
בודפשט (סיפור)
סיפור ביקום “ישראמן” המתרחש במעוז “בודפשט” בזמן מלחמת יום הכיפורים

סיפור ביקום “ישראמן” המתרחש במעוז “בודפשט” בזמן מלחמת יום הכיפורים

לפני שנה פרסמתי באתר בלי פאניקה את הסאטירה המקאברית “רעבים”. הייתי, איך לומר, די מודאג מהתפשטות הקורונה וארבעת החודשים הראשונים של הסגר יצרו אצלי גלים חדשים של פראנויה. התוצאה הייתה סיפור שהוא בחלקו מותחן פראנויה, בחלקו סאטירה קישונית, ובחלקו נונסנס מבהיל. מאז היה לנו עוד סגר, ועוד אחד, ועוד אחד, ואז חיסון, ואחריו… וריאנט הדלתא, ששוב גורם לכולנו לדבר על סגרים. ברקע הויכוחים והדאגה מעליית מחודשת של מספר החולים, יצאה איילת שקד, שרת הפנים, בהצהרה מעניינת. כלומר, יש כאלה שיקראו לה “מעניינת” לעומת אחרים שיקראו לה “ריאליטי הישרדות”, “התאבדות קולקטיבית” או “רולטה עם סיכויים משופרים בכיוון ההפוך לקבוצות סיכון”, אבל למה לריב עכשיו? העיקר שיש דיון. ...

הוא: אני הולך לכספומט. היא: מעולה, תודה רב… זה מה שאתה לובש? הוא: מה הבעיה? היא: אתה לא יוצא ככה לרחוב. הוא: בטח שכן. היא: זו פיג’מה. הוא: זה מכנסיים של באטמן. היא: זו פאקינג פיג’מה. הוא: של באטמן. היא: וככה אתה הולך לצאת לרחוב? הוא: סליחה, אבל נראה לך שכשבאטמן היה יוצא להציל את גות’אם… היא: שיט, התחלנו. הוא: מישהו היה מעז לומר לו “מה זה המכנסיים האלה, באטמן?” ...

אפשר להתחיל לדבר על הלקח הכואב ביותר של שנת הקורונה, והוא מה שאני קורא לו בלית ברירה "בגידת האינטלקטואלים". מול הקונצנזוס האפידמיולוגי שהתעקש, כל עוד לא היה חיסון בטוח ויעיל, על מדיניות קשוחה של סגרים, מסכות, היגיינה ושמירת מרחק שהוכיחו עצמם בעקביות, ניצבו מכחישים עם תארים. מדענים. חלקם רופאים, חלקם אף רופאים עם התמחות באפידמיולוגיה, חלקם חוקרים בתחומים משיקים וחלקם חוקרים ידועי שם בתחומים אחרים לחלוטין. כולם כאחד יצאו כנגד מדיניות הסגר. כולם כאחד טעו. ...

בנות יקרות, הצטערתי לקרוא את ציוציכן אך בתור התחלה, הרשו לי להיות לרגע לא כלכלי ולהצהיר כי בעוד שאתן מאוכזבות עד מאוד מציוציי האחרונים, גם אני מאוכזב מכן עד מאוד. מילא כיבוש, זה משהו שקיים לתפיסתי במרחב הערטילאי בו אני חי, אבל הטרדות? מיניות? ב"הארץ"? איני אומר שאני חש שאט נפש מכן, כפי שאמרתן שאתן מרגישות כלפי, אבל כן, אני בהחלט מאוכזב מן הקלישאיות והפוליטיקלי-קורקטיות של עמדותיכן. האם ייתכן שאתן רואות בנו דברים שאין בנו, ואינכן רואה דברים שישנם? או שאולי אני רואה ב"הארץ" דברים שאין בו ולא רואה מה שיש. או שאולי בעצם, אני כן רואה מה שאין אבל יש, ולא רואה מה שיש אבל אבל אין. אבל אולי בעצם מעולם לא ראיתי דבר שהיה או לא היה, אבל כן בחרתי לראות את מה שבעצם כן היה. הנקודה שלי, בנות יקרות, היא שאני יכול לחרטט אתכן למוות בטוויטר, בעיתון, באתר ובכל מקום שאחר שאחפוץ. ...

