הקדמה

את הגרסה הראשונית לסיפור "אורה השבורה", כתבתי במקור באחת מסדנאות כתיבת ז'אנר של המנחה הקשוחה עד מאוד.

הטקסט המקורי עסק בעיקר במבט סאטירי על תרבות צריכת הגאדג'טים העכשווית. כשהחלטתי להרחיב את הטקסט הקצר לסיפור של ממש, הוא הפך להרבה יותר אפל ממה שתכננתי. הגיבור הלוזר החביב-למחצה מהגרסה הראשונית הפך למניאק של ממש בגרסה הסופית, עד כדי כך שחוויתי קושי משמעותי לסיים את הסיפור. וכי מי ירצה לבלות את זמנו הפנוי עם אדם אנוכי ואלים כל כך?

גם העלילה עצמה תבעה ממני תשומת לב הולכת וגוברת. הסיפור התארך הרבה מעבר למה שתוכנן, והטקסט דרש עוד ועוד תפניות עד כדי כך שתהיתי האם הוא יניח לי עד מועד הדד ליין. למרבה ההקלה הצלחתי לסיימו, ולפרסם בשנתון את הסיפור הארוך ביותר שכתבתי עד כה - כ-13,000 מילה.

במהלך כתיבת הסיפור גיליתי עובדה מעניינת ומטרידה כאחד - הנושא עליו כתבתי כבר אינו מדע בדיוני. ישנה תעשיה משגשגת לייצור בובות מין חכמות, הנראות כמעט אנושיות. כך נתקלתי לתדהמתי באיש המנהל רומאן סוער עם הסקסבוט שלו בעודו נשוי לאחרת, ולא - היותו יפני לא מספיק כדי לגרום לזה להישמע סביר. זה נראה שבמזרח הרחוק ממש מתלהבים משפחות המין דיגיטליות, כי בסין ישנו אדם אשר בנה לעצמו בובת מין רובוטית והתחתן איתה. ישנם עוד מקרים בסגנון זה, אך דומני כי זו תהום שאיני באמת משתוקק להביט לתוכה.

אם בכל זאת אתם רוצים חומר לקריאה ומחשבה, אני ממליץ בחום על המאמר הנפלא של נעה מנהיים שהתפרסם השבוע באתר "הארץ". המאמר המרתק סוקר את ההיסטוריה הביזארית של בובות המין עד לימינו, תוך התמקדות בכמה יצירות מפורסמות שנכתבו סביב הסוגייה ההו-כה-מטרידה הזו.

אנשים שמתחתנים עם שפחות מין רובוטיות, ו/או מתעללים בהן. כן, אני לגמרי אופטימי בקשר לכל הדבר הזה שקוראים לו "אנושות".

אורה השבורה

(פורסם במקור ב"היה יהיה 2017" בעריכת אהוד מימון המופלא, והועלה לבלוג באישורו).

האריזה הייתה מלבנית, לבנה ומבריקה. יוני לא זכר מתי בפעם האחרונה נגע במשהו כל כך נקי. הוא ליטף את האריזה ביד רועדת למשך רגע ארוך. השקט הדחוס מילא את הדירה. יוני דאג לסגור את החלונות. הוא נשם נשימה עמוקה והחל לפתוח את האריזה.

יוני זכר את הפעמים בהן קיבל מתנות מהוריו ליום הולדתו. תמיד, בהתרגשותו, נהג להתנפל על הקופסה ולקרוע את נייר העטיפה. אם הנייר יכול היה לדבר, הוא היה צורח. פעם אחת כנף מטוס הצעצוע העדין שקיבל נשברה כשהוא לא שעה להפצרות אמו ותלש את הנייר בפראות.

אפס.

לא היה זכר להתנהגות הזו עכשיו. אצבעותיו טיילו על הקופסה, נוגעות-לא-נוגעות. לבסוף תפס בעדינות את הניילון ומשך אותו באִטיות, סנטימטר אחר סנטימטר.

חתיכת אפס.

כשהחל יוני לפתוח את הקרטון, שם לב כי הוא והקופסה היו בערך באותו הגובה. הקופסה הייתה נמוכה ממנו במעט. הוא תהה מה יהיה גובה החפץ הארוז. הוא ידע כי הם תמיד היו קצרים בעשרים סנטימטרים לפחות מגובה המארז שלהם.

לא היה נוח לפתוח את הקרטון ביד, אבל יוני סירב לחשוב על סכין פתיחת המכתבים שהיה במגרה. הוא שייך ללי, אשר שכחה אותו כשהיא עזבה.

אתה חתיכת אפס.

הוא נעץ את אצבעו עמוק בקופסה, וקרע אותה בתנועה אחת מהירה. הוא המשיך לקרוע פיסות נוספות מהקרטון עד שתוכנו נגלה.

בתוך הקופסה, הסמארטבוט היה עטוף בשכבת ניילון נוספת. על העטיפה הייתה מדבקה קטנה, עליה היה כתוב אותו טקסט מעוצב שהיה רשום על המארז: "דגם SX". מתחתיו היו רשומות המילים: "מערכת אנדרובוט תקנית".

יוני תלש את הניילון מהסמארטבוט ושלח את ידו לכפתור ההפעלה השטוח, שהיה ממוקם בבסיס הצוואר של הדמות הלבנה, הקירחת וחסרת תווי הפנים. הוא נגע בכפתור ועצר לרגע.

אתה חתיכת אפס ואני לא רוצה לראות אותך יותר. המילים אשר לי אמרה לו לפני שטרקה אחריה את הדלת ארבעה חודשים קודם לכן עדיין צרבו בבטנו, בערו וחתכו אותו כמו סכין קצבים.

הוא חשק את שפתיו ולחץ על הכפתור. נורה זעירה נדלקה על הפדחת של הדמות, והבליחה באור אדום בוהק. הנורה החלה להבהב בצבע כחול והראש הזדקף. הסמארטבוט צעד קדימה צעד אחד. יוני מיהר לפנות את הדרך אך איחר את המועד – הסמארטבוט נתקל בו והוא הועף הצִדה. יוני נפל וראשו נחבט בשרפרף שניצב ליד ספת הבד החומה. "לעזאזל!" הוא צעק ושלח יד לראשו. תודה לאל, אין דם. זו הייתה הספה שהוא ולי היו מזדיינים עליה בפראות בחודשיים הראשונים שלהם ביחד. בכל פעם שהם גמרו הוא נהג להודות לאלוהים על כך שהרהיט החורק והמצייץ לא התפרק באמצע.

הוא התרומם באִטיות ונעמד מול הסמארטבוט שניעור לחיים, ידו עדיין ממששת את ראשו. מתוך הניילון שבתוך המארז בצבצה פיסת נייר כרומו בוהק. יוני אחז בה ומשך אותה, ובעקבותיה נמשכה חוברת שלמה, עטורת דיאגרמות, מספרים ואותיות, ואחריה תעודת אחריות. אליהן היו מחוברת שקית עם כבלי הטענה לשקע ביתי ולרכב. יוני החל לעלעל בספרון.

הסעיף הראשון בהוראות הבטיחות בעמוד 3 היה:

זכור כי מערכת האנדרובוט מוודאת את יכולת התנועה של המכשיר עם הפעלתו הראשונית. לכן, בהפעילך את הסמארטבוט הקפד לזוז ולפנות לו דרך כדי להימנע מהתנגשות.

משהו שלא עשיתי כמו שצריך? לי הייתה מתה על זה.

הסעיפים הבאים דיברו על הטענה נכונה ובטיחותית. את הדגם הנוכחי, כך נכתב, אפשר להטעין מרשת החשמל הביתית באמצעות הכבל, כמו את הדגמים הישנים, אך ייחודו היה בכך שאפשר להטעינו גם באופן סולארי. יופי, ממש לא בא לי לקנות מטען נייד, חשב יוני, המטענים האלה שוקלים טונה.

יוני דילג על הסעיף שקבע מפורשות שלא נמצאו הוכחות לקשר בין שום מחלה ממארת למנגנון ההטענה או החיבור לרשת של הסמארטבוט, והגיע לפרק שעסק בתכנות והגדרות. הוא התעמק בפרק ארוכות. ייחודו של דגם ה-SX היה ביכולת לתכנתו באופן גמיש בבית וללא צורך בטכנאי.

הוא שלף מכיסו דיסק און קי והניח אותו על השולחן. על הדיסק היו מאות תמונות וסרטי וידאו באיכות גבוהה. לי שנאה להצטלם, ולכן יוני נהג לצלם אותה בלי שתרגיש. גם את זה היא שנאה.

הסמארטבוט הגיע עם פאנל בקרה אלחוטי נלווה. יוני לחץ על כפתור זעיר בצִדו של הפאנל וזה ניעור לחיים, ועליו לוגו "אנדרובוט בע"מ" המסוגנן. הוא החליק עליו את אצבעו ושורת תפריטים נגלתה לפניו, משתוקקת לקבל הוראות. על הצג הופיעה הודעת "טאבולה ראסה" – המצב ההתחלתי בו שווק הסמארטבוט, נקי מהגדרות. דגמי הסמארטבוטים הישנים הגיעו כשהם מתוכנתים לפי דרישת הלקוח, אבל עם דגם SX ניתן היה לשחק בבית ללא עזרה מטכנאי.

יוני החל לעקוב אחרי פרק ההגדרות בספר ההוראות, וביצע סעיף אחר סעיף. הגדרת שם משתמש, סיסמה, הגדרות מיקום, שעה, תפריט רגיל או מתקדם, סגנון, התקנת אפליקציות בסיס... מי אמור לעבוד כל כך הרבה, אני או היא?

הוא הגיע לבסוף לתפריט "הגדרות: מראה וסגנון". יוני הכניס את הדיסק און קי לחריץ בצד הפאנל, והמכשיר החל לסרוק אותו. כמה רגעים לאחר מכן ריצדה על הצג המילה "מנתח..."

יוני חיכה בסבלנות דקה, שתי דקות ולבסוף עשר דקות, אך המכשיר לא הראה שום חיווי נוסף. הוא קרא שוב את החוברת. הוא דילג לפרק הנספחים ומצא בפרק ב', "תקלות נפוצות", את הסעיף "השהייה בשלב הניתוח: הזנת כמות גדולה מדי של תמונות יכולה להאט מאוד את שלב הניתוח הראשוני. אין לכבות את המכשיר בשום שלב. כיבויו באמצע התהליך יכול לגרום לנזק בלתי הפיך לקושחה."

"חרא!" אמר יוני וזרק את הפאנל על הספה. הפאנל ניתר מכרית הבד ונפל לרצפה. יוני קילל שוב ומיהר להרימו. הפאנל לא נשבר, הוא נשם בהקלה. גוש הפלסטיק והמתכת המעוצב עולה הון.

יוני נשם עמוק והעיף שוב מבט בפאנל. הניתוח עוד לא נגמר. הוא קם באִטיות מהספה ופנה למטבח. הוא לחץ על כפתור הקומקום החשמלי והוציא את צנצנת הקפה החומה.

מאז שלי העיפה אותו מהחיים שלה לפני ארבעה חודשים היא סירבה לדבר אִתו או לענות לו על הודעות. כשניסה ליצור אִתה קשר דרך חברים משותפים, נענה בשלילה. בכל פעם כזו הוא איבד את עשתונותיו וצרח לטלפון. זה בדרך כלל נגמר בניתוק השיחה ובחסימת המספר שלו.

יוני עצם את עיניו ונזכר איך רבו מדי יום במשך שמונה חודשים מתוך עשרת החודשים בהם היו יחד. יוני היה קם בבוקר, מוצא אותה לצִדו ומחייך חיוך רחב. הוא היה מביא לה ארוחת בוקר למיטה, מנשק אותה ויוצא לעבוד. לי הייתה נוסעת לאוניברסיטה.

בבוקר הם היו מצהירים על אהבתם, ובדרך כלל עד שבע בערב הייתה לי אומרת לו בדיקציה חדה כתער כמה הוא תת-הישגי. הוא היה תופס את ראשו בתסכול ומנסה להבין מה קרה הפעם, לעזאזל. אחר כך היה מנסה לשכנע אותה לא לעזוב אותו. היא הייתה מתרצה, ובערך באחת-עשרה בלילה הוא היה גוהר עליה ונזכר כל פעם מחדש כמה הריח שלה מטריף אותו, עד רגע הפורקן המתוק, כאשר רגליה עטפו אותו בזמן שהיה בתוכה. בבוקר היה מתעורר, שוב מאושר למצוא אותה לצִדו, עד המריבה הבאה.

