ברוכים הבאים לאייקון, זירת ההיכרויות המבוקשת ביותר לסייבורגיות, זומבים, אנשים שמתחפשים לסייבורגיות וזומבים ואנשים שאוהבים לכתוב על אנשים שמתחפשים לסייבורגיות וזומבים.

נושא הכנס השנה היה "אהבות" ואכן הייתה לא מעט אהבה באוויר, בעיקר כלפי אורחות הכבוד: אן לקי, מחברת "יושרה שניונית" הנפלא והמשכיו, אלן קושנר, מחברת "על חוד הסיף" ודיליה שרמן, מחברת "חנות הספרים של המכשף הרשע".

אז... נתחיל?

כוורת

הדס סלוין הכינה הרצאה מרתקת אודות תודעת מוח הכוורת, כפי שהופיעה ביצירות ז'אנר ידועות. ההרצאה הועברה באופן מקורי על ידי 50 גרסאות שונות של הדס שדיברו יחד בגוף ראשון רבים, וזה בכלל לא הקריפ ת'צורה. מדי פעם התאחדו כמה הדסיות על מנת להדוף פלישה של בורגים, שניוניות ובאגים שפלשו לבמה אחרי שגילו כי המכונה החדשה להדפסת כרטיסי החבר בדוכן האגודה לא פעלה, ורצו להביע את זעמם (או להטמיע את כולנו. קצת קשה להבין קול מסונתז).

ההרצאה הסתיימה כשהדס-כוורת סבלה מפיצול אישיות ופתחה במלחמת אזרחים נגד עצמה, אבל עדיין נהניתי.

אן ועימנואל

"אז תגידי, אן," שאל עימנואל לוטם בנועם בפאנל המשותף עם אן לקי, "למה את כל כך שונאת מתרגמים?"

תראו, זה לא צחוק. הסמל המסחרי של "יושרה שניונית" הוא המשחק הבלתי פוסק בכינויי הגוף: שימוש במגדר נקבה עבור כל הדמויות, גם אלה שידוע כי הן זכרים. אין ספק שזה מאתגר לתרגם יצירה שכזו לשפה ממוגדרת להחריד כמו עברית. לשמחתנו הפיגה אן את החששות, והבהירה כי היא אינה שונאת את כל המתרגמים אלא ספציפית את עימנואל, כי כשהוא תירגם את ההקדמה של "בטרם המוסד" לפני מלאנתלאפים שנה, הוא טעה וכתב שם ש"למיטב ידיעתי לא תורגם 'בטרם המוסד' לעברית", ואלוהים יודעת שזה מה שגרם לאנאנדר מיאנאי להתחרפן.

כמו כן הוסיפה אן, כי היא בהחלט מתכוונת לכתוב עוד סיפורים בעולם של הרדש כי יש לה כבר עולם, אינעלרבאק, ולא בא לה לעבוד קשה. אני חושב שעימנואל היה מעט מאוכזב לשמוע את זה, ומוסר ההשכל הוא לא לתרגם פריקוולים של אסימוב.

נסיכה

אביעד שמיר העביר הרצאה על סרט אלמוני בשם "הנסיכה הקסומה".

סתאאאאאאאאאאם, ברור שזה לא סרט אלמוני בכלל ואני מת עליו ותוך כדי ההרצאה התחלתי להגיד כמו כולם "מיי ניים איז איניגו מונטויה" ו"אינקונסיבאבל!" ופתאום בא לי להילחם עם סייף והתחלתי לנפנף בידיים כמו ילדה בת 12 כי זה סרט כזה מגניייייייייייייייייייב ושולתתתתתתתת!!!!11111

אני חושב שבסך הכל התבגרתי מאז שראיתי את הסרט לראשונה.

דמיאן

דמיאן "יכול להעביר הרצאה בפלינדרום באמצע הלילה כמו כלום" הופמן סיפר לנו על יקום המראה של מסע בין כוכבים, והאופן בו הוא משקף את המסר של מסע בין כוכבים לדורותיה. לצערי לא דובר מספיק על חלל עמוק תשע מפאת חוסר זמן, וגם בגלל העובדה שנאלצתי לצאת 5 דקות לפני הסיום, אבל ההרצאה הייתה עדיין תענוג צרוף לכל טרקי באשר הוא. כן, למרות דיסקברי והמסרים הדיסטופים שלה.

