריו ושמעתי צעקות בערבית מבעד להפגזות.

הצל הגיח מצידו האחר של הטנק ההפוך, התרומם והכין עצמו לעוד הסתערות, כאשר לפתע עצר על מקומו. הכדור קפא באוויר, ואז רעד למשך כמה שניות. הוא החל להתעוות, עד שלבסוף איבד צורה, והתפוגג באוויר.

מצמצתי וניגבתי זיעה ממצחי. ההתקדמות של המצרים לא תיעצר לנצח. הם החלו להיערך לעקיפת המכשול הלא צפוי. יכולתי לזהות נגמ״ש מתכונן להוביל את הטור לצד הטנק ההפוך. ברגע שזה יקרה, השיירה המצרית תתקוף אותנו כשיטפון חסר מעצורים.

לאן הוא היה יכול להיעלם? ומה הוא היה בכלל? ברגע שהשאלה חלפה במוחי, הבטתי אחורה לעבר השוחה, אך הייתי רחוק מכדי לראות מה קרה לאבירם. הוא ידע על הצל לפניי. אם הצל נעלם, גם זה קשור אליו.

שטף המחשבות חלף במוחי, ולרגע שכחתי שהייתי לכוד. לא יכולתי לתקוף אותם לבדי, בוודאי לא כשהמכמ״תים מושבתים. מנגד, איך אגיע לאבירם או אפנה אותו תחת האש?

הנגמ״ש המצרי נכנס לשטח בודפשט. שמעתי לפתע רעש מוכר, והסטתי את ראשי ימינה. מבעד לעשן השחור-אפור שפלש לכל פינה במעוז, ראיתי עצם כהה אף יותר שבלט על רקע העשן חסר הצורה. העצם הזכיר לי את הצל שהתפוגג מול עיניי לפני רגע. אימצתי את עיניי מבעד לעשן ולאבק. הצל? הוא חזר?

הגוש השחור קרב במהירות והגיח לאיטו מתוך ערפל ההפגזה. כשהתקרב אליי ראיתי כי זהו עצם מלבני ומוארך ואז זיהיתי אותו.

הטנק ירה.

המטח הראשון פגע בזחל הנגמ״ש שהחל לעלות באש. המטח השני פגע בחזיתו והוא התפוצץ.

מאחורי הטנק הראשון הופיע מגח נוסף. כוח הסיוע מהחטיבה הגיע. הם צלפו בטנקים שהובלו על ידי הנגמ״ש שעלה בלהבות. בזו אחר זו הופיעו פטריות עשן לאורך השיירה המצרית שאיימה להיכנס לבודפשט עד לפני רגע. לוחמים מצרים החלו לצאת מתוך הכלים שעדיין לא נפגעו ונמלטו ברגל. הפלישה נבלמה, לפחות באופן זמני.

ניצלתי את ההזדמנות, והתחלתי לזחול בחזרה לשוחה.

אבירם שכב ללא תזוזה. שלחתי יד לצווארו. עדיין היה לו דופק. תודה לאל. התכופפתי והרמתי אותו בעדינות. הנחתי את ידו מסביב לעורפי, והקמתי אותו על רגליו.

״אבירם, אתה שומע אותי?״ אמרתי לו נואשות. הוא פלט נאקה, אך לא יותר מכך. התכופפתי קדימה, והטיתי את גופו מעל גווי העליון. התיישרתי מעט, עד שרגליו היו לגמרי באוויר, והתחלתי לנוע לאורך השוחה לכיוון התאג״ד.

בונקר התאג״ד היה מאובק ולא מואר מספיק. ריח הכוהל הרפואי והתחבושות התערבב עם ריחות הפלדה של ביצורי הקירות שעטפו אותו. למרות שכבת המגן הכבדה, גם כאן הרגשתי את הרעד המוכר של כל נפילה. רעד, שתי שניות, וחוזר חלילה.

הריחות נמהלו בריח המדים המיוזעים, הקסדות והשכפ״צים שהופשטו מוויזל וגלעד, שני הפצועים הנוספים שהיו שם מלבד אבירם. פציעתם הייתה קלה לעומת אבירם, שהיה אתגר אמיתי לטיפול רפואי בשטח. יריב, החובש הג׳ינג׳י של פלוגת המילואים של החטיבה הירושלמית שהוצבה איתנו, עזר לי להשכיב את אבירם על אלונקה פנויה. הוא החליף את חוסם העורקים ששמתי לו בחבישה מקצועית יותר. אבירם המשיך להיאנק מכאבים ולפלוט מילים לא ברורות.

״עוד רגע הם קוראים לך בחזרה לצוות,״ מלמל יריב ופנה בחזרה לפצועים האחרים, ״הם צריכים שכולם יחזרו לירות.״

״מה יהיה איתו?״ הצבעתי על אבירם.

הוא נד בראשו ואז אמר, ״בוא נקווה שיגיע פינוי בקרוב.״

קרבתי לאבירם והבטתי בו היטב. הצל שליווה אותנו והציל אותי קשור אליו בדרך כלשהי. לא היה לי ספק שאבירם קשור אליו, אבל איך? והאם הוא נמצא איתנו רק בגלל אבירם? מה יקרה אם אבירם לא ישרוד?

סילקתי בזעזוע את המחשבה האחרונה ממוחי ופניתי ללכת. לפתע יד מיוזעת תפסה בזרועי.

״גם אתה...״ לחש אבירם, ״ראית אותו, נכון?״

״בערך,״ מלמלתי לאחר כמה שניות. ״רק צל.״

״לא כולם...״ התנשף אבירם בכבדות, ״רואים אותו.״

״אבירם,״ לחשתי באוזנו. לא רציתי שיריב ישמע אותנו, ״אתה יודע מה זה?״

״הוא צריך... מלווה,״ אבירם התאמץ בהגיית המילה האחרונה, ״הוא חייב מלווה. תמיד.״

הרהרתי במה שראיתי ושמעתי בשעה האחרונה.

״מלווה,״ חזרתי אחריו, ״זה אתה? אתה המלווה שלו?״

״הוא מאוד עקשן,״ המשיך אבירם, ״לגבי המלווה.״

״אתה יכול לדבר איתו?״ שאלתי. ״שיחזור? לפחות עד שהמצרים...״

״לא משאירים...״ אבירם השתעל ״...מלווה לבד. אף פעם. לא משאירים.״

״מה זה אומר?״ שאלתי.

״חייב. מלווה.״ עיניו של אבירם החלו להיעצם, ״תמיד. חייב. להיות. איתו.״

״איתך?״ אמרתי. ״חייב להיות איתך? אסור לו להשאיר אות-״

ואז הבנתי את כוונתו. הצל חייב להיות עם המלווה... אלא אם כן אין מלווה. זו הסיבה שהצל נעלם לרגע בכל פעם שאבירם כמעט ולא החזיק מעמד, אבל חזר כשאבירם התאושש. להבהיל אותו לתאג״ד כשהמגחים הדפו את הפלישה היה המעשה ההגיוני ביותר שאפשר היה לעשות. לו התמהמהתי, היינו מאבדים גם את אבירם וגם את החבר המסתורי שלו.

״אני אדאג להם,״ אמר יריב, ״אתה צריך לחזור לצוות.״

הנהנתי. לא העזתי לבקש מיריב שיעדיף פצוע אחד על פני האחרים. יצאתי מהבונקר בחזרה לנברונים.

יואל רק איבד את ההכרה. הקסדה הצילה את חייו.

אלי חילק אותנו לשתי משמרות של ארבע שעות כל אחת. משמרת אחת נחה, בזמן שהשנייה נושמת פיח בנברונים.

גוטמן תפס את מקום מתי בצוות שלנו. אני תפסתי שוב את מקומי ליד שקי החנ״ה, וראובני הוצב בעמדת הטען. רוב הזמן הצלחתי לא לחשוב על מתי והשאר שנהרגו ליד המרגמה. רעש הפגזים עזר לי בשאר הזמן.

״אלוהים, מה זה?״ גוטמן העווה לפתע את פניו כשריח חריף הציף את החלל הסגור של הנברון.

״המחראה,״ אמר יואל, עיניו אדומות ומבט מלא בחילה על פניו. ״זה מה שקורה כשמפציצים בור חרא והכול עולה.״

״הבנת מה הולך פה?״ גוטמן הניף את ידו לעבר פתחי היציאה של הקנים. ״הם לא מצליחים לפוצץ אותנו, אז הם ינסו עכשיו לגרום לנו לברוח מהריח. שילכו לעזאזל הם והאמא שלהם.״

הצלחתי לחלץ חצי חיוך, למרות המאורעות האחרונים. קראנו לתנועת היד הזו של גוטמן, שהכרנו היטב, ״התנועה של הטברייני העצבני״. לפחות לא יהיה משעמם בעמדה, הרהרתי.

גם הצל דאג שלא יהיה לי משעמם. היו מקרים בהם הסטתי את ראשי או מצמצתי בעייפות, וברגעים האלה הופיעה מולי כהרף עין חנ״ה פתוחה ומדודה לקראת הירי הבא. בהתחלה חשבתי שפתחתי אותן בעצמי ושכחתי מהן בגלל התשישות והירי הבלתי פוסק, אך היה רגע אחד קטן בו עצם שחור ומטושטש הסתחרר מולי, נעלם והותיר מאחוריו שק חומר נפץ פתוח ומוכן לשימוש.

״תגיד לי,״ מלמל לפתע גוטמן, ״כמה פגזים היו במערום?״

הנדתי בראשי, וחזרתי למעשיי. צעקתו של יואל להזדרז עם הטעינה החזירה את גוטמן לשגרה והשכיחה ממנו את העובדה שמערום התחמושת לא התרוקן במשך ההפעלה. הכתם המטושטש הקפיד למלא אותו מחדש, כדי שלא נצטרך להביא עוד פגזים מהבונקר המרוחק תחת הפגזה.

״תודה,״ נעו שפתי ללא קול.

בום.

הזעזוע כמעט הפיל את גוטמן. התותח רעד, ופיסות טיח התפוררו מהתקרה ונפלו עלינו. כל הצוות קפא על מקומו. הפיצוץ הזה היה קרוב יותר מהשאר. יואל החזיק את הקשר צמוד לאזנו.

״יואל?״ אמר גוטמן.

״פגיעה ישירה בצוות ארבע.״ הקשר היה צמוד לאזנו של יואל. הוא סובב את ראשו לכיוון הבונקר השני. זה היה חסר תועלת, כמובן, כי שכבת הגנה משוריינת ואטומה מנעה מאיתנו לראות אותם, אבל התנועה נעשתה ללא מחשבה מוקדמת.

״מפי״ק מאחת,״ נבח לפתע יואל, ״מה קורה?״

הצעקות בקשר היו חזקות מספיק כדי שנשמע אותן, אך לא מספיק כדי שנוכל להבין את תכנן.

״הם בסדר,״ אמר לבסוף יואל, ״אין נפגעים.״

יכולתי לשמוע את נשימת הרווחה של הצוות. לפתע שמתי לב להבעת פניו של יואל.