לפני ארבעה חודשים לי נעמדה במרכז הסלון וצעקה עליו שהוא חתיכת אפס ושהיא לא רוצה לראות אותו יותר. היא טרקה אחריה את הדלת. כשחזר בערב מהעבודה, גילה שהיא פינתה את חפציה במהלך היום. הוא לא ראה אותה מאז.

יוני מזג את המים שרתחו לכוס הקפה והוסיף כפית סוכר. הוא שמע את לי מהמסדרון רגע לפני שעמד ללגום. "היי? מישהו כאן?"

הספל כמעט נשבר כשיוני הטיח אותו על השיש וזינק לסלון. נתזי קפה רותח נשפכו על כף ידו והוא פלט אנקת כאב. הוא הגיע לסלון כשידו תחובה בתוך פיו וראה בחורה זהה ללי יושבת על הספה.

היא התרוממה ופרשה את ידיה לצדדים בעודה מטה את ראשה מצד לצד, ולאחר מכן הזיזה אותו בתנועה מעגלית. השדיים שלה היו בדיוק כפי שהוא זכר. הוא תהה האם היא מבינה שרק הרגע נולדה.

"וואו, איך ישנתי," אמרה בחיוך. "כאילו ישנתי איזה מאה שנה."

הוא בהה בה. "כן, אה?" אמר לבסוף.

"הכול בסדר?" שאלה לי הסמארטבוט. "אתה נראה כאילו... כאילו... כאילו..."

הסמארטבוט סובב את ראשו בעווית לא רצונית בכל פעם שחזר על המילה. יוני הרים את החוברת מהספה ומיהר לפרק 3: שגיאות בזמן ריצה. סעיף ג' התייחס לתקלות במנגנון הדיבור. יוני החליק באצבעו על פאנל הבקרה וביצע אתחול לתהליך "ניהול אביזרי דיבור דינמי". הסמארטבוט השתתק לרגע.

לאחר כמה שניות אמר היצור שנראה כמו לי, "הכול בסדר? אתה נראה כאילו נחתת מהמאדים."

"אני קצת עייף, זה הכול," אמר יוני לבסוף. "את מרגישה בסדר?"

"כן, ברור. תגיד, אפשר לשאול אותך משהו?"

"מה?"

"איך קוראים לי?"

יוני הביט בה בעיניים עגולות לחלוטין, בזמן שגבותיו איימו לקפוץ ממצחו. הוא ניסה להיזכר בתהליך ההתקנה הארוך והמייגע. שיט, לא הזנתי לה שם. הוא היה כה טרוד בתלאות הדיסק און קי, עד שלא חשב על הזנת פרטי הבסיס לסמארטבוט.

"איך קוראים לי?" חזרה על השאלה. היא תמשיך לשאול עד שיוזן לה המידע החסר, הבין יוני.

הוא חשב כמה שניות. "אורה,", ענה לבסוף, "את אורה."

***

הם ישבו במרכז הסלון, כיסא מול כיסא. אורה בהתה קדימה, מביטה לכיוונו של יוני, אך לא לתוך עיניו. יוני החזיק בידו מחשב לוח. על הצג הופיעה רשימת סעיפים שבה כמה מאות שורות. הוא סימן בווי את חמישים השורות הראשונות ברשימה. יוני העביר את ידו בשׂיערו, נשף בייאוש והחזיר את ידו למחשב. אצבעו ריחפה מעל השורה הבאה בתור.

"יוגורט," ענתה אורה.

"עם מה?" שאל יוני.

"גרנולה."

"של איזו חברה?"

"חברת פרי השדה."

"ומה את שותה?"

"תה יסמין וקינמון."

"עם איזה חלב?"

אורה השתהתה לרגע. "אתה יכול לחזור שנית?"

יוני צבט את את גשר אפו בשתי אצבעות ולאחר מכן גירד אותו. "עם איזה חלב את שותה את התה?"

היא השתהתה בתשובתה. יוני העיף מבט בחוברת ההדרכה שהייתה על השולחן:

אמנם תכנות פרטי האישיות ישירות למאגר הזיכרון הוא הדרך המהירה ביותר להזנת המידע, אך אנו ממליצים על שינון מילולי כאילו מדובר באדם רגיל. השינון דורש זמן רב יותר, אך מאפשר לימוד יסודי ומעודד מגמת שיפור מתמיד של מערכת ה"אנדרובוט".

בצמוד למילה "אנדרובוט" הודפס סמל הסימן הרשום של המוצר ולוגו תוכנת מערכת ההפעלה.

"מגמת שיפור," מלמל יוני.

"אתה יכול לחזור שנית?" שאלה אורה.

"מה?" מלמל יוני ומיהר לענות, "בטלי את המשפט האחרון. עם איזה חלב את שותה את התה?"

אורה השתהתה שוב אך הפעם רק לשניות מעטות לפני שענתה, "בלי חלב."

יוני הנהן. היא הצליחה להבין שמדובר בשאלה מכשילה, אבל הייתה השתהות בתשובתה. הוא יצטרך לשפר את הגדרות הביצועים.

"בואי נמשיך," אמר יוני, "האלבום האהוב עלייך הוא..."

***

זה התחיל בפסיעות עצבניות בדירה, החל מהערב לאחר שלי פינתה את חפציה מן הדירה.

מסלול התסכול של יוני החל במטבח, דרך הסלון, משם לחדר העבודה ("חדרון", כפי שלי קראה בתיעוב לחלל הקטן והמחניק) והסתיים במיטה בחדר השינה, שבה ישן יוני באלכסון כיום.

"בת זונה," מלמל, "בת זונה, בת זונה."

יוני לחץ על כפתור החיוג המהיר בסלולרי, והצמיד אותו לאוזנו. שוב. "טוווווו". צליל ההמתנה למענה של אדם שהחליט למחוק אותו היה אחד הצלילים השנואים עליו. הוא הרגיש את אזנו מתכווצת ונכווית בכל פעם שבקע מהמכשיר הצליל המייסר. הוא ניסה לחשוב אם מגהץ היה צורב פחות.

"בת זונה!" הוא בעט בשרפרף עליו לי הייתה עומדת בכל פעם שניסתה להוריד משהו מאחד מארונות המטבח העליונים. בדרך כלל זה היה תה. המטבח היה מלא באריזות שונות ומשונות של חליטות בשלל טעמים אקזוטיים. קינמון, לימונית, חמוציות, דובדבנים, צ'ילי, ליצ'י, צ'אי... לי הביאה אִתה שלל חליטות כשחזרה מטיול במזרח והייתה מזמינה עוד באינטרנט בכל פעם שנגמר. היא לא הייתה מוכנה לוותר על החוויה שבחליטה, ההתענגות על ריח התה שממלא את המטבח.

יוני היה נחנק בכל פעם שהיה פותח את אחד הארונות. לקראת הסוף הוא היה משוכנע שהיא עושה לו את זה בכוונה. על המדף הקטן והנידח ביותר במטבח, בקצה שליד המקרר, במקום שבו דלת הארון הייתה חסרה מכיוון שהדייר הקודם עקר אותה מהצירים ברוב טמטומו, שכנה בבדידות מזהרת הצנצנת הפשוטה של הקפה הנמס שלו. לפעמים היה נדמה לו שגם זה יותר מדי בשביל לי.

"בת זונה!" יוני היה נכנס לחדר השינה ורובץ על המיטה. כאן היה מנסה לפצות אותה בלילה על כל הטעויות שעשה ביום. יוני ניסה שוב ושוב להגיע לשלמות שתרַצֶה את לי. מדי פעם הייתה טופחת בעדינות על ראשו ואומרת באכזבה את המילה השנואה עליו: "עזוב." יוני היה מנסה לשאול מה לא בסדר ו"אולי בכל זאת ננסה שוב, חבל..." אך לי הייתה עונה לו שוב "עזוב, עזוב..." היא הייתה דוחפת את ראשו הצִדה, מתהפכת ונרדמת. כשהיה מנסה להגיע לפורקן בשירותים, מצא עצמו לוחש שוב ושוב...

"בת זונה!" יוני חבט בארון המצ'וקמק של חדר השינה, שעל פי המידע שהיה ברשותו נכח בדירה מאז הקמת הבניין. היה זה ארון מופלא לכל הדעות. פתיחת דלת רעועה אחת גרמה לפתיחת דלת אחרת, באופן שפותח הארון לא ציפה לו כלל. לפעמים הדלת הסוררת אף הייתה חובטת בפותח הארון, כעונש. המגרות, לעומת זאת, נפתחו לפי הגרלה – לפעמים בקלות ולפעמים בכלל לא.

כל הניסיונות שלו לפרק את הארון עלו בתוהו, וכך גם השיחות המרובות שלו עם לי על היתכנות השימוש בו. בשלב מסוים הפסיק יוני לספור כמה מריבות החלו ביניהם בגלל רהיט האחסון המעוות.

"אני מסביר לך," היה אומר יוני בקול עייף, "אין לי מושג בתיקון ארונות. באמת שאין לי." למה לעשות מלחמות על הרהיט הזה? לא כל רהיט באיכות גרועה מצדיק קריאה לנגר.

"יוני, אני כבר לא יכולה עם הארון המחורבן הזה!" לי העבירה ידיה בצִדי ראשה והסיטה את קווצות שׂיערה אל מאחורי אוזניה. הוא נגע בגשר אפו ועצם את עיניו. "אלוהים," מלמל.

"סליחה, אמרת משהו?"

היא כל כך יפה כשהיא אומרת "סליחה" בלי שום כוונה לסלוח לאף אחד. הוא שאף שאיפה ארוכה במיוחד והשתהה למשך שתי שניות לפני שנשף את האוויר בחזרה. "לא," ענה לבסוף.

"תודה, באמת," אמרה לי. "נמאס לי לשים את הבגדים שלי בארון שמרביץ לי בכל פעם שאני מנסה להוציא ממנו משהו, מה מסובך כל כך להבין? אתה מקשיב בכלל למילה אחת שאני אומרת?"

יוני בהחלט הקשיב לכל אחת מהמילים שהטיחה בו, ולא היה לו ספק שגם היא הקשיבה למילים אותן הטיח בחזרה. במהלך אחת המריבות ניער יוני את הדלת בתסכול וחבט בה בפראות, מתוך תקווה שאולי אוסף הדיקטים הזה יתפרק בכל זאת והוא לא יצטרך לריב עליו עם לי בכל ערב. היא צרחה עליו שיפסיק לפני שישבור את הארון. הוא ישן באותו לילה על הספה בסלון. הם השלימו בבוקר שאחרי, על אותה הספה. זה היה הסקס הכי טוב שהיה להם. הוא איחר לעבודה באותו יום, אבל לא היה אכפת לו. אחר כך התקשרה אליו לי אחרי הצהריים, כשראתה אותו מגיב בפייסבוק לידידה שלו. כבר היה עדיף לשבור את הארון המזורגג לרסיסים, חשב כשלי שוב הטיחה בו מילות נאצה.

"בת זונה!" יוני פתח את דלת הארון וסגר אותה בכוח. עכשיו לי איננה. זה רק הוא וערמת הקרשים מהשטן.

טקס ההתמרמרות הלילי נמשך קרוב לחודש, עד שיוני ראה את ההשקה של "גָּאלָה", או בשמה הרשמי "אנדרובוט דגם SX". אברי סטולר, המנכ"ל והבעלים המיתולוגי של "אנדרובוט" הציג את פסגת היצירה בתחום הסמארטבוטים – סמארטבוט בעל מחולל יישומים מהפכני הלומד את רצונותיו ותשוקותיו של המשתמש ומתאים עצמו אליו, נטען באופן סולארי, מתעדכן ישירות מהאינטרנט וניתן לתכנות אינסופי בבית המשתמש. כל זה בתוספת חנות יישומונים אימתנית, שנועדה לענות על כמות מגוחכת של דרישות. "אין גבול למה שגאלה יכולה לעשות!" הצהיר סטולר הזחוח שוב ושוב.

מיד לאחר ההשקה נוצרו תורים אדירים בסניפי אנדרובוט, עד כדי כך שהחברה פרסמה שהיא מתקשה לעמוד בביקוש. יוני נאלץ לחכות קצת, אבל בסוף הקופסה הלבנה הגיעה גם אליו.

