העונש של הארי
"ערב טוב, מר פוטר."
הארי קפץ והביט סביבו. בהתחלה לא שם לב אליה. היא לבשה גלימה שהשתלבה בדיוק עם דוגמת המפה בשולחן מאחוריה.
"ערב טוב," אמר באיפוק.
"ובכן, שב," היא אמרה והצביע לכיון שולחן קטן מכוסה מלמלה שלידו ניצב כיסא עץ פשוט. דף קלף ריק הונח על השולחן, כנראה לכבודו.
"אה..." אמר הארי בלי לזוז ממקומו, "רציתי... לפני שנתחיל, כלומר, לבקש שתוותרי לי על העונש. יש לי מבחנים לקבוצת הקווידיץ'."
"הו לא," אמרה וחייכה חיוך רחב, "אני דווקא חושבת שטוב שתפסיד משהו שרצית מאוד לעשות. זה יחזק את מוסר ההשכל שאני רוצה להעביר לך. וכעת, אתה תכתוב בשבילי כמה שורות, מר פוטר. לא, לא בעט שלך," היא הוסיפה כשהארי התכופף כדי לפתוח את התיק שלו. "אתה תשתמש בעט די מיוחד משלי. הנה לך."
היא הושיטה לו עט נוצה ארוך ודק, בעל קצה מחודד במיוחד. "ועכשיו... תכתוב."
"אבל..."
"אתה יודע מה לכתוב," אמרה בקשיחות, "קדימה. לכתוב."
"כמה פעמים?" שאל הארי בהעמדת פנים לא רעה של נימוס.
"אה, כמה שנדרש, עד שהמסר יחדור," אמרה לו בקולה המתקתק, "קדימה, להתחיל."
הארי הרים את העט השחור המחודד ונזכר מה חסר שם.
"את לא נתת לי דיו," הוא אמר.
"אה, אתה לא תזדקק לדיו," אמרה ובקולה היה רמז דק של צחוק.
הארי הניח את חוד עט הנוצה על הדף, והחל לכתוב.
הוא פלט קריאת כאב. המילים הופיעו על הקלף כאילו נכתבו בדיו אדומה ומנצנצת. בו בזמן הופיעו המילים על גב יד ימינו של הארי, חרותות בבשר כאילו שורטטו שם באיזמל מנתחים - אך בעודו מתבונן בחתך המנצנץ, העור התרפא, והמקום שבו הופיעה הכתובת נותר מעט אדום יותר אך חלק יותר.
הארי פנה והביט אליה. היא צפתה ופיה היה מתוח בחיוך.
"כן?"
"כלום," אמר הארי בשקט.
הוא חזר להביט בקלף, הצמיד אליו שוב את העט, והרגיש בפעם השנייה כאב מפלח את גב ידו. שוב נחרתו המילים בעורו, ושוב נרפא הפצע תוך כמה שניות.
וכך זה נמשך. פעם אחר פעם הוא רשם, עד שהבין שאין זה דיו אלא דמו שלו.
"בוא הנה," היא אמרה לבסוף לאחר פרק זמן שנדמה כשעות.
"יד."
הוא הושיט את ידו. היא לקחה אותה בידה. הארי השתדל לא להתחלחל כשנגעה בו.
"נו, נו. לא נראה שהשארתי עליך רושם עמוק," אמרה בחיוך, "ניאלץ לנסות שוב מחר בערב, נכון? אתה רשאי ללכת."
הארי יצא ממשרדה בדממה. כשהגיע לחדרו הוא בחן היטב את גב ידו. הוא לא היה צריך להתאמץ במיוחד כדי לקרוא את שרידי המילים החרותות: "טראנסיות אינן נשים."
