העץ היהיר
פעם אחת היה עץ... והעץ היה יהיר. וטרחן. והוא לא אהב לענות לעניין. הוא נהג להתנשא על ילד קטן אחד, בגלל שבעבר העץ היה מנכ"ל משרד הבריאות למשך פחות משנה וזה הספיק לו כדי להרים את האף.
וכל יום הילד היה בא ומשחק בצל, ואוסף עלים וענפים, והעץ היה מתקן אותו בהתנשאות כי פעם אחת הילד אמר את השם שלו בצרה במקום עם פתח.
והילד התרגל לעץ, והעץ היה יהיר.
ויום אחד העץ נזף בילד שהוא כבר לא בא לשחק, והילד ענה: "אבל אמרו בחדשות שיש פנדמיה מהמזרח שהתפשטה לאירופה, ובגלל שמדובר בנגיף מדבק ולא מוכר עדיף שנישאר בבית כדי שלא נדביק או נידבק."
"אני מצטער," אמר העץ, "מצטער שאתה כזה מטומטם. זו רק שפעת עם יחסי ציבור, עוד לא הבנת?"
"רגע..." מלמל הילד, "אבל יש כל מיני אנשים שקוראים להם אפידמיולוגים, ורופאים למחלות זיהומיות, והם אמרו שזה ממש מסוכן."
"הם טועים בשם שלי," אמר העץ, "והם היסטרים."
"אבל..."
"הנה גרף שגוי ולא רלוונטי," אמר העץ, "עכשיו תפסיק להיות מטומטם."
והילד שתק, והעץ היה יהיר.
אבל הילד לא הלך להרבה זמן, וכשחזר שוב נזף בו העץ.
"זה נראה ממש לא טוב, במיוחד באיטליה, וספרד ועכשיו גם באנגליה," אמר הילד, "וממש קשה לנו להיות בבית. כולנו בחל"ת, והילדים משתגעים."
"מה יש לכם להיות בבית?!" נזף בו העץ, "למה אתה לא הולך לעבוד?"
"כי יש סגר..." מלמל הילד הנבוך.
"יותר אנשים ימותו מהסגר מאשר מהנגיף," פסק העץ.
"אבל הרופאים אמרו שאם נזלזל בסגר אנחנו מסתכנים בתמותה נרחבת..." גימגם הילד.
"מי אמר לך לעשות בזמן מגיפה את מה שאומרים המומחים למגיפות?" אמר העץ הנרגן, "אתה באמת מטומטם. הנה ממים שעשו עלי. אני סופרסטאר."
"אבל..."
"סופרסטאר!"
והילד שתק, והעץ היה יהיר.
אבל הילד לא הלך להרבה זמן, וכשהוא חזר הוא היה עצוב.
"למה אתה עם הפרצוף בריצפה, טמבל?" זעף העץ.
"סבתא שלי," אמר הילד בקול רועד, "היא הייתה בבית אבות כל הזמן הזה. המצב שלה החמיר מאוד בלילה, ו... לא הספקנו אפילו להיפרד ממנה."
"מה אתה מבלבל לי את התחת עם הסבתא שלך?" אמר העץ, "חביבי, כשיש מגיפה מקריבים את החלשים."
"סליחה?" אמר הילד ההמום, "חשבתי שרופאים אמורים להגן על קבוצות הסיכון."
"אתה סתום בלחץ, חמוד," אמר העץ, "שוב הקשבת לרופאים שהמקצוע שלהם זה מגיפות?"
"אבל..."
"קודם כל נפטרים מהזקנים," פסק העץ, "הם כבר עשו את שלהם. אני רק מקווה שדאגת למכור את הקרניות שלה. יש לזה ערך רב בשוק החופשי."
"אה... לא," אמר הילד ומחה דמעה.
"חבל שלא אגרת קצת שכל ליד נייר הטואלט," אמר העץ.
והילד בכה, והעץ היה יהיר.