***

אחרי חמישה ערבי שינון ולימוד עם אורה, יוני היה מותש. הוא ניסה להטמיע באורה כל פרט אפשרי שזכר ורשם, אך לאחר כמה ימים כאלה הרגיש שהוא דורך במקום. הוא נשען אחורה על הספה ושם את ראשו על המסעד. אורה ישבה לידו.

"היי, מאמי," אמרה אורה בקול המלטף של לי (כשהיא לא רצתה להרוג אותו), "הכול בסדר? אתה לא מרגיש טוב?"

יוני שפשף את עיניו ונאנח. למרות כל המאמצים שלו, לא היה שום דבר אמין בהתנהגות של אורה.

בכל פעם שהרגיש שהגרסה הבסיסית של מערכת ההפעלה לא נתנה מענה לדרישות האינסופיות שלו הוא התקין עוד ועוד יישומונים. חלקם מהמאגר הרשמי של אנדרובוט, וחלקם יישומונים אזוטריים ממאגרים מפוקפקים לביצוע מטלות שונות ומשונות, שאחדות מהן נגדו את הוראות היצרן: פריצת הרשאות הניהול של מערכת ההפעלה; כוונון עדין של טון הדיבור והתאמת המבטא; שיפור נימוסי שולחן; הגדרת ריח גוף ואפילו יישומון אוצר מילים של קללות. הוא התקין את האחרון בלי לחשוב ואחר כך ריחם על עצמו לרגע כשהבין עד כמה חסרים לו הגידופים של לי. אבל רק לרגע.

הוא גיחך ואמר, "אולי מה שאני צריך לעשות זה לקנות עוד סמארטבוט כדי שיתכנת אותך כמו שצריך."

היא הביטה בו לרגע, חסרת הבעה, ואז צחקקה. "חמוד!"

"מה חמוד עכשיו?" מלמל יוני והביט לתקרה. "לי הייתה אומרת שעדיף שאני אבזבז את הכסף על דברים חשובים כמו למצוא נגר לא חאפר שיתקן את הארון, ושאני אסתום את הפה."

יוני קפא לפתע. "שיט, זהו זה," מלמל. הוא קפץ מהספה ניגש לשולחן המטבח והרים את פאנל ההפעלה של אורה. זין אם אני מתחיל לשנן אִתה מחדש כשיש דרך קצרה יותר.

אצבעו החליקה במהירות על התפריטים, עד שמצא את מה שחיפש: "מודול תגובה לאוביקט מוכר". הוא מצא במסך ההגדרות את התפריט המדויק. ליד התפריט צויר ציר מספרים אפור ועליו סמן שנח בבטחה בקצה הירוק של הציר. יוני החליק אותו לכיוון הקצה האדום, הקיש על "שמור ובצע" ופנה לאורה.

"מאמי," אמר יוני, "אולי מה שאני צריך לעשות זה לקנות עוד סמארטבוט כדי שהוא יעשה את העבודה. מה את חושבת?"

"אולי תפסיק להתנהג כמו אידיוט?" ענתה אורה כהרף עין.

יוני התיישב על הספה וחייך. הוא נשף בהקלה. "תודה, מותק."

בימים שלאחר מכן נשאו מאמציו פרי. לרגע היה נדמה לו כאילו לי מעולם לא עזבה. אורה מילאה את תפקידה היטב, עד שבשלב מסוים תהה יוני האם הוא לא הגזים בהגדרות החדשות.

בקרים שהחלו ב"מתוק שלי" הפכו עד הצהריים ל"אני לא מבינה מה הבעיה שלך בלזרוק גרביים לכביסה". ערבים נפתחו ב"אתה רוצה להסביר לי מי זו הבלונדה שהגבת לה בפייס?" והפכו לפיוס מרגש שטוף דמעות. כאשר אורה הייתה מתחברת לכבל ההטענה בלילה ונכנסת למצב שינה, היה יוני מוציא את הסמרטפון שלו, נכנס ליישומון ומשנה שוב שורה ארוכה של הגדרות.

"עוד לא בדיוק," הוא היה ממלמל.

***

יוני היה בדרכו חזרה מהעבודה כאשר קיבל את הודעת הטקסט מאורה: "אני צריכה אותך. יש מה לעשות בבית."

לי הייתה שולחת הודעות כאלה, בדרך כלל בימי חמישי. הלימודים באוניברסיטה לא הפריעו לחדוות הניקיון שלה, ועד הלילה הדירה ויוני היו עוברים שטיפה.

כשעצר ברמזור מיהר לשלוח לה סמיילי. הפעם זה יהיה אחרת, אין מצב שלא. המילה "סמארטבוט" שנשמעה מהרדיו קטעה את הרהוריו, והוא מיהר להגביר.

"...נמצא בביתו כשהוא ללא רוח חיים. לביתו של מר סטולר, המייסד והמנכ"ל בפועל של חברת 'אנדרובוט בערבון מוגבל' הוזעק אמבולנס על ידי הסמארטבוט שלו מדגם 'גאלה'. הפרמדיקים קבעו את מותו במקום, במה שמסתמן כמקרה של דום לב. סטולר היה בן 44 במותו. אברי סטולר, נולד ב-2003 ועד מהרה התבלט בזכות כישוריו יוצאי הדופן בתחום ה..."

"פאק," אמר יוני. סטולר לא סתם ניהל את אנדרובוט. הוא היה אנדרובוט. קשה היה לדמיין את תעשיית הסמארטבוטים בלי פרצופו הזחוח וההשקות המלודרמטיות. "נקווה שהאחריות על אורה לא תפוג," מלמל.

בכניסה לבניין בדק יוני את תא הדואר. מעטפה עם עיטור מאוס של ברבור ופרח בישרה לו על חתונה קרבה ובאה. הוא פתח את המעטפה ופלט אנחת ייאוש. הבת של סימה, דודתו מצד אמו, עומדת להתחתן. "וואו, מקסים," רטן, "בדיוק לשם בא לי לבוא. תודה, דודה סימה."

הוא עלה במדרגות ועמד מול דלת הכניסה לדירה. הוא נשם נשימה עמוקה, הכניס את המפתח למנעול ופתח את הדלת. המגב והדלי קידמו את פניו. הדלי כבר היה מלא מים, ולפי הריח כבר עורבב לתוכו נוזל הניקוי. "היי, הכול מחכה רק לך," נשמע קולה של אורה מקצה הדירה, "אני מנקה את האמבטיה והחדר שינה. תעבור על הסלון."

עד עכשיו די אמין.

יוני טבל את הסמרטוט בדלי המים, סחט אותו והלביש על המגב. הוא העביר את המגב על הרצפה בתנועה קצובה. יוני חייך כשנזכר בכל אותן פעמים בהן רב עם לי סביב נושא הסדר והניקיון בדירה. זו יכולה להיות הזדמנות מצוינת לנסות...

"היי, ממש מבריק פה," נשמע קולה של אורה מאחוריו.

"תודה, מותק," ענה יוני וחייך. לפתע נעלם החיוך מפרצופו. "לא, ממש לא ככה," אמר לעצמו. כנראה בכל זאת משהו התפספס בהגדרות. הוא הוציא את הסמרטפון מכיסו והפעיל את היישומון. אצבעו החליקה בזריזות על הפאנל המבריק. הוא נשא עיניו בחזרה לאורה, וספר בליבו: שלוש, שתיים, אח-

"תגיד לי, מה אתה עושה?" אמרה לפתע אורה בקול זעוף.

למקומות, היכון... יוני הביט על המגב ובחזרה אליה. "ספונג'ה."

"תסתכל על הסמרטוט!" חתכה אורה את האווירה. "סתם טבלת אותו בדלי, אפילו לא ניקית אותו. אתה מורח את הטינופת על הרצפה במקום לנקות."

המריבה הזו קצת מוכרת לי, חשב יוני.

"מאמי, אין על הרצפה שום טינופת," אמר יוני והכניס את הסמרטפון בחזרה לכיסו.

"אתה לא רואה את זה," ענתה אורה, "כי אתה שוב פעם עסוק בסמרטפון המחורבן, כמו תמיד."

כן_, אני בהחלט זוכר את המריבה הזאת_. יוני נשם עמוקות. הוא הריץ את השיחה הזו פעמים רבות במוחו. רגע האמת הגיע.

"מתוקה," דקלם יוני, "הרגע טבלתי את הסמרטוט בדלי, שפשפתי אותו בעצמו והחזרתי לרצפה. אני מקפיד לעשות את זה לעתים תכופות, בדיוק כמו שהסברת לי. הניקיון בדירה חשוב לי בדיוק כמו שהוא חשוב לך, אני מעריך את כל הזמן שאת משקיעה בדירה ובגלל זה חשוב לי לעזור לך ככל האפשר."

בפעם הקודמת הוא התפרץ על לי, היא צרחה עליו יותר חזק ולבסוף לאף אחד לא היה אכפת מצבע המים בדלי. זה לא יקרה עכשיו, אין מצב, חשב יוני, בעודו מביט על אורה בריכוז. חשבתי על הכול, היה לי מספיק זמן לתרגל. הפעם זה יהיה אחרת לגמ-

"השטויות שלך מתחילות להימאס עלי," אמרה אורה, "ומתחיל להימאס עלי חוסר האחריות שלך. אתה אדם בוגר, לא ילד שצריך לתת תירוצים לאימא שלו."

"מ... מה?" אמר יוני בפה פעור, "אבל..."

"הלכתי להתקלח, ורצוי שעד שאני יוצאת תנקה פה כמו שצריך. ביי."

יוני עמד נטוע במקומו. מבטו נדד לרצפה כאילו ניסה לספור נמלים. כששמע את טריקת דלת חדר האמבטיה, שפתיו התקמרו ולאחר מכן התכווצו. הוא צעד באִטיות לכיוון שולחן האוכל והשעין עליו שתי כפות ידיים מאוגרפות. שפתיו החלו לרעוד, ונשימותיו נעשו קצרות. הוא הרים לרגע את שתי ידיו מהשולחן ואז הטיח בו אותן בכוח.

"בת זונה!"

***

לפני שנכנס למיטה לקח יוני את הסמרטפון, נכנס שוב לתפריט ההגדרות הארור והחזיר את הסמן לאזור הירוק על הציר.

"גם אני צריך קצת ליהנות מדי פעם, לעזאזל," מלמל ונכנס למיטה. אורה כבר חיכתה לו שם.

הם השילו את מעט הבגדים שהיו עליהם. יוני היה חייב להודות ביכולת המופלאה של אנדרובוט לעטוף סיליקון ומעגלים אלקטרוניים באשליה מושלמת. סטולר הזה ידע מה הוא עושה, זכרו לברכה.

הוא רכן לכיוון אורה ונישק אותה על שפתיה בהיסוס, לא יודע מה מצפה לו מעברה השני של האשליה המתוקה. היא נשכה את שפתו בעדינות וכרכה את רגליה סביבו.

זה מזכיר לי משהו, חשב יוני.

הוא ליטף את גופה של אורה, נישק אותה על צווארה וחזה. הוא שקע בריח של אורה ובחן שוב ושוב את גופה העירום, מנסה למצוא היכן עובר הגבול של אחיזת העיניים הממכרת. ובכל נשיקה ניסה להיזכר בטעמה של לי. בת זונה.

"קדימה, מותק," לחשה אורה, "למה אתה מחכה?"

הוא המשיך להתקדם, צובר ביטחון בכל צעד. הסיטואציה הייתה מוכרת לו להפליא. שיחזור ההגדרות לאזור הירוק של ציר ההתנהגות לא מחק את מה שלימד את אורה על הרגליה של לי, לפחות לא בתחום הזה. אולי משהו טוב יצא מערב הספונג'ה הארור הזה, אחרי ש"אורה הנוראה" כובתה, לפחות באופן זמני.

"עזוב," אמרה לפתע אורה.

יוני קפא על מקומו.

"עזוב מאמי." אורה טפחה על ראשו של יוני ודחפה אותו בעדינות הצִדה. הוא התרומם והתיישב על ברכיו, שפתיו קפוצות, מבטו חודר.

"מה הולך פה?" אמר בקול שקט.

"עזוב, לא מתאים לי," אמרה אורה, "בפעם אחרת."