עם זאת, עליי להודות כי אני מעט מודאג מזקנו הצרפתי של דמיאן הדומה באופן חשוד לזקנו הצרפתי של ספוק ביקום המראה. תרגעו, אני ממש לא אומר שצריך לדווח לאגודה כי ייתכן ודמיאן האמיתי מוחזק ביקום המראה. אנחנו חייבים להיות הגיוניים, מכיוון שדמיאן-מראה מעביר בסך הכל הרצאות לא רעות, וחירותו של דמיאן המקורי היא מחיר פעוט שאני מוכן לשלם עבורן.

אן, אלן, דיליה

פאנל משותף בנושאי מיניות, קוויריות ומגדר בהשתתפות אורחות הכבוד.

באמת שאין לי מה להגיד. אורחות הכבוד השנה היו מרתקות באופן יוצא דופן והפאנל היה תענוג צרוף (כמו בעצם כל אירוע בהשתתפותן).

אם יורשה לי לצטט את אלן קושנר בנושא אחר: "It was queer as fuck".

למה לי פוליטיקה עכשיו

דידי חנוך הנחה פאנל בהשתתפות קרן לנדסמן ואן לקי, שעסק בטקסטים פוליטים. איך שהחל הפאנל טענה קרן בתוקף כי אן גנבה לה את כל המילים, מעשה שהיה אקט פוליטי כשלעצמו.

תהרגו אותי, אני בכלל לא מבין מה יש לאן לקי לעשות עם כל המילים שגנבה מקרן. מה היא תעשה עם עוד כינויי גוף? היא פאקינג לא משתמשת בהם בכלל.

מעבר לכך, הפאנל היה תוסס ומלא עניין, ונאמרו שם לא מעט דברים מעוררי מחשבה. אני עדיין לא כל כך סגור על איזו מחשבה הייתה אמורה להתעורר כי אני מעט מתקשה בקטעים האלה, אבל תסמכו עלי.

לסיכום: אן לקי היא קרן לנדסמן שיודעת אנגלית. אני בטוח בזה לגמרי, כי כל המילים של קרן אצלה עכשיו.

כותבות

אהוד מימון הנחה פאנל "סופרות מדברות" בהשתתפות הילה בניוביץ' הופמן, מרינה ברלין, רותם ברוכין, קרן לנדסמן וורד טוכטרמן, שעסק באהבה ומערכות יחסים.

הפאנל נפתח בהצהרה נוקבת של ורד שממש נמאס לה לשמוע את המילה "אהבה" בכנס העוסק באהבות, וזכתה עד מהרה לתשואות מפי הקהל האנטי סוציאלי בעליל.

המתח המשיך להיבנות, כאשר רותם דיווחה כי דקות מספר לפני תחילת הפאנל אמרה לה קרן: "צריך לבדוק את השיעול הזה שלך, הוא נשמע כמו... עזבי, בואי נדבר אחרי זה." רותם המשיכה בזעקות "קרן, מה יש לי?!" ואהוד עשה את הדבר האחראי, ואיפשר למרינה להמשיך לנתח את מערכת היחסים בין ברק לסייברדן ב"יושרה שניונית" על רקע המשברוכין.

תראו, אני לא אומר שמה שהיה לרותם זה נשק ביולוגי שהיא החלה להשתמש בו כנקמה. כל מה שאני אומר זה שהקהילה שלנו לא באמת בוגרת אם עוד לא היה נסיון רצח באמצעות נגיף נישא באוויר באמצע פאנל, ואני שמח שיצא לי להיות נוכח כשזה קרה.

סדנאות

סדנאות כתיבה של אורחי כבוד הן עניין מעט מורכב. קשה לעשות תרגילי כתיבה באנגלית כששפת האם של המשתתפים היא עברית, ולכן בדר"כ הסדנאות האלה מתנהלות כסוג של מפגש שאלות ותשובות מול הסופר/ת. כזו הייתה הסדנה של אן לקי, במהלכה ענתה לקי על שלל שאלות באופן רהוט ואף משעשע. באופן כללי התגלתה אן כאדם שתענוג לשמוע.

הסדנה של אלן קושנר ודיליה שרמן הייתה לא פחות מפנינה, וחווייה ריגשית רבת עוצמה מבחינתי. הסדנה עסקה בבניית דמויות וכללה תרגיל נהדר שבבסיסו עמד ראיון עם דמות אותה אנו כותבים, במאמץ לפענח אותה. התרגיל התנהל בזוגות, ובת הזוג שלי הייתה לשמחתי המנחה הקשוחה עד מאוד. כאן נכנס הקטע הרגיל בו אני מתפנגרל על רוני כאילו אין מחר, אז בואו נעצור כאן כי אז אני עלול לשכוח על מה התחלתי לכתוב מלכתחילה. לכו לסדנאות של רוני, למען השם!