״מה עוד?״ שאלתי לבסוף. ״הם חוזרים לירות?״

״הצידוד הלך,״ אמר יואל, ״וכנראה גם הסדן נתקע.״

״איזה יופי,״ אמר גוטמן המיוזע, ״מי יירה במקומם? סבתא שלי?״

הוא לא אמר את זה בהתמרמרות. המשמעות של קנה אחד פחות היא פחות סיוע ל״אורקל״ ו״לחצנית״. פחות אש לעבר פורט סעיד. פחות יתרון לבודפשט, שגם ככה היה תלוי על בלימה בהפגזה הכבדה שלא פסקה לרגע.

יואל סקר את ההוביצר בעיניים אדומות מעייפות ועשן. עיניו נעו מהקנה ועד הבסיס המקובע לקרקע, כאילו מנסה לשקול את האפשרות שהמכונה הזו תפסיק לעבוד.

רעש נשמע בקשר ויואל מיהר לענות.

״חוזרים לירות,״ אמר קצרות, וירינו.

בתום המשמרת הלכתי לתאג״ד. הבונקר היה חשוך ברובו, מואר על ידי נורה בודדה שכבתה וחזרה לפעול בכל פעם שנפילה הרעידה את המעוז. צלליהם של יריב ואבירם הוטלו על הקירות, ונעלמו לרגע כשהנורה כבתה והחדר הוחשך.

יריב הביט בי בתמיהה.

״מה אתה עושה כאן?״ שאל. ״לך לנוח, עוד כמה שעות אתה צריך לחזור לעמדה.״

״רציתי רק...״ רעש הנפילה ורעידת הבונקר קטעו אותי. האור עומעם לרגע קטן ואז חזר. ״...רק לראות מה שלום אבירם.״

עיניו של יריב הופנו לאלונקה. ״הוא בא והולך,״ מלמל, ״אין לי מושג מתי נקבל פינוי, אבל מתישהו הוא יצטרך בית חולים.״

״אכפת לך אם אני אשב לידו קצת?״ שאלתי.

״אין בעיה,״ אמר יריב. ״אני הולך בינתיים לחפש מחראה שעדיין לא הפציצו אותה. תאחל לי בהצלחה.״

אחרי שהלך, התיישבתי ליד אבירם והבטתי בו ארוכות. אבירם היה חדש בסוללה. הוא הצטרף אלינו ביחד עם עוד כמה חיילים לפני שמונה חודשים, אחרי שסיים את הטירונות והקורס שלו. שום דבר לא נראה לי מוזר אצלו בכל הזמן הזה, ובוודאי שלא ראיתי אותו מוקף בדמות מוצללת העוקבת אחריו. אבל כשעצמתי את עיניי וניסיתי בכל זאת להיזכר, היו כמה דברים שצפו במוחי.

ה״תפילות״, למשל. נזכרתי שראיתי אותו עושה את זה כמה פעמים. אבל בכל אותן פעמים לא עמדתי קרוב מספיק לידו, כמו שיצא לי כשהיינו ליד הבונקר. על מה הוא מדבר איתו כל כך הרבה, תהיתי. ואולי זה לא דו־שיח אלא באמת תפילה? אולי בלב התופת מצא אבירם נתיב תקשורת ליישות אלוהית המשגיחה עליו ושומרת עליו מכל רע?

ואם זו באמת ישות ״אלוהית״, הרהרתי, אז איך הנביא שלה שוכב כאן מולי, בבונקר התאג״ד של מעוז בודפשט, ומדמם למוות בזמן שהמצרים מנגחים את שערי המעוז שוב ושוב, דקה אחר דקה, פגז אחר פגז?

כנראה שאפילו אלוהים הוא בסך הכול בן אדם.

״הוא כבר לא מדבר איתי הרבה,״ אמר לפתע אבירם, עיניו עצומות למחצה.

קולו החזיר אותי למציאות. הוא נראה כל כך חלש, פניו חיוורים ומיוזעים. הוצאתי מימייה מאפוד החובש של יריב שהיה מוטל ליד השולחן, פתחתי את הפקק וקירבתי לשפתיו. הוא פתח את פיו במאמץ רב. החזקתי בעורפו והטיתי את ראשו מעט קדימה. המים טפטפו בזרזיף דק לפיו, והוא גמע אותם באיטיות. לכמה זמן יספיקו לנו המים לפני שתגיע אספקה? חלפה מחשבה במוחי.

הצל של שנינו הוטל על הקיר, והתעוות כששוב נשמעה נפילה קרובה מאוד לבונקר. החדר הוחשך והצל נעלם, אך אבירם עדיין שתה מהמים. לאחר שרעדו הקירות, חזרו הצללים שלנו לקיר, לאור הנורה החלש.

״על מה הוא מדבר איתך?״ הנחתי בעדינות את ראשו בחזרה למזרון כשסיים. ״כשהוא מדבר איתך,״ מיהרתי לתקן.

״אה,״ אבירם חייך חיוך קטן, ״כל מיני דברים. הוא... סקרן. אבל אני חושב שהוא קצת עסוק עכשיו.״

״ו... כמה זמן זה...?״ הנחתי את המימייה לצד המיטה והתיישבתי.

״נמשך?״ אמר אבירם. ״אני לא יודע בדיוק.״

״איך אתה לא יודע דבר כזה?״

״הוא...״ התנשף אבירם בכבדות, ״לא מופיע מייד.״

״תסביר,״ התעקשתי.

״הוא מופיע... לאט-לאט,״ מלמל אבירם במאמץ. ״קשה להסביר. בהתחלה אתה חושב שדמיינת. אחר כך אתה מבין שלא דמיינת, אלא שראית משהו שרק אתה יכול לראות. ובסוף...״ הוא שתק לרגע ואז המשיך. ״זה כמו שעון חול שמתמלא, גרגיר-גרגיר. כשהוא מלא לגמרי... נגמר הסיפור.״

״כמו...״ שקלתי את מילותיי היטב, ״צל שרואים בזווית העין?״

אבירם סובב אליי את ראשו באיטיות והביט בי. ״אז זה מה שראית?״ שאל לבסוף.

״כן,״ מלמלתי, ״בערך.״

״צל,״ חזר אחריי, ״כל אחד רואה בהתחלה משהו אחר.״

״בהתחלה?״ אמרתי. ״רגע, מה אתה ראית בהתחלה?״

״אני חושב שאפשר לקרוא לזה...״ הוא עצם את עיניו וחשב לרגע, ״הבזקים? קצת כמו פלאש של מצלמה. אם אתה מביט ישר אליו אתה מסונוור, אז אתה פשוט מתרגל להביט לידו ולא ישירות. ככה היה לפחות בהתחלה.״

״אהא,״ מלמלתי, ״ומה אתה רואה עכשיו?״

״עכשיו?״ אבירם חייך. ״עכשיו זה...״ ואז הוא עצם את עיניו, כאילו הקשיב למשהו.

״אבירם?״ שאלתי. ״אבירם, מה קרה? הכול בסדר?״

התאג״ד שוב רעד בגלל נפילה, והחדר הוחשך לשנייה. כשחזר האור, חזר גם הצל של אבירם על הקיר. הפעם הצל לא ציית לאבירם המרותק למזרון, והחל לשנות צורה. הוא גדל, התעצם והתעוות, כמו שקית מים הנמעכת בכף יד הנסגרת עליה. הצל קיבל צורה של אדם גברתן וגבה קומה, ואז התנתק מהצל המקורי של אבירם. הדמות האפלה נפרדה מהקיר ונעה לכיוון אבירם.

קפצתי ממקומי והתנשפתי.

״עכשיו,״ אבירם פקח לבסוף את עיניו, ״אני צריך לעשות משהו אחר.״

״רגע,״ הצלחתי לחלץ מגרוני קריאת מחאה למרות ההלם בו הייתי שרוי, ״מה הולך פה?״

״מצטער,״ לחש אבירם, ״אבל הוא צריך אותי.״

המלווה האפל התקרב וסגר אט-אט על אבירם. זרועותיו נכרכו סביבו, בתחילה בחיבוק, ואז התעוותו ונמתחו כמו רצועות ספגטי ארוכות והסתלסלו סביב כתפיו וגרונו של אבירם. לפתע הואט קצב לפיתת החנק מסביב לאבירם. הרצועות הדקיקות המשיכו להתלפף ולהיכרך סביבו, ואז נעצרו לגמרי. ראשה של הדמות חסרת תווי הפנים הופנה לאיטו לעבר אבירם. הוא המתין.

אבירם הפנה מבט עייף לעבר הצל. עיניו נפערו, וראיתי בתוכן חשכה. המבט בעיניו של אבירם היה של אדם גוסס הממתין למותו.

״נו?״ מלמל אבירם. ״תגמור עם זה כבר.״ הצל הנהן והרצועות שהיו פעם זרועותיו חזרו להתלפף סביב אבירם.

האור בתאג״ד הועם בכל נפילה, אך הפעם שמתי לב ברגעי החשכה שהדמות האפלה נעטפת בהילה זוהרת בצבע תכלכל. האור האיר את פניו של אבירם, אך לא את המזרון עליו שכב, או את הדסקית על צווארו של אבירם, אפילו שהייתה עשויה מתכת ונהגה להחזיר את אור הירח.

הרצועות נעצרו כשהן הקיפו את אבירם לגמרי. הוא היה חנוט בחושך.

ניצוץ בוהק, אף הוא בצבע תכלכל, הופיע לפתע בין שפתיו של אבירם. הוא פער את פיו והניצוץ גדל והפך לכדור אור מסנוור. האור היה כה חזק שנאלצתי לגונן על עיניי עם היד, כאילו יצאתי החוצה ביום חמסין ללא משקפי שמש. הסטתי את ידי מעיניי עד כמה שיכולתי בלי להסתנוור כליל, והמשכתי להביט באבירם.

הכדור הזוהר שלח חוט דקיק של אור לעבר ראשה של הדמות האפלה. רצועת האור נמשכה אליה כמו ברזל אל מגנט, והתכדרה בתוך פיה של הדמות כאילו היא כדור צמר המסתובב סביב עצמו.

אנחת כאב נפלטה מגרונו של אבירם. עיניו היו פקוחות לגמרי. הוא לא מצמץ כלל. חשכת הצל השתלטה עליהן לחלוטין. הן נראו כמו זוג חורים שחורים. פניו נמתחו כלפי מטה. לחיו הפכו שקועות.

ואז נעלם הכדור הזוהר בפיה של הדמות האפלה, וגם החוט הדקיק שחיבר בינה לאבירם נבלע. פניו של אבירם חזרו לעצמם ועיניו נעצמו. ראשו הוטל הצידה ופיו נסגר. הצל הרים מעט את ראשו, ויכולתי להרגיש שהוא מביט בי.

זה היה הרגע בו נמלטתי החוצה.

גם מגורי הלוחמים שכנו בתוך בונקר. קופסאות בטון מזוין משוקעות בתוך האדמה על מנת להגן על החיילים בזמן שהם במנוחה או ישנים.