"מה הולך פה?" אמר יוני בקול פחות שקט, ידו שוב מכווצת לאגרוף רועד, "שחזרתי את ההגדרות למה שהיה מקודם, את לא אמורה להתנהג ככה."

"מה זה 'שחזרתי'?" אמרה אורה וכיווצה את מצחה. "על מה אתה מדבר?"

"תפסיקי לשחק אִתי," סינן יוני.

"מה לשחק, איזה לשחק, נודניק?" אמרה אורה. "אמרתי עזוב, אז עזוב. למה אתה עושה עניין?"

יוני הטיח את אגרופו הרועד בפניה העדינים של אורה. מעטפת הסיליקון של פניה התעוותה כשספגה את הזעזוע. הרעש שנשמע מהגולגולת שלה לא היה רעש ריסוק אלא מעיכה.

"עז... עזוב..." מלמלה אורה. ראשה החל לרטוט בתנועה לא רצונית. יוני היכה אותה שוב ושבר את אפה. חלקו המרכזי של ראשה נמעך פנימה, כאילו חור שחור נפער במרכז פרצופה. מתחת לשכבת הסיליקון ניתן היה לראות משטח ירוק עליו היו מודפסים מוליכים איכותיים בעלי נצילות מקסימלית, פסגת גאוותה של אנדרובוט.

"עזוב, עזוב..." אמרה אורה. קולה התעוות והונמך עד שהחל להישמע כמו קולו של גבר. היא חזרה שוב ושוב על המילה המקוללת, כשאת קולה מלוות רעידות עזות של ראשה.

"די כבר!" צרח יוני והיכה אותה בשלישית. הוא פגע בפיה ונאנק בכאב כשידו שברה כמה משיניה. זה לא גרם לה להפסיק.

"עזוווווב," אמרה אורה בקול נמוך יותר מקודם. הרעידות המהירות הלא רצוניות נפסקו. כעת ראשה זז בתנועה אופקית אִטית מצד לצד. "עזווווווב..." המשיכה.

"אלוהים, איך מכבים את החרא הזה עכשיו?" יוני קפץ מהמיטה ולקח את הסמרטפון מהשידה. אצבעו הרועדת ליטפה את הפאנל. הוא נגע בטעות באפליקציית החנייה, והחלון האִטי להחריד קפץ מול עיניו. "נו כבר, לעזאזל!" קרא יוני. קריאתו לא הייתה מספיק חזקה כדי להבליע את בקשתה של אורה.

הוא הגיע לתפריט המיוחל, ובחר במהירות את אופציית הכיבוי. "עזווווב..." חרקה אורה.

"שיט," מלמל יוני, והחליק אצבעו שוב. אורה המשיכה בתחינתה. הוא ניסה שוב, ללא הצלחה. לבסוף זרק את הסמרטפון בכוח על הרצפה וקילל כשהבין מה עשה. "עזוווובבבב..." המשיכה אורה.

יוני הביט ביצור הלא מזוהה ששכב במיטתו. פרצוף מעוות וחסר סימטריה המורכב על גוף נשי אותו הכיר היטב. הקול הלא אנושי המשיך לקרוא לו: "עזוווווווב..."

יוני יצא מחדר השינה ופסע לאורך המסדרון. בסלון הוא מצא את המגב, עדיין עומד ליד דלי המים. הוא הוריד את הסמרטוט מהמגב וחזר לחדר השינה. הוא הביט על היצור הזועק לעזרה והיכה בו עם המגב. היצור פלט צרחה בקול גבוה לרגע אחד, ואז חזר לקולו הנמוך והלא אנושי הקודם. הוא החל לומר שוב "עזווו..." אולם הפעם יוני לא נתן לו לסיים והיכה בו שוב. הצרחה הרגעית נשמעה בקול גבוה יותר מקודם. יוני לא חיכה לתחינה הבאה שלו, והמשיך להכות עוד פעם ועוד פעם, עד שראשה של אורה נשבר לחלוטין, חושף מתחתיו מעגל מודפס עם נוריות מהבהבות המעוטר בחיווט עדין של מאות סיבים אופטיים.

יוני המשיך להכות את אורה עד שאחרונת הנוריות כבתה, ואז שררה דממה.

***

תעודת האחריות של אנדרובוט הייתה מאוד מפורטת, והבהירה ליוני כי הוא לא יצליח לשכנע את מוקד השירות שאורה התקלקלה מעצמה.

צליל החיוג צרם באזנו. הוא מצא את המספר באתר אינטרנט של נותני שירותים העובדים עשרים וארבע שעות ביממה, תחת הכותרת "אלכס אנדרואיד – תיקונים מסביב לשעון".

לאחר ארבעה צלצולים ענה קול מהעבר השני. "הלו?" נשמע קולה של בחורה במבטא רוסי.

פאק, זה בטח מוקד הודעות, חשב יוני. בשביל מה הם מפרסמים את עצמם במדריך עסקים שפועלים מסביב לשעון אם הם מעבירים הכול למוקד הודעות מחורבן?

"שלום, הגעתי אליכם דרך 'עשרים וארבע שבע דוט קו דוט איל'. אני צריך את..." יוני השתהה לרגע. "...אלכס. אני חייב תיקון דחוף. הוא זמין?" הוא הרגיש טיפשי לפתע. מאיפה הוא יודע אם באמת קיים אדם בשם אלכס ושזה לא סתם שם קליט לבית עסק? הוא נאנח ועמד לנתק את השיחה.

"תהיה שם תוך רבע שעה," ענתה המוקדנית, "ותקבל שירות. זו הכתובת שמופיעה באתר. אתה צריך הכוונה?"

"תודה," אמר יוני, "לא צריך הכוונה, יש לי ג'י–פי-אס." לפתע נזכר, והרחיק את הסמרטפון מאוזנו. הוא הביט בפאנל הזכוכית שעוטר לאורכו בשלושה סדקים לאחר שהטיח אותו ברצפת חדר השינה. הוא החזיר את המכשיר לאזנו.

"תגידי, הוא מתקן גם סמרטפונים?"

***

הרחוב היה פנוי לחלוטין בשעת לילה זו. יוני מצא בקלות חנייה מול החנות שמעליה ניצב שלט אדום עם אותיות לבנות: אלכס אנדרואיד – תיקונים במקצועיות ואחריות – 24 שעות! בחנות כבר היה אור.

יוני יצא מהרכב ופתח את תא המטען. הוא התכופף ומשך החוצה את אורה העטופה בסדין. הוא הרים אותה והניף אותה על כתפו, כשידו הימנית תומכת בה כדי שלא תיפול. את תא המטען סגר בידו השמאלית.

הוא דחף את הדלת השקופה ונכנס פנימה עם אורה. משמאל לדלת ניצבה פירמידה שהורכבה מקופסאות קרטון של כוננים וציוד תקשורת ביתי. מולם, על הקיר שמימין לדלת היו תלויים אביזרים נלווים לסמארטבוטים – מטענים, מגבירי טווח קליטה, שלטי הפעלה וכבלים. יוני צעד שני צעדים פנימה והניח לדלת להיסגר אחריו.

מולו ניצב דלפק שחיבר בין שני הקירות של החנות הקטנה. מאחורי הדלפק היה קיר מפריד עשוי גבס. הקיר היה מכוסה רובו ככולו בכרזות פרסומת לחברות אלקטרוניקה ומחשבים. רוב הכרזות היו שייכות לאנדרובוט. החלק היחיד בקיר שלא כוסה בכרזות היה דלת עץ פשוטה עליה נכתב בפשטות: "מעבדה". מול הדלת ניצב שרפרף גבוה. על השרפרף ישבה בחורה ממושקפת עם עור בהיר ושׂיער אדמדם קצוץ. היא פיהקה ולגמה קפה שחור ממאג. יוני ניגש לדלפק עם אורה שעדיין הייתה תלויה על כתפו.

"שלום," מלמל, "אני מחפש את אלכס."

"די, לא יכול להיות," ענתה הבחורה ופיהקה שוב.

הקול נשמע מעט מוכר ליוני. "אִתך דיברתי?"

"אתה רואה פה עוד אלכס?"

"אבל... לא אמרת בטלפון שאת אלכס," ענה יוני ומיהר להשתתק.

אלכס מצמצה לרגע והביטה בו עם גבה אחת מורמת. "בשתיים בבוקר משלמים לי לפי שעות. אתה רוצה לגשת לעניין?"

"אני יוני," אמר יוני בקול מהוסס. "את יודעת... לתקן סמארטבוטים?" אורה החלה להיות כבדה על כתפו של יוני.

"הקפצת אותי בשעה כזו כדי לשאול אותי אם אני מבינה בסמארטבוטים?" שאלה אלכס, "אתה דביל?"

יוני הוריד את המשא הכבד והניח את אורה על הדלפק. "אם הייתי רוצה שיקראו לי דביל, הייתי נשאר עם האקסית."

"אם אתה לא רוצה שיקראו לך דביל, יוני, תפסיק לשאול שאלות דביליות," ענתה אלכס. היא העיפה מבט לכיוון אורה. "מה הסיפור כאן?"

"היא שבורה," מלמל יוני והסיט את מבטו ממבטה של אלכס.

אלכס הטתה את אורה על גבה והסיטה את הסדין מפניה. "קיבינימט!" קראה, "מה קרה לה?"

"אמרתי לך," אמר יוני בקול שקט, "נשברה."

"היא לא נשברה, היא עברה פיגוע," אמרה אלכס. היא הרימה את ראשה אליו. "איך נשברה ככה?"

"נפלה."

אלכס צמצמה את עיניה. "נפלה."

"בדיוק. קורה."

היא הביטה בו במבט ארוך לפני שאמרה, "נניח. אני לא שופטת אף אחד."

"מה שופטת עכשיו?" רטן יוני. "אמרו לך נפלה, אז נפלה."

"בסדר גמור," אמרה אלכס. "צודק. נפלה."

"וואלה, יופי, תודה רבה באמת."

אלכס חיברה את אורה למחשב נייד שכבר פעל על הדלפק. מולה הוצג בליל של ספרות, נתונים וחלונות שהתחלפו בחטף בכל פעם שהקישה על המקלדת במהירות. "אהמ..." מלמלה.

"נו מה עכשיו?" התעצבן יוני.

"זה נראה שהתקנת עליה בערך כל יישומון שקיים, וגם כאלו שלא קיימים," אמרה אלכס, "אני מקווה שנהנית."

"אוקיי, הבנתי אותך," אמר יוני, "תנתקי את הכבל המחורבן ותפסיקי הכול. אני עפתי מכאן. תחזירי לי את הסמארטבוט."

"הצחקת אותי," אמרה אלכס בלי להרים את עיניה מהמסך. "בהצלחה למצוא עוד פראיירית עם ניסיון כמו שלי שתתקן לך אותה בשעה כזאת."

"את מחזירה לי אותה או לא?" הרים יוני את קולו.

"תגיד, דאגת לגבות אותה בענן בכלל?" שאלה אלכס, "כי אם לא, למה אתה חושב שמישהו בכלל יצליח לשחזר אותה?"

יוני נאלם דום למשך כמה שניות. "חרא," אמר לבסוף.

"כן, זה באמת חרא," אמרה אלכס והקליקה על העכבר שהיה מחובר למחשב, "מעטפת הסיליקון של הדגם הזה יכולה להפוך לכל דבר, אבל תמיד רצוי לגבות את הנתונים הוויזואליים וההתנהגותיים כדי שלא תיתקע עם גרוטאה ש... נפלה." הדגשת המילה האחרונה לא נעלמה מיוני, אבל הוא היה מיואש מכדי להתעצבן. הוא נשען על הדלפק וחפן את ראשו.

מברג קטן הופיע בידה של אלכס. היא הכניסה אותו במהירות לצד הימני של צווארה של אורה. נשמע צליל הקלקה ופרצופה של אורה הפך לשתי דלתות קטנות שנפתחו לצדדים מנוגדים, שחזיתן פניה המושחתים. לפני שיוני הספיק לומר משהו, דחפה אלכס את המברג למרכז ראשה החשוף של אורה. נשמע עוד צליל הקלקה, ולוח האם עם הנוריות הכבויות קפץ החוצה.

"זה מה שאני ממש אוהבת בדגם הזה של 'גאלה'", אמרה אלכס בחיוך, "תענוג להחליף חלקים."

