אורי (סיפור)

04/10/2020 ישראמן סיפורים · אוטיזם אייקון הורות כתיבה פנטסיה

עדכון: ברשותו של אהוד מימון, עורך השנתון, העליתי את טקסט הסיפור המלא. תוכלו למצוא אותו בהמשך.

הקדמה

תכל'ס, הסיפור הזה נולד כי אני שרלטן ונוכל: מחזרתי טקסט בלי בושה.

אל תסתכלו עליי ככה. Young I was. Needed the money I did.

אבל רגע! אם נבחן את הנושא, נראה שעומדים לצידי כמה טיעונים לא רעים: מחסור בזמן בגלל מעבר דירה והחיים עצמם, שלא לדבר על רומן הישראמן שאני תקוע בו כבר יותר מדי זמן. יש לזכור גם ש"תום" (שנכתב בכלל במסגרת סדנת כתיבה) ראה אור רק בבלוג זה, כך שטכנית הוא מעולם לא "פורסם" ממש תחת עריכה מקצועית. אלה שכן קראו אותו, לעומת זאת, תמיד נתנו לי מילים חמות עליו. האמת ש"תום" הוא בעיני פוטנציאל שמעולם לא נוצל כהלכה. תמיד קיבלתי עליו תגובות טובות, אבל הוא מעולם לא פורסם באף מקום אחר, ואיכשהו תמיד הרגשתי שלא מספיק אנשים קראו אותו.

אז... למה לא בעצם? למה לא לקחת את הסיטואציה המלחיצה ביותר שיכולתי לחשוב עליה, ולנסות להלבישה לתוך יקום ישראמן? ואם כבר מצאנו סיטואציה משכנעת, למה לא להפוך אותה לפריקוול? היי, איזה מין גיק אני אם אני לא כותב סיפור גיבור על עם פריקוול ראוי לשמו? מה שווה גיבור העל הישראלי בלי סיפור מקור כמו שצריך?

אבל ישראמן איננו סתם סיפור על גיבור על, כמו שהוא סיפור על משפחה בורגנית להפליא המתמודדת עם תלאות היומיום ובראשן, כמובן, גידול ילד עם צרכים מיוחדים. משום כך הייתי מרוצה מאוד לראות איך השילוב בין הסיפור הישן לגיבור העל החדש עובד.

קוראי הבלוג בוודאי הבינו כי אין דבר חביב עליי יותר ממטא, הומור עצמי ושבירת הקיר הרביעי. שאלו אותי כבר מספר פעמים כמה מ"הוא והיא" באמת התרחש במציאות. שאלו אותי לא מעט פעמים (במיוחד הורים) האם המקרה המתואר ב"תום" אכן קרה. ישראמן מסמל יותר מכל את המשחק הבלתי פוסק בין מציאות ודמיון בטקסטים אותם אני כותב, בעיקר בגלל היסודות האוטוביוגרפיים אותם אני משלב בטקסט. זוכרים איך אלעד מתלונן ב"עלייתו של ישראמן" על כך שאם הוא מתעסק בלכתוב על ישראמן בבלוג אז אין לו זמן להתעמק בכתיבה רצינית יותר? אז כזה.

אני חושב שזו הסיבה למה אני אוהב את הסיפור הנוכחי. יש בו את הטוב מכל העולמות: טקסט שלא הצלחתי למצות את הפוטנציאל שלו שסופסוף מצא את ייעודו, דמויות שחיפשו סיפור מקור, וכל זה במסגרת היזון חוזר לבלוג שכולו הלצה פארודית אחת גדולה המהווה פלטפורמה למשחקים מעין אלה. והיי, גם עמדתי בדד ליין לשנתון! וואהו!

אז איפה אפשר לקרוא את הסיפור?