לא יכולתי לישון, למרות שלא נרדמתי מאז תחילת ״שובך יונים״. בכל פעם שעצמתי את עיניי, ראיתי את פניו של אבירם ואת הצל ניזון ממנו, מרוקן אותו.

זו הייתה שעת בין ערביים, והייתי אמור לחזור לצוות עוד כשעה. שאר הלוחמים בחדר היו באמצע ההפעלה. היה לי מספיק זמן לחשוב על זה לבד, ולהחליט על מה לדווח ואיך לדווח בלי שיחשבו שיצאתי מדעתי בגלל המלחמה, או יותר גרוע, שאני מזייף הכול כדי להשתחרר.

הרצתי במוחי כל תרחיש שיכולתי לחשוב עליו. ללכת ליואל לא בא בחשבון. הוא היה אדם מעשי מדי מכדי להאמין לי, ובעל פתיל קצר מדי מכדי לא להתעצבן. אלי הקע״ת היה מקרה יותר גרוע – מי מעז להתקרב לקצין ניהול האש בעיצומה של הרעשה ארטילרית בלתי פוסקת רק כדי לספר לו על דמות בלי נראית שתוקפת את המצרים אך ניזונה בסתר מחייל של סוללה מבצעית? ומה עם מוטי, מפקד המעוז? לא העזתי לחשוב על לגשת אליו. הרעיון היה הזוי מדי.

פסלתי בזה אחר זה את המש״קים, הקצינים ולוחמי המעוז, ונשארתי לבסוף עם צוות חיל הים שהפעיל את המכ״ם. ״נהדר,״ מלמלתי, ״הם בטוח יסכימו להקשיב.״

גם הם לא רואים אותי.

הזדקפתי במהירות ודפקתי את הראש בבסיס מיטת הקומתיים שהייתה מרותכת מעליי.

״לעזאזל!״ פלטתי נאקת כאב וכעבור רגע הוספתי ״מי אמר את זה?״

אין טעם לדווח, המשיך הקול המלחשש המתכתי, לא יכולים להבחין בי.

קפאתי במקומי. עיניי התרוצצו למיטה שמעליי, לקיר שלצידי, לקיר מולי. ״תראה את עצמך,״ אמרתי.

ואז הצל שלי זז מעצמו. הוא התעוות, כמו הצל של אבירם בתאג״ד, נמתח ושינה צורתו לאדם גבה קומה. הצל התנתק מהקיר, ואז התמלא לאיטו וקיבל ממד שלישי. מצאתי עצמי בוהה בדמות האפלה שינקה מקודם את כוח החיים של אבירם.

״מה עשית לאבירם?״

הוא הסכים לזה.

״שקרן.״

זו האמת, התעקש הצל, הוא הבין מה נדרש.

״אתה הרגת אותו,״ סיננתי.

לא נכון, הפסקתי בזמן.

״אז אתה תהרוג אותו בפעם הבאה,״ אמרתי. ״בלמנו אותם רק כדי שאתה תרוקן אותו מכל טיפת חיים שיש בו.״

לא בלמתם אותם.

המילים נעתקו מפי. פתחתי את פי כדי לענות לו, אך לא הצלחתי להוציא הגה. חלפה דקה ארוכה של דממה חנוקה.

״אתה עושה צחוק?״ אמרתי לבסוף. ״אתה בעצמך עיכבת אותם עד שהטנקים שלנו צלפו בהם.״

תראה בעצמך, שמעתי אותו אומר בזמן שזרועו נמתחה ונכרכה סביב צווארי.

ריאותיי התרוקנו מאוויר. האם זה מה שאבירם הפצוע מרגיש בכל פעם שהצל מוצץ ממנו את לשד החיים? הדמות האפלה שחנקה אותי והשתלטה לפתע על מוחי התעוותה שוב, נמתחה לאורכה ולרוחבה עד שלא ראיתי את החדר הקטן המשוריין, את המיטה או את רגליי. הוא היה מסביבי ובתוכי, עטף את גופי ושטף את ראשי. הוא הטביע אותי בנהר שוצף של צללים שעקר אותי ממגורי החיילים, וסחף אותי הלאה, ללא שליטה, כעלה נידף ברוח.

הזרם רב־העוצמה סחרר אותי עד בחילה. עצמתי את עיניי וניסיתי לצרוח, אך אחיזתו של הצל בגרוני מנעה ממני להוציא קול, או אף לנשום. ולמרות זאת, לא נחנקתי. הייתי כלוא בבועה רגעית של כאב ומחנק, אך עם זאת לא מתתי.

הוא הנחית אותי על הקרקע. פקחתי את עיניי. גופי רעד. הצל עמד לידי. סובבתי אליו את מבטי ונוכחתי לדעת כי זרועו עדיין כרוכה סביב צווארי. לפתע הבנתי כי עדיין איני נושם. ניסיתי בייאוש לדבר אליו ולהתחנן כי יפסיק.

אל. תנסה. לדבר. שמעתי שוב את הקול המתכתי. הפעם, שלא כמו מקודם, הוא לא נשמע נינוח אלא איטי ומאומץ, כאילו עצם הדיבור מתיש אותו.

תסתכל, אמר הקול.

הבטתי קדימה. העלטה המוחלטת נסוגה לאחור, ככל שאימצתי את עיניי. לפניי נגלה משטח חולי ומעליו שמיים זרועי כוכבים. מדי פעם כוכב נופל פילח את הרקיע.

לא, הבנתי לפתע. לא כוכב נופל. אלה היו יריות תותחים. יציאת פגז שנורתה מאחוריי האירה את השמיים וחשפה אדוות מים שנגעה בחול ונסוגה לאחור. הוא הביא אותי לקו חוף.

הבטתי בריכוז בחוף והבחנתי בכמה עצמים שנחו עליו. הם היו שחורים, מבריקים ושטוחים. צעדתי קדימה והצל נע איתי, עדיין לופת את גרוני. כשקרבתי לעצמים השחורים ראיתי כי צורתם אליפטית, וכי הם נושאים דמויות לבושות שחורים.

סירות, הבנתי. ניסיתי נואשות להיזכר בפרטים ששיננו בתדריך היומי, אך החושך היה עדיין כבד מדי מכדי שאצליח לזהות פרטים נוספים בדמויות. איאלץ להמשיך להתקרב אליהן, הרהרתי.

סובבתי את מבטי בתהייה לצל.

הם לא רואים אותך, שמעתי את התשובה. המשכתי לצעוד.

כשקרבתי אליהם התחלתי לזהות עוד פרטים בחושך. על הסירות היו מותקנים מנועים. בגדי האנשים על הסירות היו מבריקים אף הם. הם נשאו כלי נשק. לפתע שמעתי את שפתם. ערבית. ואז הבנתי – הבגדים המבריקים שלהם היו חליפות צלילה. הם היו חיילי קומנדו מצרים.

עוד סירות הגיחו מהמים. הם הקיפו אותנו מכל עבר, עיוורים לחלוטין לקיומנו. ספרתי את הסירות במהירות, וניסיתי להכפיל את מספרן בכמות האנשים שיכלו לאכלס סירה אחת. הגעתי לכמאתיים איש.

איפה אנחנו נמצאים, לעזאזל? הרהרתי.

הצל הרים את ידו השנייה והצביע לעבר נקודה מרוחקת במים. שם.

אימצתי את מבטי. זה היה סלע שבלט מהמים. מהשרטון השתפל ציר שהמשיך לאורך החוף והתחבר בהמשך לקו החוף עליו עמדנו.

אלוהים אדירים, חלפה המחשבה במוחי. אני יודע איפה זה.

לפתע נבלעו המים בענן אפל שהגיח מכיוון הים. הענן הסתיר את המים, עלה על החוף, הסתיר את החול ואת חיילי הקומנדו והמשיך לנוע לעברנו. ניסיתי לברוח אך הצל ריתק אותי למקומי. העלטה שוב עטפה אותי ועקרה את גופי מהקרקע. התרוממתי מהחול והסתחררתי שוב במערבולת נוראה.

ובכל הזמן הזה לא הצלחתי לצרוח.

מצאתי עצמי שוב על המיטה במגורים. הצל עדיין אחז בי. זרועו שחררה אט-אט את גרוני עד שנפרדה ממני לחלוטין. התנשפתי והתנשמתי, מתאמץ להחזיר את האוויר לריאותיי.

״הם...״ ניסיתי להסדיר את נשימתי. ״הם על ציר מכפלת, מקימים מארב מדרום מזרח למעוז. מאתיים חיילי קומנדו.״

לא בלמתם אותם, הוא חזר על מה שאמר לי קודם ולא רציתי להאמין.

״חייבים להודיע למישהו.״ התרוממתי מהמיטה ונהדפתי בחזרה על ידו.

״תן לי ללכת,״ קראתי, ״הם ממקשים את החוף בזמן שאנחנו עומדים פה!״

החטיבה יודעת. שלחו כוח.

״אז...״ בהיתי בו למשך כמה שניות, ״אז מה אתה רוצה ממני?״

רציתי שתראה. שתבין.

״שאני אבין מה?״

למה צריך את אבירם.

שוב השתתקתי. אחרי רגע עניתי, ״אתה מפלצת.״

אני צריך פונדקאי.

״שכח מזה.״

קשר עם הפונדקאי לא מזיק. אבל בסכנת חיים זה מסובך יותר. צריך... הוא השתהה לפתע ואז המשיך, לינוק באופן יזום.

״מה אתה אומר לי בעצם?״ סיננתי. ״כדי שהמעוז הזה יחיה, הפונדקאי שלך צריך למות?״

לא. אסור שימות. אם הוא מת, אני לא יכול לחיות כאן.

נזכרתי במצרים העומדים בפתח המעוז, ובצל המנסה לעכב אותם עד שהגיע כוח הסיוע. אנחנו צריכים את המפלצת הזו, הרהרתי.

הכוח שלכם יהיה כאן כל רגע, המשיך.

״רגע,״ אמרתי לפתע, ״אתה צריך פונדקאי, אבל אתה גם לא יכול לקחת ממנו יותר מדי. אתה...״ ואז הבנתי את מה שניסה לומר לי, ״אתה פוחד שבכל מקרה הוא לא יספיק לך?״

הפונדקאי שלי פצוע. יש מלחמה. הרבה עבודה. אני נחלש.

״למה שלא תחליף פונדקאי?״ אמרתי.

לא כולם מתאימים. אבל חושב על זה.

״למה לא כולם מתאימים?״

לא רואים.

״רגע, אז איך אני מצליח...״ אמרתי ואז עצרתי. ״שכח מזה.״ קולי רעד. ״רק בגלל שאני רואה אותך, זה...״

לא בהכרח מתאים. אבל יספיק. צריך הסכמה.

״אתה...״ נשענתי אחורה ונצמדתי לקיר. ״לא, אני לא יכול.״ שמתי לב לפתע כמה גבוה היה.

צריך נציג. אפילו אם לא מושלם. אתה רואה אותי. השאר לא.