(זהירות: ספויילרים איומים ונוראים לוונדה ויז’ן! כמו כן: תראו וונדה ויז’ן, זה מגניב) הוא: כל מה שאני אומר זה שמשהו מוזר הולך כאן. היא: אתה מדמיין, מאמי. הוא: היום בבוקר היית בשחור לבן, ועכשיו את בצבע. היא: זה עונתי. הוא: גם הצחוק של הקהל הבלתי נראה זה עונתי? (צחוק של קהל בלתי נראה) היא: אל תהיה מגוחך. הוא: יופי, כי חשבתי שאני מתחיל להשתג… היא: הקהל הגיע עם הבית. (צחוק פרוע של קהל בלתי נראה) ...

— ירין! — היי, דודה פרקליטות! מה את עושה אצלנו? — בוא, חמוד, תראה מה אני מכינה. — ואו, זה נראה טעים! מה זה הולך להיות? — זו הפתעה! הנה, בוא תראה… מה דודה שמה עכשיו? — יכול להיות שזו בעילת קטינה? — נכון מאוד, חיים שלי. — ואו, זה כבר מתחיל להיראות טעים! — ועכשיו מה דודה בוחשת פנימה? — היי, זה נראה כמו הטרדה מינית! — נכון חמוד! בוא נקציף את הבלילה יפה-יפה עם… ...

ואז מישהי בפייס אמרה לי שמה שאני עושה זה “האשמת הקורבן”, והאשימה אותי שאני חוסם כל אחד שמתווכח איתי. ישר חסמתי אותה. סליחה, אבל אם את לא מבינה שהדרך הכי טובה להימנע מאונס זה פשוט לא להיפגש עם אנסים, אז מגיע לך. איפה האשמת הקורבן בזה? חשוב לי לציין: אין בי שום רצון להסיר אחריות מהתוקף. הוא תמיד-תמיד אשם, ברמת העיקרון. איפה זה “רמת העיקרון”? זה מקום פסטוראלי ויפהפה, בדיוק במרכז הואדי שבין “רמה תיאורטית” ל"אופן כללי". אני לא בטוח איזה מחוז, אבל שמעתי שאיכשהו כל מי שאשם במשהו מגיע לשם ולא רואים אותם באף מקום אחר. יש במחוז הזה הרבה מאוד אחריות. כמה אחריות? המון אחריות. טונות. זה נמצא שם על הריצפה וצריך רק להתכופף ולקחת. אני לא מציע לאף אחת לזלזל באחריות שיש שם. זה המשאב הלאומי שלהם, ויכה בי הברק אם נעז לפגוע להם באוטונומיה. ...

אחד הציוצים כאן מזויף, התוכלו לנחש איזה? (תשובה למטה) תשובה: האמת שכולם מזויפים, אבל זה לא אומר שהוא לא יצייץ אותם בעתיד.

— שלום, אדוני. — וברכה. במה העניין? — ובכן, בהתאם לסיכום מוקדם בינינו… — איזה סיכום? — הבאתי עמי תמונת תקריב של הזרג שלי. — סליחה, אני חושב שנפלה כאן טעות. — בהחלט לא. הנני נוקט במשנה זהירות בכל הנוגע לפינענים שלי. — פינע-מה? — נמעני פין. — סבורני כי איני כלול בהם. — סבורני שכן. זו הייתה מסקנה ברורה כשמש בהמשך להתכתבותנו האחרונה בפורום גידול חמוסים אסייתים. — אכן זכורה לי התכתבות בנושא. כמדומני שטענת כי יש להאכילם בחציל אביבי, בזמן שכל בר דעת יודע כי יש להאביסם בחסה שגודלה במי מלח בלבד. ...