הוא והיא #53
(אזהרת ספויילרים אפשרית לווטצ'מן****)
הוא: אוקיי, פיצחתי את זה.
היא: את מה?
הוא: הבנתי מה התכנית של הקבינט לגבי עזה.
היא: אוי ואבוי.
הוא: התכנית היא לשבת ולחכות עד שייפול על העזתים תמנון טלפתי ענק.
(פאוזה)
היא: אה.
הוא: זו תכנית חסינה לכישלון.
היא: לגמרי.
הוא: באופן דומה יש ציפייה שייפולו עוד תמנונים ענקיים בטהרן, הבונקר של נסראללה, ובית הקפה שכחול-לבן נוהגים להיפגש ולעשות שם פרלמנט.
היא: ואתה שלפת את התמנון הזה מ...?
הוא: ווטצ'מן, מאמי, ווטצ'מן.
היא: ו... זה קשור להידרה איכשהו?
הוא: סליחה?
היא: כי הסמל שלהם מזכיר קצת תמנון.
הוא: מה פתאום? הידרה זה בכלל של מארוול, מקומיקס אחר, בפאנדום אחר, שאין להם שום אפשרות טכנית כזו או אחרת להיפגש, וכל הרעיון הזה שהידרה יהיה בעולם של ווטצ'מן שהוא בכלל של DC (אבל לאו דווקא קשור לטיימליין הרגיל שלהם) בכלל לא מתקבל על הדעת ולא הגיוני, מה גם שזה יוצר סתירות מטורפות בכל מהלך העניינים של המאה ה-20 המתואר בקומיקסים של שתי החברות, ואיך את לא רואה את זה?!
היא: אתה מדבר כאילו הווטצ'מן באמת קיימים.
הוא: זה בסדר, גם הידרה לא.
היא: אז בשביל מה כל הנאום ש...
הוא: וגם אם אני שוקל את האפשרות ששני האובייקטים האלה יכולים להתקיים באותו מרחב מטאפיזי (דבר שמבחינה הסתברותית שואף לאפס), הרי שמדובר בלוגיסטיקה אמנותית, משפטית, רוחנית ומדעית מורכבת עד כדי פסיכיות, על מנת שהיסודות שדבר כזה יוכל להתקיים על משהו שאינו כרעי תרנגולת בכלל יתקיימו!
(פאוזה)
היא: בקיצר אתה רואה עכשיו משהו שקשור לווטצ'מן, נכון?
הוא: בוודאי! מדובר בהמשך לרומאן הגרפי, אבל בשום אופן לא בהמשך לסרט שבויים בשנת...
היא: כן כן כן, זה בסדר, אין צורך.
הוא: אה סליחה, נשמה. כמה זמן המשכתי ככה בלי להפסיק?
היא: בערך 13 שנה. ואיך הסדרה?
הוא: אה! מרתק!
היא: מרתק.
הוא: נפלא!
היא: וואללה.
הוא: ממכר!
היא: יו דונט סיי.
הוא: מסתורי!
היא: מסתורי?
הוא: מוזר.
היא: או, סופסוף הגענו למשהו.
הוא: פסיכוטי.
היא: יופי, חמוד, תוציא את זה.
הוא: אני לא מבין כלום ממה הולך שם.
היא: קדימה, מאמי, אתה יכול.
הוא: מה הקטע של איש הסיכה?!
היא: אתה צודק, מתוק.
הוא: ולמה שג'רמי איירונס ידוג עוברים כדי לגדל מהם משרתים ואז ירצח אותם?
היא: נכון, מותק.
הוא: והגשם של התמנונים, ועגבניות שגדלות על העצים, והקבאלרי השביעי שאוספים בטריות, וההוטליין לד"ר מנהטן, ומכוניות שנעלמות לשמיים ואז נופלות מהן, ולמה לעזאזל שהסרג'נט מ"קצין וג'נטלמן" יהיה פתאום זקן על כסא גלגלים שטוען שהוא ד"ר מנהטן ואז פתאום ייעלם ויתחיל ללכת? לעזאזל, לא ראיתי אוסף כזה של אובייקטים שלא מסתדרים אחד עם השני מאז הסיום הדפוק שכתב דיימון לינדלוף ל"אבודים"!
היא: מי כתב את כל זה?
הוא: דיימון לינדלוף מ"אבודים".
היא: או! בדיוק! אתה מבין, מתוק?
הוא: רגע... הבנתי!
היא: תודה לאל. סופסוף הבנת שכל מה שהולך פה זו אשלייה אחת גדולה של כותב עם הרבה כוונות טובות שקצת נאבד בתוך המגלומניה של עצמו, וצריך לחכות לפרק הסיום ואז לשכוח מזה בלי להתעמק בזה יותר מדי.
הוא: בדיוק כמו התכנית של הקבינט לגבי עזה!