״זה מה שאתה צריך?״ אמרתי. ״זה מה שיעזור לך לפתוח מחדש את מכפלת?״

אולי. אולי לא. צריך לנסות.

״ואם תיכשל?״

אין הבדל. אותו מצב אם לא אעשה.

״מה יהיה על אבירם?״ התעקשתי. ״מי יודע אם הוא ישרוד?״

ויכוח מיותר. מבזבז זמן.

״בשביל מי אתה עובד בכלל?״ אמרתי באפיסת כוחות. ״את מי אתה משרת? אותנו? את עצמך?״

לא רלוונטי.

״זה רלוונטי בשביל אבירם, מנוול!״

הוא יודע את הסיבה. מה אתה יודע.

״אני יודע שנשארו לנו שלושה תותחים עובדים כנגד חטיבת שריון ממערב, מארב קומנדו מדרום מזרח והפגזה שלא נגמרת.״

הוא היטה את ראשו הצידה.

שניים.

״מה אמרת?״ עניתי בקול חנוק.

שני תותחים. צריך ללכת. תחשוב.

הוא נעלם ובודפשט המשיך לבעור.

רצתי בחזרה לעמדות. הנברון של צוותים אחת ושתיים המשיך לירות, אך זה שלידו, של שלוש וארבע, דמם. רצתי במורד השוחה שהובילה אליו ונכנסתי פנימה. כמה אנשי צוות עמדו מסביב לתותח שלוש.

״ירון, מה אתה עושה פה?״ שמעתי קריאה בקול צרוד מסיגריות מהפינה. ״לך תנוח,״ המשיך אסף, הטען של צוות שלוש, ״עוד מעט המשמרת שלך עולה.״

״למה אתם לא יורים?״ שאלתי.

״אל תשאל,״ אמר אסף, ״פגיעה ישירה. הלך הסדן, אי־אפשר לפתוח אותו.״

שניים, קולו המתכתי של הצל הדהד במוחי.

״מנסים לסדר את זה, אבל לא נראה לי שילך להם,״ המשיך אסף, ״רק אחת ושתיים ממשיכים לירות לאורקל ולחצנית.״

״רק אחת ושתיים, הא?״ מלמלתי.

״רק אחת ושתיים,״ חזר אחריי. ״הבנתי שיש עדיין קשר עם המעוזים. הם מחזיקים בקושי.״

עד התותח הבא שנאבד, הרהרתי. מה יקרה אם נאבד עוד?

7 באוקטובר, 1973

ניסיתי לאגור כוחות עד משמרת הבוקר. התמוטטתי למיטה ועיניי נעצמו. כשפקחתי אותן לאחר מה שנדמה לי כרגע מצאתי עצמי על החוף, מול השרטון. החוף היה חשוך ושומם למראה. לא היה זכר לקומנדו המצרי. אורות הבליחו מאחוריי. ידעתי כי אלה הם הפיצוצים מבודפשט, אותם פגזים הנופלים עלינו יותר משתי יממות.

משהו נראה לי מוזר בגובה פני המים שהתנפצו לקו החוף. הבטתי למטה וראיתי כי אני מרחף מעל הקרקע. רגליי היו שחורות כלילה, וכך גם ידיי. גופי היה צל הצבוע באפלה.

הגוף שלא היה שלי נשא אותי מזרחה. לא הייתה לי שליטה בכיוון התנועה, או בתנועה עצמה. לא הבנתי לאן הוא נושא אותי, כשלפתע שמעתי רעש מנועים חזק. זיהיתי תנועת כלים על הציר. כשהתקרבנו ראיתי כי אלו שלושה טנקים של צה״ל. הם נעו במהירות לעבר המקום בו הצל הראה לי איפה הקומנדו המצרי הטמין את שדות המוקשים שלו.

ריחפנו לעבר הטנקים, וכשהם השיגו אותנו שינינו כיוון ועפנו בחזרה איתם למקום בו היינו. הרגשתי מחנק. הרוח הכתה בפניי, ונעצה בי גרגרי חול אשר חדרו לתוך עיניי וחלפו דרכי כאילו הייתי עשוי ממים.

זה לא חלום, הבנתי. נשאבתי נגד רצוני לליבה של הפורענות. ניסיתי לעצור את המעוף בכיוון המארב, אך לא יכולתי. הייתי כלוא בתוך הצל, והצל עטף אותי, חנק אותי, שלט בי. ניסיתי לפתוח את הפה כדי לצרוח לעבר הטנקים לא להתקרב, אך הגוף האפל לא ציית לי. נאלצתי לצפות בהתרחשות נגד רצוני, ללא יכולת להשפיע עליה או לברוח משם בחזרה לחדר.

הצל הגביה את ריחופו והאט את המהירות, כך שמחלקת הטנקים הייתה ממש מתחתינו. חיפשתי ללא הרף סימן כלשהו למארב הקומנדו, אך לא הצלחתי לראות כלום בחשיכה.

הטנק הקדמי עלה על מוקש, ופטריית אש פרחה בצידי התובה שלו. שני הטנקים האחרים עצרו מייד.

הבזק אור נוסף תפס את מבטי. השקפתי לכיוון מערב וראיתי כדור אש מתקרב במהירות לעבר הטנקים. הגוף שהייתי כלוא בו נע במהירות לעבר האש. טיל הנ״ט התפוצץ כשפגענו בו, ועד מהרה היינו אנחנו בתוך כדור האש. כעבור רגע התפוגגה האש, וראינו עוד שני טילי נ״ט שנורו לכיווננו. הטנקים השיבו אש לעבר חוליית הקומנדו המחופרת.

הצל, ואני בתוכו, נענו במהירות לעבר הטילים. בלמנו אחד מהם, אך השני פגע בטנק נוסף שאף הוא החל לבעור. הטנק השלישי המשיך לירות, אך לא העז להתקדם. הנחתי כי הם חוששים ממוקש נוסף.

ריחפנו למעלה מעל הטנקים. יכולתי לראות עוד ירי של טיל נ״ט מהעמדה המחופרת, שהסגיר את מיקומם. הבנתי שהצל חיכה לרגע הזה, וכעת הוא מתכונן להסתערות.

אך במקום להתקיף את המארב, צללנו למטה. נזרקנו בחבטה מול הטנקים הבוערים, ויכולתי רק לקוות שבגלל מצבו הגשמי המיוחד של הצל לא נפעיל עוד מוקש שהוטמן ממש מולם.

הבטתי על ידיי. הן החלו להתעוות, לאבד מצורתן ולהפוך לשקופות. לפתע הן הפכו שוב למוצקות, ואז התעוותו שוב. נזכרתי בהיעלמות הפתאומית של הצל מול השיירה שניסתה לפרוץ לבודפשט בצהריים.

הוא נחלש, הרהרתי. כלומר, אנחנו נחלשים. הוא זה שגווע, ואני כלוא בתוכו ועד בעל כורחי להתפוררות שלו. מצבו של אבירם מחמיר כנראה, וזו התוצאה.

הטנקים החלו לסגת. שני הטנקים הפגועים הסתובבו והחלו לנסוע בחזרה בכיוון ממנו הם באו, בזמן שהטנק השלישי חיפה עליהם. פגיעותיו היו מדויקות, אך טנק אחד לא הספיק כנגד המארב המצויד היטב.

שכבנו בתוך שדה המוקשים, חסרי אונים, בין כוח צה״ל פגוע שנסוג, לבין מארב מצרי נחוש. גופו של הצל התערער וחזר לסירוגין.

הרגשתי את תחושת המחנק המוכרת חוזרת לגרוני. משהו משך אותי מעלה, ואז נעקרתי ממקומי. הסתחררתי במערבולת לעבר שמי הלילה, עד שפתאום הכוח ששאב אותי למעלה שינה את כיוונו והטיל אותי לכיוון ההפוך במהירות הולכת וגוברת. נעתי בחזרה לעבר הקרקע בתאוצה שיצאה משליטה. צרחתי מכאב ועצמתי את עיניי.

התעוררתי במיטה בזעקות. אסף ההמום עמד לידי.

״אתה בסדר, ירון?״

הסדרתי את נשימתי והבטתי בו כאילו צמחו לו קרניים. לאחר מכן הבטתי לעבר רגליי, ואז לקירות החדר ולמיטות של שאר הלוחמים. הסדרתי את נשימתי עד שהייתי בטוח שחזרתי למקום בו הייתי אמור להיות.

״אני...״ מלמלתי, ״בסדר. חלום רע.״

״המשמרת שלך עולה עוד כמה רגעים,״ אמר, ״תעלה לצוות.״

הירי שלנו הפך זהיר יותר לאחר שחצי מכוח האש הושבת. ירינו אך ורק אש הגנתית לעבר המעוזים שלנו כדי למנוע מהם ליפול לידיים מצריות, והפסקנו לירות לעבר מטרות מצריות בפורט סעיד. המצרים הרגישו זאת מייד, והגבירו את ההפגזות על בודפשט. המעוז התמלא בבורות ענק שנפערו מהנפילות, בנוסף על העשן הכבד.

יואל הודיע לנו בקצרה, בין ירי אחד למשנהו, את מה שידעתי מהחיזיון שחוויתי דרך עיני הצל: ציר מכפלת היה בשליטה מצרית, וכוח הסיוע נאלץ לסגת תחת אש מארב קומנדו. אף אחד לא ידע לומר לנו מתי הוא ייפתח שוב.

הפצצה נוספת הרעידה את הנברון, וגוטמן כמעט נפל עם הפגז בידיים.

״שימותו הם והאמא שלהם,״ סינן גוטמן, והעמיס את הפגז לסדן. הבטתי בו כשסגר את הסדן, ולאחר מכן בברק שעמד מצדו השני של הסדן, וביניב שהחליף את אבירם בעמדת הכוון. כשמשכתי בכבל והפגז נורה, הבזק הפיצוץ האיר לרגע את פניהם. לשבריר שנייה ראיתי באור הבהיר של הירי את פניהם הארוכים והחיוורים אחרי כל כך הרבה זמן של פעילות רצופה.

מחשבותיי נדדו לצל, אותו לא ראיתי מאז שהתעוררתי. לא הספקתי לבקר את אבירם לפני שעליתי למשמרת, אך הנחתי שהוא עדיין בחיים. קיוויתי שהוא עדיין בחיים.

הבזק הפיצוץ קטע את מחשבותיי. נראה שצוות שתיים ירה ופיצוץ החנ״ה נדף יותר עשן מבדרך כלל. כשעמדתי למשוך שוב בכבל, התחלנו לשמוע צעקות משתיים. הסטתי את מבטי וראיתי את האש.

אני לא זוכר מי צעק. אני רק זוכר ששמעתי בבירור את הצעקה ״זרחן!״, וראיתי את הלהבות מתפשטות סביב ההוביצר של צוות שתיים. הן החלו לעטוף את התותח ואת כל מי שעמד בקרבתו כמו צמח מטפס של אש, ואז פנו לכיוון תרמילי החנ״ה שניצבו לידו.

