רעבים (סיפור)

25/08/2020 סיפורים · בלי פאניקה זומבים מדע בדיוני סאטירה פרנויה קורונה

"אולי על זומבים?"
אפרת הסתכלה עלַי במבט משועשע. "ואולי לא?"
"יש לך משהו נגד זומבים?"
"יש לי משהו נגדך."
"את גזענית."
"ואתה דפוק."
מתוך "עלייתו של ישראמן", היה יהיה 2018, בעריכת אהוד מיימון

הקדמה

חדי העין מביניכם שמו לב שהקורונה מעסיקה אותי. אפילו קצת יותר מדי. יש שיקראו לזה "אובססיה שלא רוצה להיגמר".

אני מניח שזה מה שקורה כששאתה מת מפחד. הפחד, כפי שלימד אותנו ג'וזף הלר, נותן לנו סוג חדש של הומור ככלי התמודדות, ואכן מינוני ההומור השחור והארסי בבלוג עלו בגידול מעריכי במקביל לסטטיסטיקות העולמיות בנוגע לפנדמיה.

השאננות, קוצר הרואי, הפזיזות, הבלאגן, החאפריות, ומעל לכל: חוסר המקצועיות של כלי התקשורת שלא תווכו את המגיפה לציבור באופן ענייני וברור, עשו את שלהם. מסיכה על הפנים? הצחקתם אותי. נכון להיום אני מסתובב רק עם אלומיניום על הראש כדי להתגונן מול שטף ה-5G שביל גייטס שם לי באלכוג'ל ששתיתי לארוחת הצהריים. מחלקות קורונה? השתגעתם? אני לא מבין למה לא שולחים את כל נשאי הקורונה בישראל לסניף ביטוח לאומי הקרוב. ברגע שהנגיף יבין בכמה טופסיאדה מדובר, הוא יתנגדן עצמונית ויחזור לסין לבד.

ואם כבר מדברים על מגיפות ונגיפים מסתוריים, זומבים הוא נושא שרציתי לכתוב עליו כבר תקופה ארוכה, עוד מימי סדנאות הכתיבה של המנחה הקשוחה עד מאוד. ניסיתי להפוך קטע הומוריסטי קצר שכתבתי באותה סדנה לסיפור של ממש, ואף התייחסתי לכך בציטוט למעלה אשר פותח את עלייתו של ישראמן. לצערי לא הצלחתי במשימה במשך תקופה ארוכה, עד ש...

יום אחד הכריז רמי שלהבת על פרויקט 20 שנה לאתר "בלי פאניקה". אין כמו עוד פרויקט סיפורת ספקולטיבית כדי לספק תירוץ לכתיבה, ואין כמו פחד ממגיפות כדי לספק נושא לכתיבה. אבל איזה ביטוי אוכל לתת למגיפה הנוכחית? אה רגע.

כמובן שלא המצאתי את הגלגל. אם אתם לא מאמינים לי, תשאלו את דורון פישלר שהתייחס לכך בפרק הזומבים של הפודקאסט המעולה "המובן מאליו". בכל דור, כידוע, ישנה וריאצית זומבים תורנית. וריאציה זו תעמוד לבדה מול הפרנויה הנוכחית ותתן ביטוי למי שיושב בבית ומשתין מפחד. אם בשנות השישים היה זה פחד מסובייטים ומלחמה גרעינית, החל משנות האלפיים מדובר בפחד ממגיפות ונגיפים המותירים מדענים חסרי אונים.

כל מה שעשיתי בסיפור שלי, היה להוסיף את המימד הסאטירי-קישוני החביב עליי. כאן, כמובן, התגלתה בעייה בכל פעם שהסאטירה הרימה את ראשה עמוס הדאחקות ואיימה על הסיפור עצמו. המטרה הייתה לכתוב סיפור מד"בי שיעמוד בזכות עצמו, ולא דאחקה קלילה. למזלי עמד רמי על המשמר כדי להאיר את דרכי וביקש שאוסיף לטקסט משברים קיצוניים על מנת לבדל מעט את הסיפור מההקשר האקטואלי.

אז זהו. כעת הסיפור לפניכם. אני מקווה שתהנו. אני עוד יותר מקווה שהמציאות תנסה להיות קצת פחות אבסורדית ממה שכתבתי, אבל על מי בדיוק אני מנסה לעבוד?