"אורי" פורסם בשנתון האגודה הישראלית למד"ב ופנטסיה, "היה יהיה", במהדורת 2020. השנה, כמובן, לא ייערך כנס אייקון במתכונתו הרגילה בגלל המחלה-שמתחילה-בקוף-ואין-לומר-את-שמה, ולכן לא ניתן יהיה להשיגו באשכול, אבל כן ניתן יהיה להזמינו מהאגודה. אעדכן אם תעלה גירסה מקוונת. עדכון: העליתי את הטקסט המלא באישור אהוד מימון, עורך השנתון.

אורי

הוא לא תמיד היה. לפחות לא איתי, או בתוכי, או שהיכן שזה לא יהיה. אבל בהדרגה, כמו גרגר אחד אחרי משנהו בשעון חול, הוא החליק לחיינו. עוד גרגר. ואז עוד אחד. טק. טק. טק.

ובכל טפיפה כזו, דמותו לבשה צורה ומהות. מתישהו כן יכולתי להגיד: "הוא כאן". לאו דווקא "קיים", כי לא הצלחתי לפסול בוודאות את ההשערה שאני מאבד את השפיות עקב לחצי היום-יום, אבל כאן.

אני משחק עם הילדים בחצר, ביום שבת קֵיצי. אוֹרי כבר בן שנתיים וחצי, ומנותק מאיתנו. הוא כבר לא מדבר ומתקשר איתנו. הוא גם הפסיק ליצור קשר עם בני גילו.

"אין לנו ילד," אמרה לי פעם אפרת, "יש לנו בובה." היא החלה את תהליך האבחון שלו ולא סיפרה לי. היא לא הצליחה לעכל את זה בעצמה, בטח לא בתחילת התהליך כשאין תשובה מאף איש מקצוע.

והחול זורם לאיטו. טק. טק.

טק.

מדי פעם נדמה לי שנמצא איתנו עוד מישהו בחצר, מרצד בזווית העין שלי. מגיח ברגע אחד, ואז נעלם במשנהו. כמו האשליה האופטית ההיא, עם הנקודה השחורה שמתעתעת בך ונעלמת ברגע שאתה מנסה להביט בה ישירות. אני מתאמץ לחשוב כמה זמן זה נמשך. שבועות? חודשים? כל החיים שלי?

"מים!" צוהלת דפנה. אני מחזיק את צינור הגינה וממלא את הברֵכה המתנפחת שקנינו להם. אני יודע שאני הולך לאכזב אותה בעוד רגע כשאסגור את הברז, כדי שהם לא ירחצו בברֵכה עמוקה מדי לגילם.

לפני ארבעה ימים חתך אותי בכביש נהג פרוע. הוא נדחף לפניי בקטע כביש דו־נתיבי שהופך לחד־נתיבי, והקפיד לחייך אליי ולעשות לי אצבע משולשת. אני בטוח שלמרות מה שחשבתי לרגע שראיתי, לא היה שום צל שריחף מעל האוטו שלו. זה חייב להיות הדמיון שלי, או ציפור ממש גדולה. למרות שזה היה יכול להיות נחמד. תהיתי ביני לבין לעצמי מה היה קורה אם ציפור טרף אימתנית הייתה מרסנת קצת את המנוול. הוא האיץ, סטה לשוליים ועקף מימין את שאר המכוניות שעמדו בפקק.

אחרי שני צמתים ראיתי אותו שוב. הוא עמד ליד הרכב שלו שהעלה עשן, ולצידו עמד שוטר תנועה שהחזיק רישיון נהיגה והביט בו בעיון. הנהג צרח על השוטר, והשוטר הביט בו באדישות. מכסה המנוע היה מעוך כולו, כאילו ספג מכה קשה מלמעלה. מוזר, לא נראה כאילו הוא התנגש במשהו. נראה כאילו נפלה לבנה על הרכב. כך או כך, הייתי מרוצה.

טק. טק.

"קדימה, תיכנסו למים!" אני מחייך לילדים. דפנה קופצת למים בשמחה. אורי מפנה אליי את הגב.

נדמה לי שצל נח עליהם לרגע, ואז נעלם. הרוח כנראה הזיזה את אחד הענפים של הדקל שצמח בצמוד לגדר שלנו.