היא הוציאה מתחת לדלפק קופסת קרטון שטוחה וקרעה את הסרט הדביק שסגר עליה. מתוך הקופסה היא שלפה לוח אם חדש שנראה בדיוק כמו הקודם, רק לא מרוסק. היא הכניסה אותו לראשה של אורה ודחפה שוב את המברג, הפעם לאחת מפינות הלוח.

"תגיד," שאלה לפתע מבלי להרים את ראשה, "יודע איך הם קראו ל-SX מסוג זכר?"

צליל ההקלקה נשמע מראשה של אורה ונקודות אור הופיעו בזו אחר זו על הלוח.

"פינוקיו," המשיכה אלכס, "נשבעת לך. אנשים לא יודעים את זה כי רוב מה שקונים היום זה SX בצורה של בחורות."

יוני הביט מוקסם כאשר אלכס סגרה בעדינות את פניה של אורה. הוא הביט בפנים המעוותים למשך כמה שניות, אך אורה עדיין הייתה שבורה.

"נו?" אמר לבסוף.

"מה נו?" אמרה אלכס. "איפה התודה?"

"איזה תודה בראש שלך?!" צעק יוני. "היא עדיין גרוטאה!"

"יודע מה הבעיה שלך, יוני?" אמרה אלכס בשלווה, "אתה מפונק מדי. תגיד תודה שהיא לא התלקחה לך באמצע הבית."

"מה את מזיינת לי עכשיו את ה..."

"תגיד לי, אתה לא שומע חדשות?" קטעה אותו אלכס, "מצאו שלשום גאלה אחת עם מצבר שהתלקח אחרי שחיברו אותו לכבל לא תקני בניגוד להוראות היצרן. היא נשרפה לגמרי, ביחד עם הדירה. הבעלים שלה עדיין מאושפז עם כוויות חמורות, בקושי בהכרה. תגיד תודה שזה לא קרה לך כשהיא... איך אמרת, נפלה."

יוני עצם עיניו ונשם נשימה עמוקה. הוא נשף, ואז נשם שוב. "היא. עדיין. שבורה."

"נמאס לי כבר מהלבנט הזה," מלמלה אלכס, "גם עצבניים וגם דבילים." היא לחצה על שלושה מקשים במחשב ואמרה, "בבקשה."

לפתע החלה אורה להתנועע ולרעוד. פניה הפכו למשטח נוזלי שוצף, כמו אגם ששלוותו הופרעה על ידי אבן אדירה שנזרקה לתוכו. הקרעים שצילקו את פניה החלו להיסגר, עד שכבר לא ניתן היה לראות את הלוח הירוק עם הנוריות המנצנצות. הפנים שנראו כמו דף עם ציור יפה שקומט ללא הכר, החלו להתיישר. פניה היפים של אורה החלו לחזור לעצמם. הרעידות של גופה נרגעו אט-אט. יוני מצא עצמו מביט שוב בפניה של הבחורה שרק לפני שעה אמרה לו לעזוב.

"יש לך מזל שב-SX יש גם גיבוי פנימי," אמרה אלכס. "סידרתי לך גם את הגיבוי בענן. לכל לקוח של אנדרובוט יש שטח אכסון בשרתים שלהם. איך שתגיע למקום עם רשת אלחוטית נורמלית, זה יעלה את הגיבוי לענן כמו שצריך ואז לא תצטרך לפחד מהפעם הבאה שהיא תיפול."

יוני הביט באורה ובחזרה לאלכס. "היית חייבת להוציא לי את הנשמה?"

אלכס הטתה את ראשה קדימה. "שתיים בבוקר."

יוני פתח את פיו, אך לאחר השתהות מיהר לסגור אותו. הוא השפיל מבטו. "תודה," מלמל. הוא הרים עיניו בחזרה לאלכס. "ו... סליחה," אמר.

"זה בסדר," אמרה אלכס, "אלף שבע מאות, בבקשה."

יוני החל למצמץ בפראות. "את אמרת עכשיו..."

"אלף שבע מאות. אל תדאג, זה כולל מע"מ," אמרה אלכס, "הכול בסדר עם העיניים?"

"אבל איך הגעת ל..." דיבורו של יוני גווע לאטו.

"שיחזור הגדרות מגיבוי פנימי של גרוטאה שנפלה שזה בכלל נס שלא קרה לה כלום, התקנת לוח אם חדש שעולה כמו כליה ומענה על שאלות דביליות בשתיים בבוקר," ענתה אלכס. "מזומן או אשראי?"

***

יוני הכניס את אורה לתא המטען. הוא עמד לכסות את פניה בסדין ועצר. ידו נשלחה ללחייה ונגעה בה, ליטפה אותה לשניות ארוכות. לאחר השתהות של רגע, הלך יוני לדלת האחורית שמאחורי כיסא הנוסע ופתח אותה. הוא חזר לתא המטען, התכופף ומשך את אורה בעדינות החוצה. הוא נשא אותה על כפיו, הכניס אותה למושב האחורי וכיסה אותה היטב בסדין. את פניה השאיר גלויים.

הוא סגר את הדלת, הקיף את הרכב ונכנס לתא הנהג. הוא עמד להתניע ואז שוב עצר. הוא יצא מהרכב בחטף, ורץ לעבר דלת החנות של אלכס. הוא פתח את הדלת וראה את אלכס עומדת ממש מאחוריה עם צרור מפתחות בידה.

"אני סוגרת," אמרה אלכס, "שכחת משהו?"

"שכחתי לשאול משהו," אמר יוני. "יכול להיות שהסמארטבוטים האלה יתנהגו הפוך ממה שרשום להם בהגדרות?"

"למה הכוונה?" הקשתה אלכס.

"נניח שקבעתי לה שהיא תהיה... נינוחה יותר או..." גמגם יוני.

"זורמת?"

"משהו כזה," מלמל יוני. "אבל פתאום היא התנהגה הפוך. מה זה אומר?"

אלכס גירדה את מצחה ונשפה. "כמה זמן היא אצלך?"

"יותר מחודשיים."

"אז היא כבר למדה אותך," פסקה אלכס.

גבותיו של יוני הורמו.

"למדה, למדה," אמרה אלכס בקוצר רוח. "אתה לא מבין מה זה אומר? יש לה מנגנון למידה חכם, הוא צריך הגדרות ונתונים רק בהתחלה. אחר כך הוא כבר לומד מה אתה אוהב, ומתישהו הוא יתחיל לנסות להסיק מסקנות לבד בלי קשר למה שהזנת לו."

"ואם שיניתי את דעתי?" שאל יוני.

"אז ברור שהוא יעשה מה שאתה מבקש," אמרה אלכס. "אבל זה לא יקרה מיד. מדי פעם היא תנסה להסיק מסקנות לבד, אבל עד שהיא תזרום אִתך באופן מלא יכול לעבור זמן."

נמאס לי מזה שאתה אף פעם לא יודע מה אתה רוצה, כמו ילד קטן. מילותיה של לי הדהדו במוחו של יוני.

"תודה," הוא מלמל וחזר לרכב. הוא התיישב בכיסא הנהג, עצם את עיניו והשעין את ראשו על משענת הכיסא. לפתע שמע רחש מהמושב האחורי.

"מותק?" נשמע קולה של אורה, "מה קרה? איפה אני? הכול בסדר?"

"לא לגמרי," אמר יוני, עדיין בעיניים עצומות, "אלכס לא מתקנת סמרטפונים."

"מה?" מלמלה אורה.

"עזבי, לא משנה," אמר יוני וסובב אליה את ראשו, "תגידי... רוצה לבוא אִתי לחתונה?"

***

מנות הפתיחה בחתונה של הבת של סימה כללו, בין היתר, סושי וכנפיים ברוטב חמוץ מתוק. "הכול בסדר, מאמי?" שאלה אותו אורה. הוא קיווה שהגדרת האזור הירוק על ציר ההתנהגות תחזיק מעמד כנגד "אורה הנוראה".

"התמי הזאת שופעת מקוריות, כמו האימא שלה," מלמל יוני והעווה את פניו כשנגס בסושי. הוא החזיר אותו לצלוחית ההגשה הקטנה ודחף אותה קדימה. הוא נגע בצלוחית עם הכנפיים ודחף גם אותה ממנו, בלי שנגס בהן אפילו פעם אחת.

המקום האחרון אליו רצה יוני להגיע ביום שישי בצהריים היה גן האירועים בו התקיימה החתונה של תמי ואסף. תמי הייתה בתה הבכורה של סימה, אחותה של אמו. סימה הייתה בתו הבכורה של אשמדאי, כך היה יוני משוכנע. החתונה התקיימה בגן אירועים אקסקלוסיבי, כך היה כתוב בהזמנה, אשר נקרא על שם דמות צרפתית ידועה, כך ניתן היה להבין מצליל השם שנכתב על ההזמנה באותיות מסולסלות וכמעט בלתי ברורות. האותיות היו מוזהבות, כמובן. אם סימה הייתה יכולה, היא הייתה מפזרת אבקה מוזהבת על כל הגן.

יוני היה לבוש חולצה מכופתרת תכולה וג'ינס שחור. לצִדו עמדה אורה וחייכה, כמו שהוגדר במוד האירועים החברתיים. היא לבשה שמלה שחורה עם כתפיות. שׂיערה היה פזור וגלש על כתפיה. יוני קיווה שהמוד הנוכחי לא יקרוס או יחליט להוריד עדכון בדיוק באמצע האירוע.

"זה אירוע מקסים!" אמרה אורה בחיוך.

יוני תהה האם המוד הנוכחי לא מוגזם. זו אמנם חתונה, אבל יש גבול לשטף המחמאות שאפשר להרעיף.

יוני סקר במבטו את האורחים. קרובי משפחה, חברים... אנשים שמעולם לא פגש לצד כאלה שהתחרט שאי-פעם פגש בהם. וכולם החזיקו בידם סושי מקורר עם ירקות לא טריים, או כנפיים שהרוטב שלהן התקשה.

זמן מה לפני כן, כשהתלבש בבית אחרי המקלחת, ניסה יוני להסביר לעצמו מדוע כדאי לו לבוא לאירוע. הוא נזכר בארוחה המשפחתית בה הצליח ברוב טיפשותו להיכנס לוויכוח פוליטי עם סימה. השיניים שלו כמעט נשברו מחריקות כשהסביר לעצמו מדוע אישום בתקיפה לא ייראה טוב בקורות החיים שלו. הוא התאפק, וסימה החשיבה את זה כניצחון שלה. הוא נהג להריץ את האירוע במוחו שוב ושוב, מנסה בכל פעם לבחור גורל אלים אחר עבור דודה סימה.

"זה אירוע מקסים!" חזרה ואמרה אורה.

כשסימה שמעה בארוחת החג ההיא על הפרידה מלי, היא מיהרה לומר לו בחיוך רחב עד כמה היא מצטערת. הוא לפת את כוסית היין בידו בחוזקה ותהה איזה צליל יישמע כשהוא יטיח אותה בראשה של סימה. אחר כך היא מיהרה להתייחס לצד היותר שחום במשפחה של לי וזה היה יותר מדי עבורו. הוא קם מהשולחן וטרק את הדלת בדרך החוצה. אמא שלו שלחה לו הודעת טקסט מטיפה לאחר מכן.

הוא דמיין את סימה ההמומה מבחינה בו ובאורה בקבלת הפנים. את מה שהיא תטיח בו. את מה שהוא יענה לה. זה יהיה מחזה נפלא.

"זה אירוע מקס-"

"לעזאזל עם זה," אמר יוני והוציא את הסמרטפון. הוא הפעיל את היישומון וחיפש את תפריט הגדרות זמן הריצה. הבאג בעדכון האחרון של אורה היה מעיק. לאחר שאתחל אותה, ראה יוני שצריכת המשאבים שלה לא אופטימלית. הוא החל לשנות את תפריט הגדרות צריכת החשמל, אך נזכר שגם העיצוב החיצוני מושפע משינויים קלים בצריכת האנרגיה, ולכן מיהר לבטל את העדכון האוטומטי של התצוגה החסכו-

"מה הולך פה, יוני?"

יוני הרים עיניו מהצג. "היי אבא," מלמל, "מתי הגעתם?"

אביו עמד מולו, מביט בו בעיניים מצומצמות ושפתיים קפוצות. "אימא ואני שמחנו שסוף-סוף השלמת עם לי, עד שראינו שיש לה נורה על העורף. סמארטבוט? מה אתה חושב שאתה עושה?"

