מכתב מעמוס

בנות יקרות,

הצטערתי לקרוא את ציוציכן אך בתור התחלה, הרשו לי להיות לרגע לא כלכלי ולהצהיר כי בעוד שאתן מאוכזבות עד מאוד מציוציי האחרונים, גם אני מאוכזב מכן עד מאוד. מילא כיבוש, זה משהו שקיים לתפיסתי במרחב הערטילאי בו אני חי, אבל הטרדות? מיניות? ב"הארץ"? איני אומר שאני חש שאט נפש מכן, כפי שאמרתן שאתן מרגישות כלפי, אבל כן, אני בהחלט מאוכזב מן הקלישאיות והפוליטיקלי-קורקטיות של עמדותיכן.

האם ייתכן שאתן רואות בנו דברים שאין בנו, ואינכן רואה דברים שישנם? או שאולי אני רואה ב"הארץ" דברים שאין בו ולא רואה מה שיש. או שאולי בעצם, אני כן רואה מה שאין אבל יש, ולא רואה מה שיש אבל אבל אין. אבל אולי בעצם מעולם לא ראיתי דבר שהיה או לא היה, אבל כן בחרתי לראות את מה שבעצם כן היה. הנקודה שלי, בנות יקרות, היא שאני יכול לחרטט אתכן למוות בטוויטר, בעיתון, באתר ובכל מקום שאחר שאחפוץ.

ושלא תחשבו לרגע שאני מזלזל. להיפך: הלכתי, בדקתי, שאלתי את הגבר הלבן אותו אתן מאשימות והוא הכחיש. מה יותר מזה?

אכן יש מקום לדיון ציבורי בנושא, אין ספק. אבל למה אצלי? אני בסך הכל מו"ל לאנשים חושבים המנסה לפלס דרכו לכתיבת הציוץ המתנשא הבא. מי שמבטלת מנוי בגלל זה כנראה לא היתה ראויה לקרוא אותנו מלכתחילה.

למי שיש השגות בנושא, מוזמנת לכתוב לנו סיפור קצר. נכתוב לה מכתב דחייה מנומס ואליטיסטי. אם את רוצה, תקבלי את המכתב מאחד מכותבנו באופן אישי.

בסופו של עניין, אנחנו חיים בחברה דמוקרטית. שוק חופשי. יש היצע, יש ביקוש, ולרגולציה אותה אתן מציעות אין מקום בחברה מתוקנת. שכה אחיה, זה כמעט כאילו העולם השתנה מאז שחשבתי ש"חדשות" יצליח.

אני לא רוצה לגלוש לפסים לא נעימים. הרי אם הייתי רוצה לעשות זאת, הייתי פשוט כותב עליכן עוד הגדרה בתשבץ. כזה אני: איש חידה, אניגמטי, מסתורי, כזה הנוהג לעטוף את הסטוריית הגלישה שלו באימרות שפר אקזיסטנציאליסטיות. אל תטרחו למצוא אותה. היא רק למנויים ואני כבר יודע שביטלתן. אספסוף שכמוכן.

אני נאלץ לסיים. דווח לי על עוד משהו שמנסה לפרוץ את חומת התשלום. הוא לא יודע עם מי הוא מתעסק. חבל על הזמן מה שהוא יחטוף במכתב האכזבה שלי.