"אין פה אוויר בכלל." אפרת מנפנפת לעברי בעיתון ומנסה לקרר את פניה המיוזעים. "אפילו טיפת רוח אין היום."

טק. טק. טק.

אני חושב שמשהו מסתובב בסלון בלילות בזמן שאני כותב שם. לא, לא פורץ. משהו אחר. מישהו אחר. אני לא חושב שאני אמור לפחד ממנו. אני מרגיש שהוא כמו בן בית שאני כל הזמן שוכח שהוא קיים. ואז אני ממצמץ ושוכח על מה חשבתי, וחוזר לכתוב בלילה בסלון הריק.

"בוא, חמוד," אני מלטף את ראשו של אורי, "בוא תיכנס למים. זה מים נעימים. אל תהיה בחוץ. חם מאוד."

אורי ממשיך לשבת על הדשא ולהחזיק את בובת הדינוזאור הישנה. הוא לא עונה לי.

טק. טק.

אני בכנס מדע בדיוני ופנטזיה בפעם הראשונה בחיי, מוקף בבני נוער ואנשים צעירים לבושים בתחפושות וחולצות עם טקסטים מחוכמים עליהן. גיקים. אני רואה מזווית העין אדם גבה קומה, לבוש בבגד גוף צמוד בצבע ירוק זית. הבגד נראה כמו גרסה מעוותת של מדי צה"ל, על כתפיו דרגות שאינן קיימות עם הדפס של ארבעה ארונות. הוא מסתובב אליי לרגע, והגורמט המזעזע על חזהו מסנוור אותי. אני לא מצליח לראות את פניו. רגע... את הפנים של מי? על מה חשבתי הרגע? אני מושך בכתפי וממשיך להרצאה הבאה.

טק.

"אורי, חמוד..." אני שוב מנסה, "בוא, תצטרף לדפנה. ברֵכה זה כיף!"

אורי מחזיק חזק-חזק את הבובה. ידיו נסגרות עליה והיא הופכת לעוד איבר בגופו. היא חלק ממנו, בובה קטנה שהיא בעצם חלק מבובה גדולה יותר. ושתיהן לא עונות לי. אני חושב שראיתי צל כלשהו שמוטל על אורי, אבל לפתע הצל נעלם. אני מעיף מבט לאחור. ברֵכה, דפנה, דשא, אפרת. אין אף אחד שיכול להטיל עלינו צל כזה.

אני שוכח את הצל ולא מבין מה חיפשתי מאחוריי.

טק. טק.

אני בדייט שני עם אפרת. היא כל כך יפה שהמילים נגמרות לי. אנחנו נוסעים באוטו לפאב פלצני להפליא בהרצליה. נושאי השיחה נגמרו לי מזמן, ואין לי ספק שמחר היא זורקת אותי, כי למה שמישהי כמוה תצא עם אחד כמוני?

"מוזיקה."

טק.

אני מביט הצידה בזהירות לעבר אפרת. היא מחייכת אלי במבוכה. לא, זה ממש לא היה הקול שלה. כנראה דמיינתי את הקול הזה שלרגע אחד נשמע צלול לחלוטין, כי אין מצב שיש ברכב עוד מישהו מלבדנו.

טק.

"מו-זי-קה."

אני לא מדמיין, ואיכשהו אני ממהר לשכוח את מה ששמעתי. אבל אני עדיין זוכר מה התבקשתי לעשות, ומסיבה לא מוסברת אני לוחץ פליי ברדיו דיסק בלי לשאול את אפרת אם היא בכלל מעוניינת. הקול המיוסר של ליין סטיילי ממלא את חלל הרכב.

"מה, גם אתה אוהב אותם?" היא מכירה אותם עוד מלפני שידעתי מה זו גיטרה חשמלית בכלל, והיא שמעה אותם בכל מצב צבירה אפשרי, והיא חושבת שצריך לשמוע את האלבום הזה כשאתה שיכור לגמרי, כי רק כך מבינים מה עובר על הסולן המסטול ההוא, ואני בעננים כי סוף-סוף יש עוד משהו לדבר עליו, כי כל פעם שאני מסתכל על העיניים המדהימות האלה אני שוכח על מה רציתי לדבר.