עזבנו כולנו את העמדה ורצנו לעבר התותח הבוער. הבחנתי בקובי המעולף, שהיה מוטל ליד ערֵמת זבילי החנ״ה. כנראה הועף לשם מההדף. ריח העשן החריף, תערובת של עשן שרפה שחור עם פגז זרחן שהתפוצץ, ואשר תכולתו זהרה כעת על הקרקע, מילא את נחיריי. כיסיתי את פי בידי ורצתי אליו. תפסתי אותו בכתפיו, הרמתי אותו בכוח וסטרתי לו. כשראשו זז הצידה ראיתי את הכווייה על לחיו ואוזנו. לא היה זמן לבדוק האם הוא מדמם. קיוויתי שלא. קובי פקח את עיניו ופלט משהו לא ברור.

״קובי, קום!״ צרחתי עליו ומשכתי אותו למעלה. הוא מצמץ לפתע והתרומם. השענתי אותו עליי ומשכתי אותו לכיוון היציאה.

״ירון,״ מלמל, ״החנ״ה.״

הבטתי לעבר מערום החנ״ה. אותו מערום של שקי חנ״ה שהוצאו מהזבילים שלהם, מוכנים לשימוש מיידי, ושעכשיו היו חשופים לחלוטין למעגל האש שהקיף אותם.

״אלוהים,״ אמרתי. התחלתי לצעוק: ״חנ״ה בוערת!״ ומייד לאחר מכן התחלתי להשתעל כשהעשן הרעיל חדר לריאותיי.

״חנ״ה בוערת!״ נשמעה צעקת הלוחמים מסביבי. יואל שפך דלי מים על הלהבות שהתעצמו מולנו. גוטמן החל לחבוט באש עם שמיכת סקביאס שהייתה זרוקה בעמדה, אך הזרחן הארור ביצע מלאכתו נאמנה והמשיך לבעור בחוזקה.

הזוהר הקטלני של פיצוץ הזרחן נבלע בלהבות שמיאנו להיכבות. זכרתי כי האש תמשיך לבעור כל עוד הזרחן בא במגע עם האוויר, זה מה שהפך אותו לנשק בעֵרה יעיל כל כך.

קובי המשיך להשתעל וכמעט נשמט ממני. לא היה לי לאן לפנות אותו, חוץ מריצה לתוך האש. היינו לכודים. מזווית עיני ראיתי שהאש החלה להתפשט לכיוון התותח השני, ומערום החנ״ה שניצב לידו.

אסף הופיע לידי עם מטפה כיבוי וריסס את הלהבות שאיימו על חומר הנפץ. צוהר נקי מאש נפער מולי, דרכו ראיתי לרגע את פתח היציאה מהבונקר. ״על החיים ועל המוות,״ מלמלתי ורצתי לכיוונו, גורר איתי את קובי.

״ירון, השתגעת?״ שמעתי את אסף צועק לכיווני, אך היה מאוחר מכדי לעצור. גופו של קובי הכביד עליי, אך המשכתי לגרור אותו איתי. העפתי מבט לעבר הפתח. הוא כבר לא היה כל כך רחוק, אך עשן הזרחן, שהתפזר לאחר שאסף ריסס עם המטף, החל להתעבות שוב. הלהבות החלו שוב לסגור עלינו, מאגפות אותנו מימין ומשמאל. מאחוריי שמעתי את צעקות הלוחמים המנסים לכבות את הבערה שאיימה על ערֵמת החנ״ה.

קובי כמעט נשמט מידיי. תפסתי אותו שוב ומשכתי אותו אליי בחוזקה, עד שהחולצה שלו נקרעה. רק עוד קצת, הרהרתי, עוד קצת ואנחנו בחוץ... ואז עצרתי. חומת האש נסגרה עלינו ועמדנו לכודים. הסטתי את מבטי לאחור. השרפה התפשטה בנברון והפכה לשיח שלהבות סמיך. זיהיתי שני איים נקיים מאש. אלה היו מערומי החנ״ה של שני הצוותים, ולידם דמויות שהיכו את האש עם שמיכות וניסו להעיף עליה חול במטרה לחנוק אותה, אך זה לא הספיק. הדלקה הציפה את הבונקר, כמו אגם העולה על גדותיו ומאיים לבלוע את לשונות היבשה האחרונות שנותרו בו. חשתי איך החמצן אוזל מריאותיי, ואת האש המכלה אותו מהחלל הסגור בו היינו כלואים. קובי נשמט ממני, ונפלתי על ברכיי.

אוושת אוויר מקפיאה הכתה בי לפתע, והחלישה את הלהבות. חרך זעיר נפער בקיר השלהבות המוצק שניצב לפנינו. מבעד לחרך, במקום בו ציפיתי לראות את פתח היציאה מהבונקר, ראיתי כתם שחור גדל לאיטו ולובש צורה של דמות. ידיו נשלחו לצדדים, מפלחות את הלהבות ומרחיבות את הפתח. הדמות הסיטה את ראשה אליי.

זוזו, נשמע הקול החורקני. הוא זינק ממקומו ועף לכיוון התותחים מאחוריי. משב הרוח שהכה בפניי כשהוא התעופף החזיר לי מעט מכוח החיים. לרגע שכחתי מהמחנק שנוצר מהמחסור בחמצן. קמתי עם קובי, וגררתי אותו לכיוון הפתח.

קיר אש ניצב מימיני, ועוד אחד משמאלי. גררתי את קובי ביניהם לעבר החשכה שבחוץ, כשמנהרת הלהבות עוטפת אותנו ומאיימת להיסגר עלינו שוב, כשהשפעת הצל הלכה ופחתה בכל שנייה חולפת. בזמן זה שמעתי מאחוריי את צעקות הצוותים, כשמשב הרוח המקפיא החל לחנוק את הלהבות הסמוכות למערומי החנ״ה.

פרצתי החוצה עם קובי והתמוטטנו לקרקע. ראיתי, בשארית כוחותיי, את העשן העולה מקצה המכנסיים שלי. כנראה האש הספיקה לאחוז בי רגע לפני שהצלחנו לצאת. נעצתי את כף הרגל בעפר ועם הרגל השנייה העפתי עליה רגבי חול, בניסיון נואש לכבות את הלהבה. לפתע נחתה עליי שמיכה, ומישהו החל לחבוט בי עם אותה חתיכת בד. ״אני בסדר, אבל קובי...״ ניסיתי לצעוק, אך לא הצלחתי להוציא יותר מקול חלש.

ואז זיהיתי את מי שקפץ עלינו. זה היה יריב החובש. ״תטפל בקובי,״ מלמלתי. קמתי ממקומי ונכנסתי לתוך בונקר הנברונים. הצצתי פנימה. הצל כבר נעלם, אך רוב האש נחנקה על ידו. מערומי החנ״ה ניצלו והכיפה המשוריינת לא התפוצצה מבפנים.

בנוגע לתותחים, לעומת זאת, לא יכולתי להביע את אותה אופטימיות. אמדתי ממרחק את הנזק שהאש גרמה לציוד המפויח וראיתי את מבטו של יואל. זה הספיק.

אפס.

הסתובבתי במקומי כנשוך נחש. לא, לא ראיתי אותו הפעם.

אפס קנים.

״זה לא נכון,״ קיוויתי שהצוותים טרודים בציוד המפויח ולא רואים אותי, ״אפשר לתקן את צוות שלוש, בסך הכול נתקע לו הסדן, ו...״

צריך מפי״ק.

״על מה אתה מדבר?״ מלמלתי. ״לא קרה כלום למפ-״ ואז הבנתי.

פרצתי החוצה וכמעט נפלתי על קובי ויריב. דילגתי ורצתי לעבר מרכז הפיקוד והבקרה ששכן בבונקר הממוגן שהיה צמוד לנברון. כשהתקרבתי אליו התחלתי להריח את הציוד השרוף. עשן סמיך עלה מתוך חדר הביטחון בו שכן המפ״יק. כשקרבתי לפתח החדר הממוגן, הבחנתי באלי הקע״ת, עמוס הסמפי״ק, אבי הסמק״ש, והמטי״ם החדשים, אלה שעדיין לא הצלחתי לזכור את שמם.

״עמוס,״ שמעתי את קולו הזועף של אלי, ״רוץ לצוותים ותודיע לקצינים לפנות אותם החוצה בצורה מסודרת ו... מה אתה עושה פה?״ נבח לפתע לכיווני.

״הצליחו להשתלט על האש בשכפ״ץ,״ אמרתי במהירות. ניסיתי להציץ פנימה למפי״ק השרוף.

״על מה אתה מסתכל?״ אמר אלי. ״אין מה לחפש פה, הכול שרוף. רוץ בחזרה לצוות ותעזור להם בפינוי לפני שתתפרץ שם עוד דלקה. עמוס, לך איתו, תראה מה קורה שם ואז תחזור.״

עמוס הצטרף אליי, ורצנו בחזרה לעמדות. ״תגיד, נשאר שם משהו?״ שאלתי תוך כדי ריצה.

״שום דבר,״ אמר עמוס, ״קשר, מפות, ציוד... נשרף הכול. הלהבות נכנסו אלינו דרך מנהרות האיוורור.״

״אבל יש את המפי״ק הרזרבי...״ אמרתי.

״נשרף גם,״ אמר עמוס, ״תפרו אותנו כמו שצריך,״ הוסיף בחיוך מריר.

זה לא יעזור אם נצליח לתקן את שלוש או ארבע, הבנתי. אי־אפשר לירות אפילו קפצון בלי מפי״ק שינהל את האש, או לפחות יבין איפה פגענו כדי לנהל את המשך האש. השרפה הזו הפסיקה את הירי הארטילרי מבודפשט.

איבדנו את הקשר עם אורקל ולחצנית באותו הלילה.

8 באוקטובר, 1973

לאחר נפילת אורקל ולחצנית, היו המצרים חופשיים להמטיר את כל כוח האש שלהם על בודפשט. אנחנו הפכנו ללוחמי חי״ר לעת מצוא והצטרפנו לכוחות המילואים שהחזיק את המעוז.

הקצינים ניסו לעודד אותנו להחזיק מעמד. אמרו לנו שכבר בלמנו התקפה אדירה אחת של ארטילריה ושריון על המעוז, ושאין שום סיבה שלא נעשה זאת שוב ושוב עד שיפתחו מחדש את הציר.

ביום שלאחר השרפה ניסה גדוד מכמ״תים לפתוח מחדש את ציר מכפלת. הייתי באחת השוחות כשהתודעה שלי נזרקה שוב לעבר החוף. ראיתי את המרגמות של גדוד 486 יורות ללא הרף על כוח הקומנדו המחופר, ואת החיילים המצרים משיבים אש יעילה ומתבצרים בעקשנות. הייתי לכוד שוב בתוך גופו של הצל, נגרר לכל פינה על החוף, לכל עמדה מחופרת, לכל מוקש שהוטמן ולכל פטריית עשן שניצתה בקרב. הרגשתי כיצד מתחילה לכרסם בו אפיסת כוחות. לראשונה שמתי לב למשהו שלא ראיתי בו לפני כן – ניצני ייאוש.

