הוא והיא #52

הוא: המתח הזה הורג אותי.

היא: תקרא קצת בשנתון, זה ירגיע אותך.

הוא: מה יש לי מהשנתון המזורגג? את יודעת שלא זו הבעיה.

היא: אני חושבת שיהיה בסדר.

הוא: זה קל להגיד.

היא: אני כמעט בטוחה שתזכה בגפן.

הוא: ואני לא בטוח! אני לא חי בגן עדן של שוטים, לעזאזל!

היא: אני לא מעלה בדעתי שלא תזכה, מדובר בקהילה מבית טוב.

הוא: מה יש לי מהקהילה, מי הם בשבילי?

היא: הם לא ירשו שלא תזכה בגפן, אתה תראה.

הוא: ירשו ועוד איך! מצידם הם יכולים לתרום את סכום הזכייה לוועד למען החייל, אנשים עושים דברים כאלה.

היא: אלוהים, נמאס לי להרגיע אותך, אגואיסט! אתה לא חושב שיש לי בעיות משלי? מניין לנו לדעת שכל הקהל באולם הזה יודע שאתה סופר ואני אשת סופר?

הוא: בוודאי שאני סופר! אני הרי סופר בקבוצה של סופרות.

היא: כן! אבל מניין להם לדעת? אולי הם חושבים אותך לצייצן או פייסבוקר ותו לא, רחמנא לצלן?

הוא: לא, לא, לא! אני לא צייצן ולא פייסבוקר, אני סופר.

היא: אבל מניין להם, אני שואלת, מניין להם?

הוא: אני מנסה להיות ריאלי, אני מנסה לנתח את הדברים כמו סופר. אם הם לא תורמים את הכסף, לעזאזל, אם הם לא תורמים את הכסף לוועד למען החייל, אם הם מספיק נהנתנים כדי לשכוח את החיילים ביום שמחתם, אז מה? בוודאי שהם לא ייתנו לי לזכות, המנוולים!

היא: לכלוך אתה מוצא בכל מקום. אני מסתכלת בעיניים של צוות התוכן, ורואה שהם לא מזהים אותי בכלל, וחושבים שאני לא אשת סופר, ואני לא יודעת מה לעשות. הם חושבים אותי לאשת בלוגר, או זוגתו של איזה פייק גיק בוי ואני, סליחה, אבל אני חשבתי שהשמלה צועקת 'אשת סופר' ולא אשת בלוגר, למען השם. אבל מסתבר שהשמלה המזורגגת שותקת, אללי, שותקת כמו קוספליי זול של איזו דמות נשכחת מכוח G.

הוא: הם יכולים להחליט שהם סתם נותנים את הפרס בהגרלה, הם הרי מסוגלים להכל האנטי סוציאלים האלה, ובינתיים אנחנו תקועים עמוק-עמוק עם המועמדות הארורה.

היא: אשת בלוגר - היית מאמין?!

הוא: אני לא באתי לכאן בשביל מועמדות! כל פעם המתח הזה בחגים, ואינעלרבאק למה? מה עשינו? למה אנשים הולכים לכנס המחורבן הזה והורסים לנו את החיים? הרי אם לא עלית לשלב ב', אז אתה יודע כבר שהמוות הגיע ואין מקום לאשליות, אז אתה קונה לעצמך משהו בבוזה כדי להמתיק את טעם הכישלון. אבל, שכה אחייה, אם עלית לשלב ב', אתה הרוס, שבור, מעוך! כל הכנס אתה נע בין תקווה למפח נפש, בין מטריקס למטריקס רילודד, בין חתן גפן למועמד עלוב! היכן אני עומד, לעזאזל? מי אני?!

היא: אתה סופר, ואני אשת סופר! ואף אחד לא יחשוב אותי לאשת בלוגר - אתה שומע? נגיד שהסדרנית זיהתה אותנו ויודעת שאני אשת סופר, ואז אומרת לראש הצוות שלה שאני אשת סופר אף על פי שאין לי מושג איך היא תמצא עכשיו ראש לזה, אבל נגיד שהיא אומרת לה, האם זה אומר שראש הצוות אכן תעביר את זה הלאה, לשאר הסגל? למתנדבים? לכרטיסנית בכניסה? מה האינטרס שלה להפיץ שאני אשת סופר ולא אשת צייצן? מה אכפת לה בכלל, לפרחה, שאני סובלת? העיקר שהיא מאושרת, המופקרת, העיקר שהיא מפלרטטת על הבמה עם אורח הכבוד חסר הכישרון, המאוס, המלא בעצמו. מה אכפת לה שאשת סופר שכולם בטוחים שהיא סתם אישתו של איזה בלוגר דמיקולו עם בקושי תריסר עוקבים, גוססת מול עיניה.

הוא: ונניח, נניח שאני מאמץ את נקודת ההשקפה שאכן אזכה, שאהיה חתן פרס גפן, מניין לי לדעת שהפרס יוענק לי על ידי אורח הכבוד בכבודו ובעצמו, או שמא על ידי חדל אישים אלמוני? וגם אם יוענק על ידי האורח הנפוח, הכיצד נהיה בטוחים שמסגרת התעודה תהיה עדיין בגודל הנכון שהיתה תמיד ושבמיוחד עבורה פיניתי מקום על הקיר בסלון? אני הרי תולה תעודות אך ורק על הקיר בסלון מול דלת הכניסה, היכן שכולם יראו! ואפילו אם אלך צעד אחד קדימה, זוגתי, צעד נוסף לעבר הטימטום הטהור שהוא אופטימיות, מניין לי שלא החליפו שוב את סמליל הפרס? אולי הסמליל החדש יהיה תפלצת גרפית מעוררת בחילה, אשר תסיח את דעת האורחים מהעובדה שאני חתן גפן ולא מועמד?! ואולי אין בכלל תעודה, אלא זר פרחים נבול ונשיקה על הלחי? הביטי במכשולים הנערמים לרגלינו; שכה אחיה, לא פתרנו בעייה אחת בלי שתצוף אחרת, ומה התכלית? אילו חיים אלה, ריבונו של עולם? לאן הם מובילים?

היא: לבית החולים. איני יכולה יותר. או שחושבים אותי לאשת סופר - כולם, כל הסגל והמתנדבים, כולל צוות הקופות ומפעילי ההוביטון, או שאנחנו מסתלקים.

הוא: אנחנו מסתלקים. החיים שלנו הרי לא תלויים בכנס האשכבה הזה. קדימה, נלך הביתה ונעניק פרס לעצמנו.

היא: אצלנו בבית לא יחשוב איש שאני לא אשת סופר, מפני שעל הדלת ישנו שלט שבו כתוב – "כאן גרים בכיף סופר ואשת סופר".

הוא: נלך! רגע, ואם בכל זאת אזכה? והאורח הנפוח ילחץ את ידי? וייתן לי תעודה בגודל הנכון?

היא: ואם... אם כל הסגל והמתנדבים אכן יודעים שאני אשת סופר?

הוא: הו, התלבטות כה קשה. הפכנו לשברי כלי, זוגתי היקרה.

היא: מלחמות הגפן הותירו אותנו רמוסים.

הוא: עוד תראי איזו לווייה נעבור.

היא: אבל השאלה היא האם כולם ידעו שזו המתייפחת ליד הארון היא אלמנת סופר.

הוא: לא, יקירתי. השאלה היא זו – יום לאחר הכנס, איזה האשתג ייתנו ללווייה: מועמדגייט או אשתגייט?

בהשראת המערכון הנפלא מאת חנוך לוין.