והגרגרים ממשיכים ליפול.

"עזוב, אין טעם ללחוץ עליו," אומרת אפרת בקול שקט.

היא כבר הלכה לנוירולוג התפתחותי ולא סיפרה לי. היא תספר לי רק בעוד חצי שנה, כי מי יכול לעכל דבר כזה בזמן קצר יותר?

פטריית אבק תכלכל מתפרצת לפתע לידה. היא מגיעה בהתחלה לגובה השולחן, אך ממשיכה לגבוה באיטיות. אני בוהה בפטרייה ולא אומר כלום, כי משהו בי חושב שאני לא באמת רואה את מה שאני רואה. הדמות המטושטשת הבוקעת מהאבק הזוהר אומרת לי שאני צריך להקשיב להיא עם השכל, ורגע אחרי זה היא נעלמת.

"בסדר," אני ממלמל, ולא מצליח לזכור למי אני עונה. אפרת לא שמעה אותי.

טק. טק.

טק.

שנה וחצי עוברת. אורי בן ארבע. אני קם באמצע הלילה לאחר שטפיחה מעירה אותי. בעצם, זו לא טפיחה אלא נעיצת מרפק של אפרת.

"קום, שמעתי משהו!" היא אומרת לי בבהלה.

"אז אם את ערה למה לא הלכת לבדוק בהזדמנות?" המרפק ממהר לדרוש ממני היכרות חוזרת.

"נו, לך תבדוק את הילד!" היא פוקדת ואני מציית.

אני חולף ליד החדר של דפנה. היא ישנה במיטתה, השמיכה עולה ויורדת באיטיות לפי נשימותיה. אפשר לסמן "וי" אחד.

החדר של אורי ממוקם בהמשך המסדרון שיוצא מחדר השינה שלנו. אני מגשש לשם את דרכי בחשכה, עד שאני מגיע למיטתו של אורי. המיטה ריקה.

"אוף, עוד פעם טיול בבית באמצע הלילה," אני מסנן לעצמי. בפעם הקודמת מצאתי אותו עם המחשב דלוק ואליו מחובר הצעצוע החכם המחורבן הזה שקנינו לו. הצעצוע מתפקד יפה, אבל הילד עדיין לא מדבר.

בפעם אחרת, אורי עמד מול המקרר הפתוח, אצבע בפיו, והוא מתבונן ומתעמק במרקמים של הגבינות והיוגורטים. הוא לא ענה כשקראתי לו שוב ושוב. גם באור היום הוא לא עונה.

אני מגדף בחשכה את כל אנשי המקצוע, הדוקטורים, הקלינאיות ושאר הקרקס שכבר מזמן עולים לי על העצבים. לאף אחד מהם אין אחד כזה בבית, אז מאיפה היומרה להגיד לי מה לעשות עם שלי?

אני מוודא שאין שום דבר באף אחד מחדרי הקומה העליונה, שם אנו ישנים. אני מקפיד לוודא שאין אף אחד בתוך האסלה או תלוי על חלון מרפסת השירות. אורי אולי בן ארבע, אבל הוא שד משחת. נשימה כבדה, ואני יורד במדרגות.

"אורי? חמוד, איפה אתה? בוא למיטה... אולי תישן איתנו הלילה?" הטלוויזיה כבויה, וכך גם המחשב. אפילו דלת המקרר סגורה. איפה הוא מתחבא, חייל הקומנדו שלי?

אני עוצר ליד שולחן האוכל ושם לב למשהו לא שגרתי. אחד, שניים, שלושה, ארבעה... איפה הכיסא החמישי? מבט מהיר סביבי, ואני מגלה אותו ליד הדלת. ממש ליד הדלת.