החמצן אזל מריאותיי כשנעקרתי מהקרב ומצאתי עצמי שוב בשוחה, בין רעש ארטילרי להפצצות המיגים הארעיות.

ואבירם המשיך לגסוס בתאג״ד.

9 באוקטובר, 1973

״משהו מוזר איתו.״

עמדתי להיכנס לתאג״ד, אבל עצרתי מחוץ לדלת המשוריינת כששמעתי את השיחה בין יריב ליגאל החובשים.

״למה אתה מתכוון?״ שאל יגאל.

״ראיתי פצועים בשירות שלי,״ אמר יריב. ״אדם עם פציעה כמו שלו, בשטח ובלי בית חולים, בחיים לא היה מחזיק מעמד ככה.״

״אז גם אתה שמת לב, הא?״ יכולתי לשמוע את ההקלה בקולו של יגאל, כשהבין שהוא לא מדמיין.

״אם שמתי לב?״ אמר יריב. ״איך אפשר שלא? לא רציתי לומר כלום למפקדים כי עכשיו זה הדבר האחרון שצריך להטריד אותם.״

״זה כאילו...״ מלמל יגאל, ״כאילו הוא הולך למות כל רגע, אבל פתאום משהו מתניע אותו מחדש... מבין למה אני מתכוון?״

הסתובבתי והתחלתי לרוץ בחזרה למגורים. קיוויתי שהפיצוצים מנעו מהם לשמוע את קול צעדיי.

זה יותר מפונדקאות, הרהרתי. הפציעה של אבירם מפריעה לצל מצד אחד, אך במקביל מאלצת אותו לתת לו מנת חיים מדי פעם כדי למנוע ממנו למות. אבל כמות ה״חיים״, אם אפשר לקרוא לזה כך, עדיין קבועה וצריכה להספיק לשניהם.

הציפייה שאבירם ישרוד את זה הייתה לא סבירה בפני עצמה. איך אפשר לצפות ששניהם, או בודפשט, יחזיקו מעמד?

ויתרתי על הרעיון לבדוק מה שלומו של אבירם, וחזרתי לחדר. הרהרתי בניסיונות ליצור קשר עם אורקל ולחצנית, והדממה המהדהדת בקשר. מאז הקצינים שלחו אותנו לנוח קצת, אחרי יומיים וחצי של לחימה רצופה.

נשכבתי על המזרן וקיוויתי להעביר פרק זמן כלשהו בעיניים עצומות, בניסיון לשכוח מהבטן המגרגרת. לאחר הכישלונות לפתוח את הציר לבודפשט, הנהיגו קיצוב מזון במעוז.

״אחלה מצבה ארגנו לנו,״ הגיב גוטמן לאחר התדריך. ״ימצאו את הגופות שלנו עם פחית לוף ביד.״

רציתי לענות לו ״ולתפארת מדינת ישראל״, אבל יואל אמר לו שיסתום את הפה ושזו הפעם האחרונה שהוא שומע מישהו מאיתנו מדבר ככה. גוטמן השתתק מאוד מאז. גם אני.

הצל נעלם מאז הקרב שניהלו המכמ״תים מול מארב הקומנדו, וקיוויתי שהלך לאגור כוחות לקראת פתיחת הציר הבאה.

עצמתי את עיניי וקיוויתי שעדיין נהיה בחיים כשאתעורר.

התעוררתי שוב על החוף של ציר מכפלת, מוקף במטר של כדורי אש. ניסיתי לינוק מעט אוויר תחת העשן והתבערה שהקיפו אותי, אך התופת חנקה את גרוני. מעגל הלהבות שהקיף אותי התחזק, וקוטרו הלך וקטן. הלהבות אפפו אותי מכל עבר.

במרחק כמה עשרות מטרים ממני ראיתי את הטנקים שלנו יורים לעבר מטרות שניצבו מאחוריי.

הם מנסים לפתוח שוב את הציר, הרהרתי. הם מנסים לחלץ אותנו.

הם עומדים להיכשל, שמעתי אותו.

״על מה אתה מדבר?״ קראתי. ״למה שייכשלו?״

חסר מודיעין. מארב מחופר. לא מספיק אש.

בעודו אומר זאת, פגז נ״ט פגע פגיעה מדויקת באחד מהטנקים שהחל לבעור. פגז נוסף ריסק את הטנק שלידו.

הם נכשלים, אמר שוב הקול המתכתי.

״אבל... תעזור להם!״ זעקתי.

ואז הוא התגשם מולי, גדול מכפי שזכרתי ומרחף מעל הקרקע. אבל הפעם גופו לא היה מוצק כבעבר. חור נפער בבטנו, דרכו יכולתי לראות את הטנקים והחיילים שלנו נשרפים למוות.

אבירם, הוא אמר, לך לאבירם. עכשיו.

פקחתי עיניים ומצאתי עצמי במגורים, שטוף זיעה קרה. פערתי את פי וינקתי חמצן לריאותיי המרוקנות. גרוני השמיע קול צרוד כששאפתי את האוויר. השאיפה הארוכה התחלפה בנשימות קצרות ומהירות. ניגבתי את הזיעה ממצחי וזינקתי מהמיטה עם הנשק בידי.

התאג״ד היה ריק כשהגעתי. הנחתי שהוא לא יהיה ריק לאורך זמן, אם יצליחו לפנות לכאן פצועים מהקרב המתחולל בצמוד אלינו. קרבתי למיטה של אבירם. מדיו היו ספוגים בדם, והוא היה מחוסר הכרה.

״אלוהים אדירים,״ מלמלתי. ניזקתי לעבר ארון הציוד והתחלתי לחפש תחבושות.

אין טעם.

״לך תזדיין.״

הוא ימות בכל רגע.

״אז כנראה שהיית צריך לעשות עבודה טובה יותר...״ זרקתי את הקופסה שהייתה אמורה להכיל תחבושות על הרצפה בזעם ״...במקום לחלוב אותו!״

פונדקאי יודע מה נדרש.

״ומה איתך?״ קראתי לחלל הריק. ״אתה לא אמור לדעת מתי להפסיק? מה אנחנו בשבילך בכלל?״

אני צריך אתכם.

״הדבר היחיד שאתה צריך זה ללכת לעזאזל.״

צריך אותך.

״תתרחק ממני.״ הסטתי את מבטי מנקודה אקראית אחת לאחרת בבונקר התאג״ד.

התאמה לוקחת זמן.

״התאמה?״ אמרתי. ״על מה אתה מדבר?״

כדור אור כחלחל בגודל אגרופו הקמוץ של תינוק הופיע מעל אבירם.

להתחבר לאבירם לקח חודשים. לנו יש דקות. צריך לנסות.

״רגע,״ ההבנה התגבשה בי לאיטה, ״אני לא...״

אתה שומע. אתה רואה. אתה מתקשר. זה יספיק.

הכדור החל לגדול ולהתרחב. זוהר הכדור, שעכשיו היה בגודל כדוריד, האיר את הפינות החשוכות של התאג״ד.

״אבל...״ מלמלתי ולאחר כמה שניות הכתה ההבנה שהוא לא מבקש, אלא מודיע. ״רגע אחד, אני לא מוכן!״

זה זמני.

״ומה יקרה לי?״ אמרתי. ״מה יקרה לי כשהזמני שלך יהפוך לקבוע?״ מחשבה נוספת חלפה במוחי. ״זה מה שאמרת לאבירם?״

הכדור החל לפלוט להבות כחולות רושפות, כאילו הוא עומד להתפוצץ. הוא כבר היה בגודל של כדורגל.

פונדקאי גוסס. צריך חדש.

״תענה לי.״ חרקתי שיניים. ״זה מה שאמרת לאבירם לפני שהשתלטת עליו?״

אני גוסס.

״רגע,״ אמרתי בייאוש, ״אמרת שצריך הסכמה.״

אין ברֵרה. אויב בשער.

ובתנועה אחת מהירה הכדור חדר לבטני, ורגע לאחר מכן מצאתי עצמי על החוף.

עשן שחור סמיך כיסה את אדמת החוף, ועדיין יכולתי לראות את הבורות הרבים שנוצרו כתוצאה מהפיצוצים. הוקפתי ברעמים, הבזקי פיצוץ וגלי הדף. ריחם של החול והים, בו נהגנו לרחוץ לפני שהגיהינום פער עלינו את פיו, נמהל בריחות המלחמה שהורכבו מטנקים שעלו בלהבות והדלק הבוער שכיסה אותם ואת הלוחמים שנאבקו על חייהם.

הרוח, חמה ושורפת מאש וערפל הקרב, נשבה על פניי בלהט נורא, ואז הבנתי. זהו לא חיזיון. אני על החוף, בלב הקרב, שוב כלוא במעטפת של הצל אשר כלוא במעטפת שלי. לכודים זה בזה, תלויים זה בזה.

הצל החל לרחף בין ענני העשן וגרר אותי איתו. חשתי אותו יונק ממני, מתחזק כתוצאה מנוכחותי ושואב כוחות מחודשים. הוא פרס את זרועותיו, ובעצם גם את זרועותיי, שהחלו להתרחב ולהתארך עוד ועוד, כמו מוטת כנפיו של עיט. בתוך הכבשן בו שהינו, חשתי כיצד הוקל לו, כיצד הוא שאף את האנרגיה שזרמה ממני אליו כמו חמצן.

השיכרון שלו הדביק אותי.

ריחפנו מעל כוח החילוץ ונפרסנו מעליהם ככיפה. הפגזים שנורו עליהם מהקומנדו המצרי נתקעו בנו והחליקו הצידה. שהינו מעליהם וספגנו את האש, בזמן שהכוח החל אט-אט לסגת בחזרה לכיוון מזרח. מבעד ללהבות ולפטריות העשן יכולתי לראות עשרות פצועים. אלו שלא נפגעו העמיסו את הפצועים על הכלים. שמעתי את צעקותיהם והצטמררתי.

הכוח החל להתרחק מטווח הירי, וגופנו החל להתכווץ. הצל הסיר את מעטפת ההגנה וריחפנו בחזרה לקרקע.

עדיין חלש. צריך לחזור.

שוב התחלנו לרחף, והקרקע החלה להתרחק מאיתנו. פנינו לעבר בודפשט כשחשנו עקיצה במותן.

לעזאזל.

על מה הוא מדבר, הרהרתי וניסיתי לגרד את העקיצה. ידנו פגשה בנוזל סמיך. העברתי אותה מול פנינו וראיתי את הנוזל האדום שטפטף ממנה. לפתע הרגשתי שוב את המחנק שלפת אותי כשהוא חטף אותי לחוף בלילה ההוא. צינה מקפיאה מילאה את החזה שלי, שכבר לא היה החזה שלנו, כי הפגיעה איימה להפריד בינינו ולנתץ אותנו על הקרקע מעל כוחות קומנדו מצריים.