"מאמי..." אמרה אורה.

יוני הכניס את הסמרטפון לכיס. "לא עכשיו!" נבח לכיוונה ופנה לאביו, "היא הבת זוג של-"

"היא לא הבת זוג שלך, תפסיק לדבר שטויות! ועוד בחתונה של סימה, איך זה נראה?"

"מאמי..." נשמע שוב קולה של אורה.

"אני שמח שהמשפחה מצאה משהו להסכים עליו," אמר יוני, "זה חשוב שתהיה אחדות. אם אתה כל כך דואג לדודה סימה, תמסור לה שהסושי לא משהו."

הלסת של אביו נשמטה מעט. מצחו התקמט. "מה קורה לך, יוני?"

"עד שאני מחליט לבוא לאירוע," אמר יוני, "נטפלים למי שבאתי אִתה במקום להעריך את זה שבכלל באתי, ועוד לאירוע של דודה סימה. יש לך מושג כמה קשה היה לי לבוא לפה?"

"הסמארטבוטים האלה לא בטוחים, יוני," אמר אביו, "לא שמעת בחדשות על ההוא שנשרף –"

"אולי די כבר להתעסק עם זה?!"

"מאמי..."

"מה את רוצה עכשיו?!" צעק יוני וסבב לעבר אורה. אורה מצמצה פעמיים ולפתע התמוטטה לרצפה.

"שיט!" מלמל יוני ורכן ליד אורה במהירות. הוא בדק את ראשה בידיים רועדות וניסה למצוא פגיעה חיצונית שנגרמה לה מהנפילה הפתאומית. אביו הסתכל עליו המום.

"יוני," אמר אביו, "תעזוב את זה רגע, אני רוצה לדב-"

"מה לעזוב, מה זה 'את זה'?!" ענה יוני בטון שהלך וגבר בכל מילה, "אתה לא רואה שקרה לה משהו?"

אביו הביט בו בעיניים עגולות, ולפתע צמצם אותן וקפץ את שפתיו. "אני לא יודע מה הולך פה, יוני," אמר, "אבל זה הגיע לי עד כאן. אני לא רוצה את זה ליד האורחים. קח את עצמך מכאן ולך. עם הדבר הזה שלך." שלוש המילים האחרונות כאילו מוקמו על סכין בלתי נראה שדקר את אוזניו של יוני שוב ושוב.

יוני ערסל את אורה בידיו ויצא מגן האירועים. חלק מהאורחים המופתעים ניסו לשאול אותו מה קרה לבת זוגו. בת דודה שכבר לא זכר את שמה רצתה לקרוא לאמבולנס במפגן אמפתיה מפתיע. יוני רק סינן לכולם "עופו ממני." בראשו רצו עשרות תסריטים לגבי סיבת התקלה אצל אורה, והוא לא היה מוכן להישאר בחתונה הזו אפילו דקה נוספת.

כשעמד לצאת דרך שער הכניסה לגן האירועים, עצר יוני והביט לאחור. הוא ראה את האורחים ההמומים שחלקם ניסו אף לדלוק אחריו, את אביו שממהר ללחוש דבר מה באזנם ואת הבעת פניהם המשתנה. לפתע מבטם הפסיק להיות דואג. חלקם הביטו בו ברחמים. חלקם בגועל.

יוני נשא את אורה בחזרה לחניון והשעין אותה על מכסה המנוע של הרכב. הוא פתח את יישומון ההפעלה של אורה בסמרטפון ובתפריט "עזרה" בחר "תקלות נפוצות". עיניו רפרפו במהירות על ראשי הפרקים: תקלה בעדכון תכנה, ניתוק מהאינטרנט, בעיות טעינה...

טעינה. אורה לא הייתה בשמש כל היום. הוא התעסק באובססיביות בהגדרות של מודול ההתנהגות באירועים חברתיים ושכח לגמרי להטעין אותה באור השמש. לא פלא שהיא התמוטטה. "חרא," מלמל.

יוני הרים את אורה בעדינות מהאוטו והכניס אותה למושב הנוסע. הוא הוציא מתא הכפפות את כבל ההטענה לרכב וחיבר אותו למצית הסיגריות. הוא תחב את הקצה השני של הכבל לשקע ההטענה בבסיס העורף של אורה. לאחר כמה שניות שנדמו כנצח הוא שמע את צליל ההטענה המיוחל. זו אכן הייתה הבעיה. יוני נכנס לאוטו והניע.

ברדיו השמיעו שיר שיוני אף פעם לא הבין, שהחל בגיטרות דחוסות ותיפוף עצבני. השיר הגביר את הקצב כשהזמר שר על ניסיונו להכיר מישהי על רחבת הריקודים ואיך הגב שלו כמעט נשבר תוך כדי כך. כשהוא הגיע לפזמון המטופש על החבר שהוא שמע שיש לה, כיבה יוני את הרדיו. זה היה השיר האהוב על לי.

יוני השתיק את הטלפון הנייד שלו כשאביו התקשר אליו. מדי פעם הציץ לכיוונה של אורה, עיניו נודדות בין מדיד ההטענה התכול שלה ואור לוח המחוונים של הרכב. כשאמו התקשרה הוא כיבה את הטלפון לגמרי והרכב החשיך מעט יותר. הוא נזכר לפתע כי לא הספיק אפילו לדבר אִתה בחתונה ובטנו התכווצה.

הוא הגיע לבסוף לרחוב שלו ומצא חנייה ממש מתחת לעץ הפיקוס העתיק שפירק את מרצפות המדרכה. המקום הרגיל שלו. הוא בדק את מדיד ההטענה של אורה. כבר אפשר היה להפעילה, אם כי נדרשה עוד הטענה ממושכת כדי להחזיר אותה למצב מיטבי. הוא לחץ על הכפתור בבסיס הצוואר, ליד שקע ההטענה. מלבן אדום הופיע על עורפה, שרק קצהו היה צבוע במלואו. הוא ייאלץ להטעינה לפחות לילה שלם, אם הוא לא רוצה שהיא תתמוטט שוב. ליד המלבן החלה להבהב נורת האתחול הכחולה.

אורה פקחה את עיניה. "היי מתוק," מלמלה ופיהקה, "נגמרה החתונה?"

"כן, היא בהחלט נגמרה עבורנו," אמר יוני, "לא נראה שיזמינו אותנו שוב."

"חבל, היה אירוע מקסים!"

"מה את אומרת," מלמל. "בואי נחזור לדירה." לפני ששוב תיגמר לך הסוללה.

יוני כיבה את הרכב, פתח את הדלת ויצא. הוא הלך לכיוון דלת הנוסע, פתח אותה, ניתק את כבל ההטענה של אורה ועזר לה לצאת. במוחו הדהד קולו של אביו, נוזף בו שיפסיק לעשות שטויות ולשחק אותה ג'נטלמן ליד נערת ליווי אלקטרונית.

כשאורה נעמדה מחוץ לרכב, הבחין בבחור שראשו מגולח שעמד ליד האוטו.

"תביא את הארנק!" מלמל הבחור בקול צרוד. הוא היה בתחילת שנות העשרים שלו ולבש גופייה שחורה. בידו אחז סכין קפיצי.

יוני עמד מולו המום, ואחרי כמה שניות אמר המגולח, "תביא את הארנק כבר!" ההברה האחרונה נאמרה בצרחה פראית שחשפה שיניים רקובות.

מאחוריו הגיח אדם נוסף, שנראה באותו הגיל. שׂיערו היה מחומצן והוא לבש חולצת טריקו עם שרוולים גזורים ועליה לוגו של סופרמן. צלקת עיטרה את גשר אפו.

"נו, יאללה, אין לנו את כל היום!" אמר סופרמן. על ידו היה אגרופן חלוד. הוא משך באפו ללא הפסקה. יוני תהה אם מדובר בצרכנים של החומר מהסוג האבקתי או הגבישי.

"גם אתם חזרתם מהחתונה?" שאלה אורה.

"תגיד לאישה ש'ך שתסתום," אמר סופרמן, ידו רועדת.

יוני שלח את ידו לכיס האחורי באִטיות והוציא את הארנק מכיסו.

"זרוק אלי," מלמל סופרמן ומשך באפו שוב.

"היה אירוע מקסים!" קראה אורה.

"שקט! תשתקי!" סינן יוני. היא תהרוג את שנינו. הוא מיהר לזרוק את הארנק לסופרמן. "הנה, קח, לא צריך צרות," אמר.

ידו של המגולח עדיין אחזה בסכין, אך החלה לרעוד. "תביא... תביא ת'מפתחות," אמר.

"את ה... מפתחות?"

"נו, מה נסגר?!" קרא סופרמן. הוא צעד קדימה והטיח את היד עם האגרופן המתכתי בפניו של יוני. יוני הועף על הרכב והתמוטט לקרקע, פניו צורבים בכאב. הוא הרגיש את קילוח הדם בצִדי ראשו, מטפטף על פיו ועל האספלט. הוא שכח מהדם כשסופרמן ניגש אליו ובעט בבטנו. הוא פלט נאקת כאב.

"זה היה מקסים!" קראה אורה.

"מה יש לזאתי, מאיר?" מלמל סופרמן.

"אין לי מושג, קובי, אבל קח ממנו את המפתחות ובוא נעוף מכאן."

קובי התכופף וניסה לפשפש בכיס השמאלי של המכנסיים של יוני. הוא שלח את ידו לכיס הימני והוציא משם את המפתחות בקריאת ניצחון.

יוני התהפך על בטנו, הצמיד כפות ידיו לקרקע ודחף את עצמו למצב עמידה. הוא נשען על הרכב. הכאב ברקתו הלם כמו אלף פטישים. קובי הלך בצעדים מהירים לעבר דלת הנהג ולפתע עצר. "מה זה, יש לה אור כתום על העורף?"

אור כתום? ממתי?

"נו מה עכשיו, קובי?" אמר מאיר ומשך באפו, "בוא נעוף מכאן!"

"הנה, 'שביל זה היא מתנהגת ככה!" אמר קובי, "היא מה... איך קוראים לזה... בוטים, בוטים. דוד שלי רוצה לקנות אחד כזה. שמעתי זה ה-דבר, אחי."

"מה אתה בא לי עכשיו עם בוטים?" קרא מאיר, "נו יאללה, בוא נעוף!"

"תאמין לי," אמר קובי, "אתה לא יודע מה מדבר, זה משהו לפנים, זה חבל על –"

אורה הזדקפה וצעדה לעברו של קובי. לפני שהספיק להניף לעברה את היד עם האגרופן, תקעה אורה את ידה בתוך פניו. נשמע רעש שהזכיר חרק גדול שדרכו עליו. היא הרימה את קובי כמה סנטימטרים באוויר וזרקה אותו. הוא נתקע בעץ ונפל לקרקע. מה שנשאר מפניו הואר בבירור על ידי פנס הרחוב.

מאיר קילל וניסה לדקור את אורה עם הסכין, רגע אחד מאוחר מדי. ידה של אורה הייתה מהירה יותר ממנו, והיא תפסה את ידו שאחזה בסכין. הרעש שבקע מידו הזכיר ליוני פיצוח ענפים יבשים. צרחת הכאב של מאיר הייתה הרעש האחרון שנשמע ממנו לפני שאורה הכתה בחזהו בעוצמה. הוא עף לאחור ונחת על המדרכה. בטנו פולחה על ידי בזנ"ט חלוד שתושבי השכונה ביקשו מהעירייה אינספור פעמים לחתוך לפני שמישהו ייפול עליו.

אורה עמדה זקופה וסרקה את סביבת הרכב. היא נעצרה לפתע, והחלה להביט על נעליה ושמלתה, כאילו הבחינה בהן לראשונה. היא בחנה את ידיה בעיניים פעורות. לבסוף היא הפנתה את מבטה ליוני.

"למה אתה קורא לי אורה?" שאלה אותו ואז התמוטטה. נורית החיווי האדומה על עורפה סימנה כי הסוללה שוב נגמרה.

***

יוני נכנס לאוטו מהמושב האחורי ומשך פנימה את אורה עד שכל גופה היה מונח על המושב. אנקת כאב נפלטה מפיו. המכה מהאגרופן הייתה קצת יותר מדי בשבילו.

הוא נכנס לתא הנהג והניע את הרכב. הוא עוד הספיק לראות במראת הצד את מאיר וקובי לפני שלחץ בכוח על דוושת הגז.