התקנו על דלת הכניסה אלקטרומגנט כאמצעי זהירות. כפתור הפתיחה שלו מותקן גבוה, הרחק מהישג ידם של ילדים ושאר חיילי קומנדו, ואי־אפשר לשבור את הדלת במכה. מבחוץ יש להקיש קוד כניסה – מפתח לא יעזור כאן. כך וידאנו שאנחנו לא ניתקע בחוץ ללא מפתח, ומצד שני אורי לא יוכל לפתוח את הדלת בלי שנדע.

חריץ אור ירח מבצבץ מהדלת לכל אורכה.

"לא... לא!" אני קורא כשהאוויר אוזל מריאותיי, ואני מזנק בארבעה צעדים בדיוק לעבר הדלת. היא פתוחה.

הנקישה שהעירה את אפרת והמרפק שלה הייתה פתיחת האלקטרומגנט של הדלת. שבריר שנייה לאחר מכן אני כבר בחוץ, אחרי שנעלתי נעליים בחופזה ושמתי טלפון בכיס. אני תוהה האם לשלוח הודעה לאפרת על היציאה הפתאומית כשצל חולף מעליי לפתע, מסתיר לרגע את אור הירח. "אל תדאג, אני על זה!" הוא קורא לעברי.

"תודה," אני ממלמל, ולא מצליח להבין מדוע השיחה הזו נראית לי נורמלית לחלוטין. רגע לאחר מכן אני כבר שוכח שהיא התקיימה בכלל.

אני מתחיל לסרוק את הרחוב. ההליכה הופכת אט-אט לריצה. הרחוב השקט והריק מאדם מקדם אותי בברכה חרישית. אורי לא בנמצא.

"אורי! אורי!" אני צועק שוב ושוב, עובר בית-בית אבל אין ילד. הלב שלי מתחיל לדפוק בקצב מואץ, ואני מרגיש איך החיים שלי מתקצרים, אלא אם כן אמצא את הילד שלי, שמדבר ג'יבריש במקרה הטוב (אם הוא בכלל מכיר בקיומי), שמרכיב חפצים (אבל בדרך כלל מפרק אותם), ושאף אחד לא יכול להישאר אדיש לפני המלאך שלו ולתלתלים העוטפים את פניו במסגרת עדינה אך קופצנית.

ואני כבר התרחקתי מהבית, והגעתי לגן השעשועים. אין איש על המתקנים, אבל אני ממהר ישר למגלשה הגדולה והרעועה, שלמועצה ממש אין זין להתעסק איתה והדבר היחיד שהם עשו כדי לפתור את הבעיה הוא להציב שלט גדול וברור: "סכנה! אין לעלות על המתקן!", אבל האם מישהו הסביר להם שאורי עדיין לא יודע לקרוא?

אני רץ לעבר המתקן, סובב אותו מכל צדדיו, אבל אין אף לא איש אחד על הגרוטאה. ואני עוד רגע מתחיל לבכות כמו ילדה קטנה.

"אל תתייאש, אח'שלי!" נשמע שוב קולו של הצל. "איפה הוא יכול להסתובב?"

אני תופס את ראשי ומתחיל ללכת במקום, וסביב עצמי, מנסה לחשוב על כל המקומות אליהם הוא היה יכול לרוץ. אולי לגן שלו? הוא מכיר את הדרך, יש לו זיכרון של שד. אבל הגן רחוק. האם יכול להיות שהוא ילך את כל הדרך? אולי לכיוון הסופרמרקט? הוא תמיד אוהב לרוץ בין המדפים ולהיעלם. ואם נותנים לו מספיק זמן, הוא הולך למעבר של הקורנפלקס ובונה מגדל מהקופסאות, עד שהמנהלת של הסניף מתחילה לצרוח עליו ועליי שאני אקח את הילד הפרחח שלי ושאני לא מחנך אותו כמו שצריך ואז אני עונה לה שהלוואי שיהיו לה רק ילדים כאלה, כי אולי אז היא תלמד להתנהג כמו בן אדם ולא כמו חיה. ואחר כך אני והילד המקסים והמתסכל ביותר בעולם יוצאים מהמקום הזה, המלא באנשים שטופי שנאה לכל מה שהם לא מבינים או שאין להם סבלנות אליו, ואורי לא מפסיק לחייך וללטף אותי בלחי. והוא לא אומר מילה כל הזמן הזה.אני מחליט לרוץ לכיוון הגן שלו. לא עבר יותר מדי זמן, ואני מקווה להשיג אותו. כמה מרחק הוא כבר יכול לעבור בזמן הזה? ואני רץ ומציץ בכל פח אשפה שאני רואה (אולי החוקר הצעיר מצא לידו משהו ששווה בדיקה), ובכל עץ (אולי ספיידרמן הקטן שמע קריאה לעזרה) וצועק עד שמיתרי הקול כמעט יוצאים ממקומם ולופתים את גרוני ולשוני. ואורי לא עונה לי.