חשתי איך גופי ותודעתי נשמטים מהצל ומחליקים למטה, לעבר החוף. יד אפלה אחזה בידי ומשכה אותי למעלה. הוא גרר אותי מבעד לאודי העשן במהירות אדירה. חשתי כעלה נידף ברוח.

ואז כיוון התנועה השתנה. התחלנו להנמיך טוס, ויכולתי לשער כי אנחנו מעל בודפשט עצמו. בשארית כוחותיי הבטתי למטה וראיתי את עמדות הנברונים שבצבצו מעבר לעשן. הרוח סחררה את שנינו, והאדמה הלכה וקרבה במהירות.

לפתע ידי נשמטה מידו. דבר לא אחז בי יותר, ולרגע דימיתי כי אני עדיין מרחף. הוטחתי בקרקע והכאב פילח אותי. פלטתי צעקת כאב, ואז ירדה עליי חשיכה.

12 באוקטובר, 1973

פקחתי עיניים עם תחושת צריבה בגרון. בזמן שעיניי הסתגלו לאור, ריח תרופות וחומרי חיטוי חדר לאפי. מצמצתי ופלטתי אנקה.

המיטה שלי ניצבה בפינה המרוחקת של חדר, שמשני צדדיו היו וילונות. האחות ששמעה אותי נכנסה פנימה ובידה שקית שקופה עם נוזל. לטשתי בה מבט תוהה. ציפיתי לראות חובשת צבאית.

״איך אתה מרגיש?״ שאלה בזמן שהחליפה את שקית האינפוזיה שהייתה מחוברת לזרועי. ״הדאגת אותנו.״ משהו עמד מאחוריה אך לא הצלחתי לראות אותו כהלכה.

״כמה...״ ניסיתי לדבר ואז השתעלתי. ״זמן...״

״אתה כאן כבר שלושה ימים,״ אמרה. ״הגעת מהחזית ונכנסת ישר לניתוח. אל תנסה לדבר, איבדת הרבה מאוד דם. זה נס שאתה עדיין איתנו.״

היא הסתובבה עם השקית הריקה בידה ופנתה החוצה. גופה נבלע בדמות האפלה שעמדה מאחוריה ושרק אני יכולתי לראות, וכאשר שני הגופים התנגשו נפלטו ניצוצות ואבק בצבע תכלכל בוהק. היא הגיחה מצידו השני של הצל ויצאה מהחדר. הצל פסע לכיווני, נעמד ליד המיטה ושתק. ראשו היה מופנה לנקודה אקראית בקיר.

״איך אתה מרגיש?״ שאל לבסוף, עדיין בלי להביט בי. היה משהו שונה בקולו. הוא היה צלול וברור יותר, וכבר לא נשמע כמו שריטה מתכתית שקבורה עמוק בתוך הראש שלי.

״אני חושב שאתה יודע היטב איך אני מרגיש,״ אמרתי בקול צרוד. ״אולי אפילו טוב יותר ממני.״ ניסיתי לקלל אותו, אבל השיעול שוב קטע אותי.

״אני מצטער. זה זמני.״

״שקרן,״ אמרתי.

הוא הסיט אליי את ראשו. ״אמרתי שזה זמני.״

״היו לך כמעט שבעים איש במעוז, אבל התעקשת לבחור בי,״ עניתי. ״חיכית עד שאב- עד שהפונדקאי שלך ימות ורק אז נצמדת אליי למרות שהיו לך אלף הזדמנויות לבחור במישהו אחר.״ הצרידות נעלמה לאיטה ויכולתי לעצור לרגע ולשאוף אוויר. ״יכולת גם לבחור מישהו מכוחות הסיוע ועדיין תפסת אותי. אין לך הרבה אופציות בחירה של פונדקאים. אתה חייב להשתמש במה שיש.״

הוא שוב הסיט ממני את מבטו.

״לפעמים יש בעיה של מרחק,״ אמר לבסוף. ״לאבירם הייתי צריך להיצמד יותר מלאחרים, אחרת הייתי נחלש. לא יכולתי להתרחק הרבה כדי לחפש מישהו אחר.״

״אתה תקוע איתי, נכון?״ אמרתי. ״החיבור בינינו מתחזק. אתה אפילו מצליח לדבר איתי במשפטים שלמים.״

״תקוע זה מונח מורכב.״

״אז תפשט לי.״

הוא הסיט את ראשו למעלה, כאילו ניסה להקשיב לקול חרישי, ואז החזיר את מבטו אליי בתנועה חדה.

״אין זמן. הם כבר כאן.״

הוא קפץ ונעלם לתוך התקרה. קימטתי את מצחי בניסיון להבין מה קרה הרגע, ואז ראיתי את שני האנשים שעמדו בכניסה לחדר.

״שלום.״ האיש הגבוה חייך מאחורי משקפי הקרן העבים שעיטרו את פניו. הוא לבש חולצה משובצת מכופתרת ומכנסיים שחורים מגוהצים היטב. ״ירון זלוטניק?״

״כן,״ מלמלתי בחשש. הוא נכנס פנימה. האדם האחר, מעט נמוך יותר, לבש חולצה מכופתרת פשוטה בצבע תכלת ומכנסי קורדרוי. שׂערו החום היה מעט דליל ומבטו היה כשל קיר צבוע בשכבת סיד עבה ומושלמת שכיסתה כל סדק וחור שהיו עליו.

תהיתי מדוע היצור שיכול להכניע חטיבת שריון שלמה נמלט משני פקידים מתישים למראה.

״שמי יעקב,״ אמר האיש הממושקף, ״וזה אורלב.״ אורלב הניד בראשו את התנועה המזערית ביותר האפשרית. פניו היו עדיין חסרי הבעה.

סקרתי את שניהם ארוכות. ״אוקיי,״ אמרתי לבסוף.

״אנחנו ממשרד הביטחון,״ אמר יעקב. ״שמענו שנפצעת בבודפשט.״

״משהו כזה,״ עניתי בזהירות, ״התעוררתי לא מזמן ואני לא זוכר הכול.״

״מה הדבר האחרון שאתה כן זוכר?״ יעקב התיישב לצד המיטה בזמן שאורלב נעמד מולה.

״נפצעתי ב...״ השתהיתי לרגע, מנסה לברור את מילותיי בזהירות, ״ברחבה שמול הנברונים. אחרי זה איבדתי את ההכרה.״

יעקב ואורלב החליפו מבט. ״מצאו אותך עם רסיס ממש מעל הירך. פינו אותך לתאג״ד. הצליחו לפנות אותך רק ביום חמישי, אחרי שהמצרים שתפסו עמדות על החוף מול פורט פואד נטשו אותן. הסוללה שלך התפנתה לבלוזה, ואותך פינו לבאר שבע.״

״זה עדיין לא נגמר,״ אמר אורלב. ״בודפשט עדיין סופג ירי, אבל הוא לא נפל.״

אז הסוללה בסדר, הרהרתי. זה לא היה לחינם.

״אנחנו מנהלים תחקיר אירוע על מה שהיה בבודפשט,״ אמר יעקב.

״תחקיר אירוע?״ מלמלתי. ״אבל הרגע אמרתם שזה עוד לא נגמר.״

״אני מתכוון מבחינת העמדה הארטילרית,״ אמר יעקב במהירות. ״תחקיר על מהלך הקרב עד שהסוללה התפנתה.״

״מה יש לתחקר?״ עצמתי את עיניי. ״ירינו עד שלא נשאר עם מה לירות.״

״ובכל זאת,״ חייך יעקב, ״רצינו לדעת אם... ראית משהו.״

פקחתי עיניי ובחנתי אותו. ״למה אתה מתכוון?״

״אתה יודע,״ אמר יעקב, ״בקרב כל כך קשה לפעמים נתקלים באירועים חריגים, ולוקח קצת זמן לעכל אותם.״ משהו בחיוך שלו הפריע לי.

״אני לא ממש יודע,״ אמרתי באיטיות. ״ירו עלינו בלי הפסקה, היה קצת קשה להתרכז במהלך ההרעשה הזו.״

״ועדיין,״ המשיך יעקב, ״האם ראית שם נוכחות חשודה?״

״אתה מתכוון לכוח עוין שהסתנן למעוז?״ שאלתי.

״משהו כזה,״ ענה יעקב.

העיניים שלו, הבנתי לפתע. החיוך שלו רחב כל כך, אבל אין קמט ליד העיניים. הוא מזויף לגמרי.

״היו את הטנקים שניסו לפרוץ פנימה,״ קולי שוב הצטרד, ״והיה את המארב על ציר מכפלת. אני לא זוכר שראיתי מצרים בתוך המעוז.״

״לא אמרתי מצרים,״ חיוכו של יעקב נמוג לאיטו.

״אני...״ מלמלתי, ״לא ממש זו...״

״מי בלם אותם?״ קטע אותי אורלב. הוא נשען על קצה המיטה ורכן לכיווני. ״המצרים, בגל הראשון. בשבת אחרי הצהריים. למה הם לא נכנסו פנימה?״

יכולתי לראות איך פניו של יעקב התאבנו לחלוטין.

״היה כוח שריון מהחטיבה שהצליח לפרוץ ו...״

״לפני שהגיע הכוח מחטיבה 14,״ נבח אורלב. ״לקח להם זמן להגיע בגלל העשן. מוטי, מפקד המעוז, היה צריך למצוא אותם בעצמו ולהוליך אותם רגלית לכניסה הצפון מערבית. מה קרה עד אז?״

״אני לא זוכר כל כך,״ עניתי. לא אהבתי את הפינה אליה הוא ניסה לדחוק אותי.

״ומה אתה יודע על השרפה בנברון השני?״ אורלב צמצם את עיניו, והרגשתי איך כפות ידיי מתחילות להזיע.

״היה פגז זרחן שחדר לאולם,״ עניתי. ״הוא פגע בתותח אחד, והאש התחילה להתפשט לתותח השני. המפי״ק נשרף בזמן שניסינו להגן על החנ״ה.״

״איך כיביתם את האש?״ שאל יעקב בשלווה.

״עם כל מה שיכולנו למצוא.״ נרגעתי מעט כשעניתי ליעקב, שנתפס בעיניי כפחות מאיים. אורלב, לעומתו, גרם לי לקוות שהאדמה תפתח את פיה ותבלע אותי.

״וזה הספיק?״ אמר אורלב. ״פגיעה ישירה של פגז זרחן ליד מערום חומר נפץ ארטילרי? לא נראה לי.״

״אם אתה מוכרח לדעת,״ אמרתי באיטיות, ״חילצתי פצוע דרך פרצה באש. אני לא זוכר את כל מה שקרה מסביב בזמן הזה.״

״מה אתה אומר.״ פניו של אורלב היו קפואים. ״אתה יודע, אפשר לנהל את השיחה הזו במקום אחר לגמרי ולא בבית חולים, אם הזיכרון שלך לוקה בחסר.״

צמצמתי את עיניי והפניתי מבטי ליעקב. הוא הסיר את משקפיו וניגב אותם בקפידה עם מטפחת שהוציא מכיסו, כאילו לא שמע דבר מהשיחה. החזרתי מבטי לאורלב.