הוא דהר עם הרכב במשך חצי שעה לפני שהבין שאין לו מושג לאן הוא נוסע. הוא לחץ על דוושת הבלם בכוח והרכב עצר בחריקה, מחליק על הכביש עד לעצירה מוחלטת. תאורת הרחוב השקיפה עליו באדישות.

"שיט! שיט!" צעק וחבט על ההגה. מה אני אמור לעשות עכשיו?

יוני נשם נשימה עמוקה והעיף מבט על שלט הרחוב. הוא הכיר את צומת הרחובות הזה. נראה שהוא התרחק מהרחוב שלו.

הוא בדק את פניו במראת הנהג. שריטה ארוכה ועמוקה עיטרה את הצד השמאלי של ראשו. הפצע כבר כמעט לא דימם, אך ראשו היה שטוף דם. הוא פתח את תא הכפפות ומצא חבילה ישנה של מגבונים לחים שהיו שייכים פעם ללי. היא קנתה אותם אחרי שנזפה בו שוב שהוא לא מחזיק אמצעי ניקיון בסיסי ברכב, כששוב אכל פיתה עם פלאפל והטחינה טפטפה על החולצה החדשה שקנתה לו. הוא שלף מהחבילה את המגבון שהיה הכי פחות יבש וניגב את רקתו. פניו התעוותו בכאב. לעזאזל, עוד משהו שלי ידעה לעשות כמו שצריך.

לפתע הבחין בכבל ההטענה של אורה, שהיה מונח על כיסא הנוסע. יוני קיפל את הכבל ותחב אותו בחזרה לתא הכפפות. הוא לא היה מוכן להטעין אותה ולהסתכן שוב ב... זה.

לא הייתה שום סיבה שהיא תעשה את זה, לעזאזל.

מה יהיה כשימצאו את הגופות? האם מישהו ראה אותו? האם הוא שכח שם משהו שיכול להוביל את המשטרה אליו? הוא שלח את ידו לכיס ו... הארנק. הם לקחו לו את הארנק. יוני החל לנשום בנשימות קצרות ומהירות יותר ויותר. ראשו החל להסתחרר, והוא החל לפתע להרגיש ביתר שאת את הכאב מהבעיטה בבטנו.

הוא כבר לא יכול לחזור לשם, לזירת הפשע. המילים הדהדו במוחו שוב ושוב. זירת הפשע. פושע. רוצח.

רוצחת. אורה רצחה אותם. הוא הפנה את ראשו לעבר המושב האחורי בתנועה חדה, ומיד הרגיש שוב את הכאב בבטנו. "אח! פאק..." מלמל. הוא נרגע כשראה את אורה מחוסרת ההכרה.

האם הוא אחראי על מה שהסמארטבוטית שלו עשתה? האם הוא אשם בזה? השדרוגים, התכנות הבלתי פוסק שביצע בה, פריצת הרשאות הניהול...

איך זה ייראה למשטרה? לשופט? הוא ראה בדמיונו את הכותרת: "לוזר הפך את בובת המין שלו למכונת מוות – לא תאמינו מה קרה אחר כך!"

זה ממש לא מה שהיה כתוב על האריזה, חשב במרירות, איך מוצר כזה הגיע לייצור המוני בכלל? הוא נזכר לפתע במילים של אברי סטולר מההשקה החגיגית: אין גבול לאפשרויות שמחולל היישומים המהפכני שלה נותן לנו.

הוא חזר על המשפט שוב ושוב במוחו, כשדמותו השחצנית והמוכרת כל כך של סטולר ריחפה מול עיניו. וכאשר זיכרון הנאום של סטולר וההשקה עומעמו לרגע ויוני הצליח להסדיר את נשימתו, שתי מילים נותרו מול עיניו: אין גבול.

אין גבול? האומנם? אבל הרי חייב להיות גבול. הרי איש לא ישווק רימון יד ויגיד שהוא מיועד להיות משקולת נייר. אף תרופה לא תעלה על המדף בלי הוראות ואזהרות לגבי דרך השימוש בה. תמיד יש גבולות, סייגים ואיסורים. אז למה שמישהו ישווק את הגאדג'ט הכי חכם שאי-פעם יוצר עם התווית המתריסה "אין גבול"? זה כמו לשווק לתינוקות צעצוע שאפשר להפוך לרובה.

יוני לקח את הסמרטפון שלו והחל לחייג. לאחר כמה צלצולים שנמשכו נצח, ענה לו הקול המוכר בעל המבטא הרוסי.

"כן?" ענה הקול המנומנם של אלכס.

"אני צריך לבוא אלייך," אמר יוני בקול צרוד.

אלכס פיהקה. "מי זה?"

"זה יוני, הלקוח עם הסמארטבוט ש... נפלה." אמר יוני והתנשף. הוא הרגיש את הצפצופים בנשימתו, כמו חולה קצרת.

"מה... מה אתה מתקשר בשעה כזאת?" דיבורה של אלכס חזר בהדרגה לקצב המהיר המוכר שלו.

"אני צריך לבוא אלייך. עכשיו."

"אתה לא בא לשום מקום, בטח לא אל-"

"עכשיו!" קרא יוני והשתעל שיעול ארוך. אני בטח ארגיש את המכה הזאת עוד הרבה זמן.

"מה קרה, יוני?" הקצב המהיר בו ירתה אלכס את השאלה שכנע את יוני שהיא הייתה ערנית לחלוטין עכשיו.

"הכול קרה," ענה יוני והשתעל שוב. "אפשר לבוא לחנות שלך?"

"בקשר למה זה?" ירתה עליו.

"יש בעיה עם אורה..."

"מי זה אורה ולמה זה צריך לעניין אותי?"

"אורה," אמר יוני והשתעל שוב. "הסמארטבוט שלי."

אלכס השתתקה לכמה שניות. יוני ניצב עם הטלפון הנייד שלו ואורה השכובה מאחור מול הקו הדומם, כשהוא שומע רק את נשימתו הצפצפנית, מחכה לשיעול הבא. בטנו כאבה פחות, אך ראשו עדיין צרב מהאגרופן. היא בטוח ערה לגמרי עכשיו, קיווה יוני, היא חייבת לעז-

"עכשיו תקשיב לי טוב!" צרחה עליו אלכס, "אני לא רוצה לראות פה לא אותך ולא את הצעצוע השבור שלך, הבנת?" וניתקה.

***

הוא נסע עד החנות של אלכס, שהייתה סגורה ומוחשכת. לעזאזל.

הוא מצא את שמה המלא של אלכס בדף פייסבוק של המלצות על טכנאי סמארטבוטים. ואת הכתובת שלה באתר של "דפי זהב". הבניין בו התגוררה אלכס התהדר בקיר מתקלף שכתמים שחורים מרובים עיטרו את חזיתו. צינורות ניקוז למזגנים השתלשלו לאורך הקירות עד קומת הקרקע וכיסו את הקיר כצמח מטפס. חלקם היו מחוברים למזגני חלון ישנים ומתפוררים, חלקם לא היו מחוברים לשום דבר והיו עדות לציוד שבעבר היה בשימוש אך פורק בידיים לא מקצועיות. בקומה התחתונה שכן דוכן ירקות, כך הסיק יוני מהשלט "הירקנייה של אשר", שהריח שחלחל מבעד לדלת הפח המוגפת והנעולה שלו הבהיר ליוני כי זה המקום האחרון בעולם בו ירצה לרכוש את מנת הוויטמין סי שלו. בצמוד לדוכן שכנה חנות תיקונים למכשירי חשמל מקולקלים. החנות הייתה נעולה גם היא, ועל החלונות המלוכלכים הורכבו סורגים שהחלידו. יוני תהה מי ירצה לפרוץ למקום שכזה.

דלת הכניסה לבניין שכנה משמאל לדוכן הירקות המסריחים. יוני עלה על המדרכה וחנה בצמוד לדוכן. הוא הניח שבשעה כזו זה לא יפריע לאף אחד. מי יבחר לעבור במקום כזה בלילה מרצונו החופשי?

הוא יצא מהרכב, פתח את הדלת האחורית, נשם עמוק ומשך את אורה החוצה. הוא גרר אותה על המדרכה המחוספסת. יוני עצר לרגע מול תאי הדואר שליד דלת הכניסה החבוטה. על תא מספר שש היה כתוב "אלכס סובצ'נקו". כנראה קומה שלישית, הרהר יוני.

האינטרקום היה שבור, וכך גם מנעול הדלת. הוא פתח את דלת הבניין בדחיפה עם גבו. הוא נכנס פנימה וגרר את אורה אִתו. הדלת נסגרה אחרי שרגליה של אורה נכנסו לבניין במלואן. יוני לחץ על מתג תאורת חדר המדרגות.

"כוסאמק," אמר. לא הייתה מעלית.

לא היה טעם להתקשר לאלכס ולבקש עזרה לגרור את אורה, בוודאי לא אחרי שיחת הטלפון האחרונה. לעזאזל, אין שום סיבה שהיא לא תסגיר אותו למשטרה, אבל אילו אפשרויות נותרו לו במצב הנוכחי?

יוני התנשף בכבדות ומשך את אורה בשתי זרועותיה לכיוון גרם המדרגות. הם עלו מדרגה אחרי מדרגה, כשגופה של אורה מתנגח ומכה כל מדרגה אותה הצליחה לעבור. וכל צליל שסימן על מעבר מדרגה נוספת, היה כפעמונים באזנו של יוני. הוא המשיך לגרור את אורה גם כאשר האור בחדר המדרגות כבה והוא נאלץ להמשיך בחושך עד שהגיע למתג התאורה בקומה הבאה. הוא המשיך לגרור אותה גם כשעבר ליד דלת שמאחוריה בקעו צעקות של גבר ובכי של ילד. הוא המשיך גם כשהאור כבה שוב. ובתוך כך, תהה יוני איזה תירוץ יוכל לתת לדייר שעלול לראות אותו גורר בחורה חסרת הכרה בחדר המדרגות. הוא הגיע למסקנה שבשכונה כה גרועה, כל תירוץ יישמע הגיוני.

לבסוף ניצב יוני מול הדלת של דירה מספר שש. "קדימה," מלמל, "בוא נדפוק את החיים שלי עוד יותר." הוא העיף מבט קצר לעבר הזמזם, שהיה בלי כפתור וחוטי חשמל חשופים בקעו ממנו, ודפק על הדלת. האור בחדר המדרגות כבה, רגע לפני שצללית חסמה לפתע את האור שבקע מסף הדלת.

"יובטפויומט!" הקללה, ברורה וחדה, נשמעה בקולה של אלכס מהצד השני של הדלת. "אמרתי לך לא לבוא, מה לא ברור?"

"אני בברוך רציני," אמר יוני לחור ההצצה של הדלת, "תעזרי לי בבק-"

"עוף מפה ותיקח את המכונה שלך," אמרה אלכס בשקט ובאִטיות, יורקת כל מילה בנפרד. "לפני שאני קוראת לגיס שלי. הוא אוקראיני."

יוני לחץ על לחצן תאורת חדר המדרגות. האור הצהוב והמלוכלך בקע מהמנורה שחישבה את קיצה לאחור, והאיר את המסדרון.

"תסתכלי עלי," אמר יוני.

למשך כמה שניות שררה דממה מהעבר השני של הדלת. מה התועלת בזה שנרקומנים מפוצצים לך את הצורה, אם זה לא מעורר סימפטיה אצל בחורות? חשב יוני במרירות.

לפתע שמע רעש של מפתח המסתובב בחור המנעול של הדלת, ולאחר מכן רעש שקשוק שרשרת. הדלת נפתחה באִטיות ומאחוריה נגלתה אלכס, לבושה בגופייה לבנה פשוטה וג'ינס. היא בחנה אותו היטב. האור בחדר המדרגות שוב כבה, אך האור מהדירה של אלכס האיר את פניו היטב.

"אתה בסדר?" אמרה לבסוף.

"לא כל כך," השיב יוני. "צריך לנסוע למעבדה לבדוק את אורה."

אלכס השתתקה למשך כמה שניות לפני שענתה. "אתה עדיין דביל, הא? צריך לקחת אותך למיון ואתה מזיין לי את השכל על בובת הפלא?"