הצל שמרחף מעלי לובש צורה ברורה יותר, והוא מתחיל להיראות כמו אדם עם גלימה מתנפנפת. אני יודע שאני אמור לאבד את העשתונות כשדמות אפלה מרחפת מעליי ועוקבת אחריי באמצע הלילה, אבל זה לא קורה. זה נראה לי טבעי. זה נראה לי נכון. מבעד לפאניקה שעוטפת אותי בחיפושיי אחרי אורי, אני מוצא משהו מעודד בדמות המסתורית. היא תמיד הייתה שם, אני מבין לפתע. אני שוב שוכח על מה חשבתי לפני רגע, וממשיך במרוצתי.אני רץ ורואה לידי את החורשה. אותה חורשה שבדרך אל הגן, שאורי כל כך אוהב להסתובב איתנו בה. החורשה די עלובה האמת, אבל אוסף העצים תמיד משך את תשומת ליבו, והמטפלת בתנועה בגן אמרה שזה חשוב שהוא ירוץ שם ויסתובב ויחווה כמה שיותר עם העצים, אם הוא כל כך אוהב אותם. אני שוקל להציע לה להסתובב איתו שם בעצמה, בפרט כשהוא מחליט להשוות את צורת מעופם של שני עלים אקראיים במשך שעתיים ולא מוכן ללכת הביתה.

אני עוצר ליד החורשה, ונכנס פנימה. "אורי!" אני צועק. החורשה מורכבת מעשרה טורים של עצים, כל אחד עקום יותר מהשני. לא מדובר בג'ונגל, אבל בלילה הכול נראה אפל וסבוך. אני עובר טור-טור, שורה אחר שורה, ומחפש את אורי. אני צועק שוב ושוב. למה אני מצפה בדיוק? הוא הרי לא יבוא אלי, הוא מרוכז במה שהוא מרוכז, השד יודע מה זה.

אני כבר מרים ידיים ופונה עוד רגע לצאת מהחורשה. "נראה לך שאתה הולך?" מרעים הצל, "'סתכל קדימה!"

לפתע תנועה בחושך צדה את תשומת לבי. הדמות בגובה פחות ממטר, לובשת אדום בפלג גופה העליון וירוק בפלג גופה התחתון. כשהיא מתקרבת לאור הפנס בשולי החורשה, אני מזהה תלתלים. "אורי!" אני זועק זעקת טירוף ורץ אליו כאילו מישהו עומד לירות עלינו ואני צריך לגרום לו להשתטח. ואני רץ אליו וממשש אותו ומנשק אותו, ובודק שלא קרה לו כלום. והוא, אפילו חיוך הוא לא זורק לכיוון שלי, אלא רק מבט מרוכז ברצפה.

"אלוהים, איפה היית? תענה לי!" הדמעות חונקות את גרוני כשאני מבין שכבר אין לי כוח לכעוס, ואין לי כוח אפילו לקום מהקרקע. ואורי לא עונה, אלא רץ לכיוון פינת החורשה, חדור מטרה, ואני רואה אותו מרים עצם כלשהו בחדווה. "אורי, מה אתה עושה שם?" אני קורא לו בשארית כוחותיי.