״מה התפקיד שלכם בכלל?״ שאלתי לפתע. אורלב מצמץ והפנה מבטו ליעקב.

״אמרתי לך,״ אמר יעקב, ״אנחנו ממשרד הביטחון.״

״ואני מפתח תקווה,״ אמרתי. ״עדיין לא ענית לי.״ תנועה מוכרת הופיעה בזווית עיני, אך מבטי היה עדיין מרוכז ביעקב.

״אנחנו מנסים לאמת כמה פרטים בקשר למה שקרה בבודפשט,״ אמר יעקב באיטיות.

הדמות כבר לא הייתה רק בזווית עיני, אלא חדרה מהתקרה באיטיות ונחתה כמה צעדים מאחורי אורלב. הצל עמד במקומו ולא העז להתקרב לכיווני. מבטינו נפגשו.

״חשבנו שאולי תוכל לעזור לנו,״ המשיך יעקב. ״זה הכול.״

אצבעות ידיו של הצל לא הפסיקו לזוז בזמן שמבטו ננעץ בי.

לפתע אורלב כיווץ את גבותיו והסתובב אחורה. הוא הביט לכיוונו של הצל למשך כמה שניות, ואז החזיר את מבטו אליי. הוא נעץ בי את עיניו.

״זה עניין ביטחוני, זלוטניק.״ הוא הניח את שתי ידיו על מעקה מיטת האישפוז ונשען קדימה. ״אני מציע לך לספר לנו מה שראית.״

הצל החווה תנועה אחת עדינה, בה יכולתי להבחין למרות העייפות, המרחק בינו למיטה ואורלב שחצץ בינינו: הוא הניד את ראשו מצד לצד.

נשמתי עמוק ועצמתי זוג עיניים עייפות. ראיתי את אבירם מדמם לאיטו בקבר מפלדה ובטון מזוין. את הגופה של מתי שרועה ליד המרגמה. את הכווייה הקשה על פניו של קובי. לרגע כמעט שמעתי את קולותיהם של לוחמי אורקל ולחצנית לפני שנפלו מול המצרים.

״אתם רוצים לדעת מה קרה בבודפשט?״ פקחתי את עיניי וראיתי את יעקב ואורלב נדרכים. ״מה שקרה זה שבמשך יומיים ירינו, וירינו, וירינו על כל דבר שאפשר היה לירות עליו, עד שנגמרו לנו הקנים. אם יש לך עוד שאלות,״ הישרתי מבט לאורלב, ״אתה מוזמן לתחקר חיילים מאורקל.״

יעקב ואורלב שוב החליפו מבטים. יעקב הרכיב את משקפיו בחזרה על אפו וקם מהכיסא. ״אני חושב שזה יספיק.״ הוא העדיף להביט בקיר מאשר בי. אורלב נעץ מבטו ברצפה.

הם הסתובבו ויצאו מהחדר. הצל מיהר לזוז הצידה כשהם עברו לידו. הוא הביט בהם עד שיצאו מהחדר, ואז צעד בחזרה אליי.

״תודה,״ אמר. לראשונה שמתי לב שקולו כמעט רעד.

״אתה רוצה לומר לי מה היה פה הרגע?״ שאלתי. ״מי זה החבר׳ה האלה?״

״לק״ם,״ אמר הצל, ״מלמ״ב, יותר נכון.״

הרמתי גבה. ״הא?״

״הלשכה לקשרי מדע במשרד הביטחון,״ אמר הצל. ״בתוכה פועל הממונה על הביטחון במערכת הביטחון. זה יעקב.״

״ומי שהיה איתו?״

״אורלב?״ מלמל הצל. ״כן, הוא משהו באמת מיוחד.״

״אני מבין,״ אמרתי, ״ומה הסיפור פה?״

״המלמ״ב אחראי בין היתר על...״ הוא עצר לרגע, ״אמצעים מיוחדים.״

״איזה אמצעים?״ צמצמתי עיניי.

״נשק להשמדה המונית,״ אמר הצל, ״ואמצעי הגנה כנגד נשקים כאלה.״

עיניי התרחבו. ״ואיך אתה קשור לדברים האלה?״

אצבעותיו שוב רעדו. ״אני גם וגם.״

התנשמתי בכבדות. ״והם מחפשים אותך?״

״תראה בעצמך,״ אמר הצל ונגע בראשי. שוב נזרקתי ממקומי, כמו בבודפשט, ומצאתי עצמי במסדרון לבן ארוך שהיה מאוכלס ברופאים וצוותים רפואיים שנעו בו בחיפזון. ניסיתי להבין מה הצל רצה שאראה, והתחלתי להביט סביבי. על הקיר מולי היה שלט עם הכיתוב ״פנימית ב׳״ ומתחתיו באותיות קטנות יותר ״בית חולים כללי ע״ש משה סורוקה״. לפתע שמעתי קולות מוכרים. הסתובבתי, ומאחוריי עמדו יעקב ואורלב.

״...שום טעם לכל התחקור הזה,״ אמר יעקב בפנים חתומים, ״בזבוז זמן.״

״אני אומר לך שהוא יודע משהו על האמצעי,״ התעקש אורלב. ״ואם היית מאשר לי לבצע נתיחה שלאחר המוות, הייתי גם מוכיח לך שהפונדקאי היה אבירם נרקיס.״

״גם אם אני מניח שאתה צודק בהערכה שלך,״ רטן יעקב. ״ואגב, אין לך שום ממצא ודאי שאפשר להסתמך עליו, זה רק אומר שהפונדאי שוב התחלף.״

״האמצעי היה חייב להיצמד למישהו אחר בבודפשט,״ אמר אורלב. ״לא היו לו הרבה אופציות. החובש המילואימניק אמר שהבחור הזה הלך הרבה לתאג״ד, ואני בטוח שהוא ראה משהו.״

״תגיד, אורלב,״ יעקב הוריד את משקפיו והוציא את המטפחת מכיס חולצתו, ״אתה רוצה פעם למלא את התפקיד שלי?״

אורלב נרתע. ״אני...״ מלמל, ״לא רואה איך זה קשור.״

״בקיצור, כן.״ יעקב חייך בזמן שניגב את העדשה. ״אם אתה רציני בקשר לזה, תאמץ קצת פחות פרנויה וקצת יותר פרקטיות.״

אורלב קפץ שפתיו. ״עם כל הכבוד,״ סינן, ״לא תזיק פה קצת פרנויה. זה לא הדבר היחיד שאיבדנו במלחמה הזו, לצערי.״ הוא סבב על מקומו והתרחק מיעקב.

יעקב החזיר את המטפחת לכיסו והרכיב מחדש את משקפיו. הוא הביט באורלב מתרחק ואמר מילה אחת בלבד. ״פוץ.״

האוויר התרוקן מריאותיי והתרוממתי באוויר בעל כורחי. מצאתי עצמי שוב במיטה מתנשף בכבדות.

״עם מה סיבכת אותי, לעזאזל?״ ניסיתי להסדיר את הנשימה.

״אני מצטער,״ אמר הצל.

״תן לי לנחש,״ אמרתי, ״הפוץ הזה...״

״אורלב.״

״הולך להתלבש עליי, נכון?״

״סבירות גדולה שכן,״ אמר הצל. ״כמעט ודאי.״

״אז למה שאני לא אספר לו כל מה שאני יודע?״ נעצתי בו מבט. ״למה שאני לא אוריד אותך ממני?״

הוא עמד מולי ולא פצה פה למשך רגע ארוך. ״יש לכך שתי סיבות,״ אמר לבסוף. ״אחת, לא היית רוצה לדעת איך הם מתייחסים לפונדקאי.״

״למה אתה מתכוון?״ שאלתי, ולפתע הבנתי את ההערה של אורלב. ״רגע, אתה הסתרת מהם את אבירם?״

הצל הנהן. ״וסיבה שנייה, זה לא כל כך מעשי עבורנו להיפרד. אין הרבה מועמדים לחיבור, וההתאמה עצמה היא לא עניין פשוט. גם לא ניתוק.״

״רגע אחד.״ הבנתי לפתע. ״אמרת לי בבודפשט שלוקח חודשים לבצע חיבור.״

״נכון.״

״זה לא היה כך במקרה שלי.״

״נכון,״ חזר ואמר הצל. ״זה לא היה מצב רגיל. בדרך כלל לוקח זמן עד שהפונדקאי...״ הוא השתתק לרגע, ״רואה אותי.״

״מה זאת אומרת ׳רואה׳?״ שאלתי. ״אני רואה אותך עכשיו.״

״מה שאתה רואה כרגע זה חור שחור בתפיסת המציאות שלך,״ אמר הצל, ״כי החיבור בינינו עדיין לא הושלם. אבל ברגע שיש התאמה מלאה, אתה רואה את הפרשנות שהאני הפנימי שלך בוחר.״

״אתה מתכוון ש...״ קימטתי את מצחי ״...כל אחד רואה אותך אחרת?״

״כל פונדקאי,״ הוא ענה.

״ומתי אני אראה אותך?״ אמרתי.

״כשהתהליך יושלם,״ ענה. ״כשהמוח שלך יסכים לקבל אותי. זה הדרגתי.״

״אבל לא הייתה הדרגתיות,״ אמרתי. ״אתה התחברת אליי מהר מדי בבודפשט.״

״נכון,״ שמעתי את ההיסוס בקולו. ״זה מעולם לא קרה. אני עדיין מנסה להבין את ההשלכות.״

נשפתי אוויר ונתתי לראשי ליפול על הכרית. ״אנחנו,״ מלמלתי לבסוף.

״מה?״ ענה בבלבול.

״אנחנו צריכים להבין את ההשלכות,״ מלמלתי בעודי מביט לפינת החדר, לאחר שעייפות בלתי מוסברת נפלה עליי. הרגשתי פתאום מותש רק מלהביט בו. ״רק תבטיח לי משהו.״

״מה?״

״תרחיק אותם ממני,״ אמרתי בשקט, ״אתה צריך פונדקאי ואנחנו תקועים יחד. אבל האורלב הזה מפחיד אותי.״

״גם אותי,״ הוא אמר.

״אתה רציני?״ מבטי חזר אליו במהירות. ״ככה אתה בוחר להרגיע אותי?״

״אני רק בן אדם, אתה יודע,״ הוא אמר. הרמתי גבה והוא הוסיף, ״נו מה, אסור לצחוק קצת?״

״לא לזה התכוונתי,״ מלמלתי, ״תסתכל על עצמך.״

ידו החלה לזהור באור תכלכל בוהק, ובהמשך גם ראשו וחזהו. גופו התעטף באיטיות בזוהר הבוהק ואני הסתנוורתי.

״תודה, ירון,״ מלמל הצל. ״אני לא אשכח לך את זה. אני מבטיח.״ האור התחזק יותר ויותר, וצבע את הצל כולו בזוהר כחלחל בוהק, עד שלפתע נעלם בחטף.

ואז... ראיתי אותו.