הבית של אהוד

אהוד מימון דיבר על גיבורי על, בתיהם ומערכת יחסי הגומלין ביניהם.

החל מאיירון מן ובתיו הראוותניים, ההומלסיות של קפטן אמריקה ועד לביקתה הכפרית של הוקאיי, העלה אהוד שלל נקודות חכמות הנוגעות לאיפיון גיבורי על מזווית פחות מוכרת. הציטוט המנצח מההרצאה היה, כמובן, "גרוט הוא האחרון לבני גזעו."

רק שאלה אחת, עורך אכזר: כמה יוצא ארנונה לחודשיים במגדל סטארק, וכמה מסובך לסגור שם מרפסת?

שנתון

שנתון האגודה חוגג עשר שנים תמימות ועגולות לפירסומו. באי הכנס זכו לקבל השנה את המהדורה העשירית של "היה יהיה", שכריכתו המהממת עוצבה בידי עומרי קורש.

מעבר להיצע המשובח של הסיפורים השנה (הממ... בעצם בכל שנה), הרשו לי להסב את תשומת לבכם לסיפור האחרון בקובץ: "עלייתו של ישראמן". כן, אנשים, סיפור ישראמן ראשון. אני מקווה שתהנו. אני מניח שאקדיש למאורע הזה פוסט נפרד בקרוב. תודה מעומק לבי למפרגנים!

גפן

השנה הוענקו פרסי גפן בשלל קטגוריות, וכן באופן מיוחד הוענקו פרסי "רטרו גפן" המיועדים למועמדי גפן משנים עברו.

סיפורי המקור שזכו השנה בפרס גפן היו "מכשפה" מאת עדי לויה, ו"המסע אל לב התהום" מאת הגר ינאי.

סיפורי המקור שזכו ברטרו גפן היו "הפוך לקחת" מאת רותם ברוכין, ו"מצרפי המקרים" מאת יואב בלום.

ברכות לזוכים!

כמו כן, יצויין כי טקס חלוקת פרסי הגפן השנה הונחה על ידי תומר שרון והיה מאופק ורגוע לכל אורכו, מכיוון שתומ"ש לא שכח בשום שלב את רשימת ה"דברים שאסור בשום אופן להגיד או לרמוז עליהם" שקיבל מליאת שחר קשתן לפני הטקס.

ניגודיות

אמרתי זאת אלף פעם בעבר, ואני אגיד זאת בפעם האלף ואחת: כנסי הקהילה הם המקום הסובלני, אדיב ופתוח ביותר שאני מכיר. לנסוע לשם ואז לחזור לחיים הרגילים לא שונה בהרבה מלחזור מחו"ל. משום כך החזרה לשיגרה היא לעיתים קשה מנשוא, במיוחד על רקע החשיפה לאקטואליה הישראלית המדכאת אחרי 3 ימים עמוסים ומהנים באשכול. אוף.

ביום חמישי בלילה, לאחר הכנס, עשיתי קניות כי ככה יצא. מנהל הסופר (בחור אקצנטרי באופן כללי) פתח בשיחה איתי אחרי שזיהה את עייפותי ושביזותי.

"תגיד," שאל אותי לפתע הבחור, "ראית את המשחק אתמול?"

"אני..." מלמלתי, "לא מתעניין בכדורגל."

"באמת?" שאל.

"באמת," עניתי, "זה ממש לא מעניין אותי."

"ואו!" התפעל האיש, "יא אללה. בן אדם שלא מתעניין בכדורגל! אתה יודע משהו," המשיך, "אני מקנא בך."

לכו תסבירו לו בעשר בלילה במה אני כן מתעניין. משכתי בכתפיי בעייפות והמשכתי לקושש מצרכים לעגלה. ביציאה מהסופר הוא הפטיר לעברי בחביבות "לילה טוב, סטארוורס!" כשהוא מרפרר לחולצה שלבשתי באותו הערב. חייכתי במבוכה.

אני לא חושב שהוא מכיר את "קבוצת הכדורגל" שאני כן מעריץ, אבל נחמד לדעת שהוא מכיר את אחת התלבושות שלנו.