אני קם ורץ אליו, תופס אותו לפני שיברח לי שוב. בידו הוא מחזיק בובה כתומה עם ראש של דינוזאור. הבובה מסריחה מתערובת של גשם ושתן של חתולים. "אלוהים, בשביל זה יצאת מהבית?" אני שואל בייאוש. את ג'וני איבדנו כשיצאנו עם אורי לטיול בחורשה לפני כמה ימים. אורי נצמד אליו כל הזמן, כהרגלו, ובכל זאת כשיצאנו מהחורשה שמנו לב שהבובה לא איתנו. אורי צרח ובכה, ורצה לחזור לחורשה לקחת את ג'וני, אבל השמיים כבר כוסו בעננים והתחיל לטפטף. לא הייתה לנו ברֵרה והגענו הביתה עם אורי כשהוא צורח בהיסטריה. הוא היה עליי כל הדרך והרביץ לי. אני כבר שכחתי מזה. אורי לא.

הבובה מכוסה בוץ. ירד עליה גשם שוטף, ונוסף לכל הצרות היא כנראה שכבה בבור ספיגה של פיפי של חתולים או חיה אחרת כלשהי. "אורי, זה נראה מחריד, אנחנו לא לוקחים את זה," אני מנסה לשכנע אותו בשלוש בבוקר, "זה מלוכלך, זה פויה!" הוא מסתכל עליי וחוטף את ג'וני לכיוונו בכל פעם שאני שולח יד לג'וני. "לעזאזל, תעיף את זה כבר, אני לא יכול יותר!"

אני ואורי באמצע החורשה, ומסביבנו אפלה חונקת. אף אחד לא שם לב שאני מאבד עשתונות ליד הילד שלי.

"חכה רגע," אומר הגבר הזר עם הגלימה בצבע זית שצועד לידי, "תקשיב." גופו שקוף למחצה, והוא אפוף אבק תכלכל זוהר. הגלימה בצבע זית עוטפת גוף שרירי לבוש בגד צמוד בצבעי כחול ולבן. אני לא יודע איך, אבל כל זה מוכר לי. קווי המתאר של גופו אינם ממוקדים. הוא נראה כמו דמות המצולמת במצלמה עם עדשה מלוכלכת.

"הא?" אני פולט לעבר הזר, "להקשיב... להקשיב למה?"

"תקשיב," הוא אומר שוב, מישיר אליי מבט.

"בקשה."

אני מסתובב ומחפש סביב. מי זה היה?

"ב-ק-שה

הקול מגיע מלמטה, ליד רגלי. ואורי מסתכל עליי בריכוז בעיניים פקוחות לרווחה במבט המתחנן ביותר שאי־פעם ראיתי. והוא אומר שוב בקול צלול "בקשה." הוא שכח את ה'ב' הראשונה, וה-'ש' לא יוצאת בהגייה מושלמת, אבל עדיין ניתן להבין: בבקשה.

מתוך ההלם אני צונח לידו, ומסתכל עליו כשהוא נצמד לבובה המטונפת ומחבק אותה, כאילו היא פיסת החיים האחרונה שלו. והוא כבר לא טורח לומר שוב. אולי הוא עייף, אולי הוא מיואש, ואולי הוא חושב שהוא כבר אמר מספיק. אני בטוח שמעתי מספיק. ואורי מסתכל עליי, ורואה על פני שהבנתי. הוא שם יד על לחיי ומחייך. ואני מנשק ומחבק בחיבוק ברזל אותו ואת הדינוזאור המזוהם.

"רואה, טמבל," אומרת הדמות המסתורית בחיוך, "אמרתי לך שצריך להקשיב לילד." הוא כבר לא מטושטש, דמותו חדה וברורה לעין, עד הקמט האחרון בגלימתו. לידו נידפים ברוח פירורים זוהרים בודדים.

"לך קיבינימט אתה והשטויות שלך," אני שומע את עצמי עונה, "לא יכולת לשים לב כשהוא יוצא?"

כבר לא אכפת לי. הדמעות שלי יכולות לשטוף את ג'וני בשלב ראשון לפני שנחזור הביתה. וחוץ מזה, הוא כבר לא נראה לי כל כך מלוכלך.

אנחנו חוזרים ארבעתנו הביתה. אני, אורי, הזר וג'וני. "וזה לא המחדל הכי גדול שקרה הלילה," זרועותיו של הגברתן שאיני יודע את שמו מתנופפות לכל עבר. הוא תמיד עושה את זה כשהוא רוצה להגיד דברי תוכחה, אני מהרהר.

"על איזה עוד מחדל אנחנו מדברים חוץ מזה שאורי תרגל בבית את הבריחה מאלקטרז?" אני מפהק. אורי ממשיך לצעוד לידי ולא מתייחס למלווה שלנו. הוא בטח לא שם לב אליו.

"אתה עושה צחוק?" הוא זועף, "'סתכל על עצמך."

"מה עכשיו?"

הוא הוציא מכיס מכנסיו חפץ מלבני שחור ושטוח וזרק אותו לעברי. בקושי הצלחתי לתפוס אותו בידי הפנויה, מבלי לעזוב את אורי.

"נראה לך ש'תה מפקיר סמארטפון?" מבטו חותך אותי ברצינות תהומית, "זה שבע שנים בפנים."

אני עוצר ואורי עוצר איתי. אני מביט בגבר הזר למשך כמה שניות. "וואלה. אני חושב שקצת הגזמת."

הוא ממשיך להביט בי באותו מבט חסר פשרות עם עיניים שיכולות להפיל אדם, ולפתע פיו מתעקל. שפתיו מתרחבות וחוצות את פניו בקו דקיק, מעוגל וארוך. "היית חיוור לרגע, אל תכחיש."

"נו, באמת!" אני אוחז מחדש בידו של אורי ואנו ממשיכים בצעידה.

"תכלס, הפתעת אותי," הוא ממשיך, "עוד רגע הייתי בודק לך את הזיפים עם טלכרט."

"בשעה כזאת, ישראמן?" אני זועף.

הוא עוצר לפתע. "מה אמרת?"

שוב אני בולם את צעדיי. אורי ממשיך עוד חצי צעד קדימה ואני נאלץ למשוך אותו אליי בעדינות. אין מצב שאני עוזב לו את היד אחרי הפיאסקו הלילי הזה.

"אמרתי שזה לא הזמן המתאים לחרא הזה באמצע הלילה," קצב דיבורי נעשה מהיר יותר כשסבלנותי נגמרת. "אתה בא, ישראמן?"

הוא נותר עומד במקומו, מביט מהורהר בנקודה אקראית על הקרקע. אורי ואני ממשיכים לעמוד לידו בסבלנות, ומחכים. אני יודע שאני אמור לחכות למשהו אבל אני לא יודע למה. יש בזה משהו קצת מוזר. ישראמן אף פעם לא התנהג ככה, ואני מכיר אותו כבר... מספיק זמן.

"זה... נחמד," הוא אומר לבסוף, "זה נשמע לא רע."

"הא?" אני מגרד את ראשי.

"אמרתי שזה נשמע טוב," קולו נשמע שקט בהרבה מהרגיל, ופיו מחייך חיוך מבויש. "זה מאוד מקומי, אבל יש לזה גם קטע אמריקאי כזה, כמו בקומיקס."

"וואלה." אני מנסה לסדר את מחשבותיי. הרהור קטן וטורדני מתרוצץ במעמקי מוחי, מנסה לפרוץ החוצה, ללבוש כסות של מחשבה סדורה המשתוקקת להתרקם למסקנה לכידה שתסביר לי מה לא בסדר, ולמה אני מרגיש קצת מוזר. כאילו באתי לשחק בהצגת תיאטרון ושכחתי מי הייתי לפני ההצגה, ועכשיו אני נאלץ לדקלם מילים שכתב לי מישהו אחר, אפילו אם הן נשמעות כמו המילים שרציתי לומר בכל מקרה.