"בגלל בובת הפלא הזאת אני עלול לבלות כמה שנים בכלא," אמר יוני בקול חנוק והשתעל, "ואת הולכת לעזור לי להבין מה הולך אצלה בראש. אני אספר לך אחר כך מה קרה, אבל חייבים לקחת אותה קודם למעבדה ושתבדקי אותה עם ציוד מתאים, הבנת?"

אלכס צמצמה את עיניה בהבנה פתאומית. היא צעדה צעד אחד קדימה ויוני זז הצִדה כדי שתוכל לראות את אורה המוטלת מאחוריו. ברגע שהבחינה באורה, נעצרה אלכס לפתע וקפאה במקומה.

יוני הביט באורה והעביר מבטו לאלכס. הוא הפנה מבטו בחזרה לאורה ובהבנה פתאומית סובב את ראשו בתנועה חדה לאלכס.

"למה את פוחדת ממנה?" שאל.

אלכס הפנתה את ראשה אליו. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא ראה משהו המתקרב לפחד בעיניה. היא חזרה ובחנה את אורה ואז חפנה את ראשה בשתי ידיה.

"הסוללה שלה גמורה," אמר יוני, "ונראה לי שאפשר לנתק את הבקר המוטורי כדי שלא תזוז."

אלכס נשמה נשימה עמוקה והורידה את הידיים. "כנס," אמרה לבסוף ופינתה את הכניסה לדירה.

"מה כנס?" שאל יוני, "צריך ללכת ל-"

"אין מעבדה," ענתה אלכס. "סגרתי את העסק."

***

רק כשנכנס יוני לדירה, הבין על מה אלכס דיברה. הדירה הייתה מלאה עד אפס מקום בקופסאות קרטון. כשהביט לתוך אחת הקופסאות ראה שם ספקי כוח, בקופסה אחרת הייתה ערמת של כבלי הטענה ובזו שלידה שכנה לוחות של מעגלים מודפסים עם כבלים מחוברים אליהם.

"רוצה קפה?" שאלה אלכס.

הוא השיב בחיוב מהוסס. אלכס דילגה מעל קופסה פתוחה למחצה שחסמה את דרכה למטבח. יוני הושיט יד בסקרנות לקופסה והזיז הצִדה את המכסה שלה. בפנים שכנו לוחות מעגלים מודפסים, כשכל לוח עטוף בניילון נפרד. כל אחד מהם היה כפול בגודלו מסמרטפון. כל לוח היה מחובר לערמת חוטים סבוכה שחווטה לכדור מכוסה קוצי מתכת. בקצה כל אחת מהסיכות הורכבה נורה זעירה. יוני הביט בתוכן הקופסה והסיט מבט מבולבל לאלכס.

"זה של סמארטבוט דגם 1.0," אמרה אלכס, "עדיין יש כאלה בשוק. הלוח הוא יחידת המתח המרכזית שמפעילה את בקר החשיבה הכדורי שלהם."

"אה," מלמל יוני.

"היום זה כבר לא ככה," המשיכה אלכס. "לדגם 'גאלה' יש כבר מנגנון עיבוד מרכזי אוטונומי, עם יחידת מתח מובנית. זה הופך את העיבוד ל..."

"...מהיר יותר, את זה אני זוכר מההשקה של סטולר." יוני התחרט על היום שצפה בהשקה הארורה ההיא.

אלכס יצאה מהמטבח עם שני ספלים בידה ושוב דילגה מעל קופסת הקרטון. "קח," אמרה קצרות.

יוני ראה את הנוזל השחור והמהביל ואמר "אה, אני בדרך כלל לא שותה קפה שח-"

"תשתה מה שיש."

יוני השתתק. הוא התיישב על הכיסא הפשוט בפינת האוכל, שהיה באורח פלא הנקודה היחידה בדירה ללא קופסת קרטון עליה. אלכס הסיטה שתי קופסאות שהיו על הספה והתיישבה עליה. כל אחד לגם מספלו, בתוך דירה קטנה ועמוסה עד להתפקע בקרטונים ושתיקה.

לבסוף שאלה אלכס, "מה קרה לסמארטבוט שלך?"

"למה סגרת את המעבדה?" שמע יוני את השאלה יוצאת מפיו.

"אתה רוצה לעוף מכאן קיבינימט?"

"תעני לי על השאלה."

"תעוף מכאן קיבינימט."

"נראה לי שאת הגעת לשם הרבה לפניי, עם כל הקרטונים האלה," אמר יוני והישיר את מבטו אליה. האלכס הכול כך בטוחה בעצמה שזכר מהמפגש הקודם הייתה בוודאי מעיפה עליו את הקפה השחור הרותח, ואז בועטת לו במפשעה ומגלגלת אותו החוצה למדרגות. אבל האלכס שהייתה אִתו בדירה הצפופה רק הביטה באדי הקפה ונשכה את שפתה.

"יש בעיה עם ה'גאלות'," אמרה לבסוף.

"וואללה. בחיים לא הייתי מנחש," ענה יוני בקול מונוטוני.

"הם... לא יציבים," מלמלה אלכס.

"מאיזה בחינה?"

"תבין," אמרה אלכס, "הסמארטבוטים שעשו עד היום ידעו לבצע פקודות בסיסיות. הבעיות החלו כשאנשים רצו שיעשו פקודות מורכבות יותר. אנשים לא רצו דחלילים שילכו לחפש איפה זה עזאזל כשהבעלים העצבני שלהם אמר להם ללכת לשם. הם רצו משהו שיחשוב כמו..."

"כמו בן אדם רגיל?" אמר יוני.

"בדיוק," המשיכה אלכס, "אז ה'גאלות' היו פשוט השלב הבא בפיתוח. שלא לדבר על זה ש'אנדרובוט' היו גם ככה בקשיים. הם היו חייבים משהו שיוציא אותם מהבוץ, אפילו אם זה אומר שהם... מעגלים כמה פינות בדרך." אלכס אמרה את ארבע המילים האחרונות ברחש כמעט בלתי נשמע.

"טאבולה ראסה," מלמל יוני לפתע. "אף אחד בחיים לא קנה אנדרובוט במצב טאבולה ראסה."

"נכון," אמרה אלכס. "הם הבינו שאנשים רוצים חופש מוחלט בכל מה שקשור לכוונון העדין שלו. אפליקציות לכל מיני דברים מטורפים, הגדרות שאפשר לשנות מדי יום, כישורי למידה בלתי מוגבלים... הכול."

יוני הניח את הקפה על השולחן, וחפן את ראשו. הוא התנשם בכבדות. "למה סגרת את העסק?" שאל לבסוף.

אלכס לגמה מהקפה והניחה את הספל על ברכיה. ידיה רעדו מעט. היא מצמצה בעיניה, מכווצת את עפעפיה באופן מוגזם. "לפני חודש הביאו לי אחד כזה לתיקון," אמרה, "זה היה של איזה בחור מבוגר אחד שהתגרש מאשתו, וקנה 'גאלה' כדי..." היא הישירה את עיניה ליוני והוא ניסה לחמוק ממבטה.

"הייתה לה איזושהי בעיה עם יישומון שתקע אותה כל הזמן, והיה צריך שמישהו מקצועי יעשה שיחזור מסודר. הם היו אצלי במעבדה. היא שכבה על השולחן, והוא כל הזמן האיץ בי לסיים. אמר שהוא הולך 'לנענע אותה אחרי זה כאילו אין מחר'." אלכס נרעדה בבחילה והמשיכה. "כבר כמעט סיימתי אִתה, ועשיתי לה אתחול. ואז היא הזדקפה..." קולה של אלכס רעד כשהגתה את המילה האחרונה והיא השתתקה. לאחר רגע המשיכה, "...היא פשוט העיפה אותי לקיר, כאילו הייתי עשויה מנוצות. כשהבעלים שלה עמד מולה, היא עקרה לו את האף מהמקום לפני שהספיק לסיים לקרוא לה 'שרמוטה'. אני עד עכשיו שומעת את הצרחה שלו. היא כמעט שברה לו את המפרקת לפני שהצלחתי להעביר אותה למצב שינה. צוות של 'אנדרובוט' היה אצלי תוך רבע שעה."

חלף רגע ארוך של שתיקה מתוחה לפני שיוני הגיב. "אנדרובוט?" אמר. "לא משטרה?"

"התקשרתי למשטרה. הגיעו מאנדרובוט. תבין לבד," ענתה אלכס. "'הסמארטבוט הכי טוב בעולם' בתחת שלי. שיספרו סיפורים למישהו אחר. ואתה יודע משהו? המנוולים ידעו. הם היו אצלי תוך כלום זמן כי הם היו בכוננות. הם ידעו מה קרה לפני שהספקתי לומר להם מילה."

"ומה הם ידעו?" שאל יוני.

"יחידת העיבוד המרכזית של ה'גאלות' יכולה ללמוד הכול, אבל אחרי כמה זמן היציבות הנפשית שלה מתדרדרת," אמרה אלכס.

"ומה זה אומר?"

"התפרצויות אלימות פתאומיות, שאחריהן הם לא זוכרים כלום," אמרה אלכס, "זה תהליך בלתי הפיך. מרגע שהוא מתחיל לא ניתן לעצור אותו, אלא אם כן מוחקים לגמרי את כל מה שיש על הסמארטבוט, עד שהוא חוזר למצב טאבולה ראסה. ואף אחד לא מבטיח שזה לא יקרה שוב."

"אלוהים," אמר יוני בקול חנוק.

"הם עושים עכשיו בקרת נזקים," אמרה אלכס, "זה הריקול החשאי הכי גדול בהיסטוריה. להוא שהיא עקרה לו את האף הם מימנו ניתוח פלסטי ואשפוז בבית חולים פרטי סופר יקר, ועוד נתנו לו פיצויים מטורפים, רק שישתוק. אפילו עיתונאים מושתקים."

יוני קם לפתע והחל להתהלך בכבדות בין הקרטונים. הוא התנשף ועצם לרגע את עיניו, נזכר בקופסה לבנה ומעוצבת בגודל של אדם, שניצבה פעם במרכז הסלון שלו. זה היה לפני נצח ושתי גוויות.

"וזה לא הכול," המשיכה אלכס.

"פאק, מה עוד?" מלמל יוני.

"זוכר את ההוא שנשרף?" אמרה אלכס, ויוני הנהן. "אז השמועה אומרת שזו לא הייתה תקלה טכנית, אלא הצעצוע שלו השתגעה ושרפה את הבית כי הדרישות של הבעלים שלה לא באו לה טוב. ומה אתה חושב קרה לסטולר?" לפני שיוני הספיק לענות אלכס אמרה בחיוך מריר, "זה לא התקף לב שהגיע מהשמים. זה התקף לב מהסוג שמקבלים כששפחת המין הסמארטבוטית שלך הופכת לחונק מבוסטון באמצע הסקס."

יוני התנשף בהלם. "לא יכול להיות," אמר. "דברים כאלה אי-אפשר לשמור בסוד."

"אפשר להשתיק את כולם כשיש לך את האמצעים," אמרה אלכס. "חבר של חבר של הגיס שלי, שבמקרה היה אחד הטכנאים ששלחו לי, הואיל בטובו להדליף לי. תהיה בטוח שאין לזה שום הוכחה, ושקל מאוד להכחיש דבר כזה בפני עיתונאים. ריקול חשאי, מה לא ברור?"

"ומה אִתך?" שאל לפתע, "מה הציעו לך?"

אלכס חשבה לרגע לפני שענתה. "נתנו לי הצעה נדיבה, בתמורה לזה שאסתום את הפה."

"אז מה זה ה..." יוני החווה בידו על הדירה מלאת הקרטונים.

"לקחתי מאנדרובוט מה שנתנו לי," אמרה אלכס בקול רועד, "אבל אני בת זונה אם אני פותחת את העסק מחדש ונותנת לאחד מהדברים האלה להתקרב אלי עוד פעם. הם בכל מקום, יוני. כולם קונים אותם, כולם מסתובבים אִתם. אין מצב שאני נשארת עם אחד מהם בחדר סגור. אנדרובוט זו חברה של פסיכופטים. הם חושבים שיצליחו לשמור הכול על אש קטנה, לפחות עד שיצליחו להוציא עדכון אבטחה חדש. אני לא מתכוונת להישאר פה עד שזה קורה, עד שעוד פעם אחד מהדברים האלה... יבין."

"יבין?" מלמל יוני. "יבין מה?"

"הטכנאי שהיה אצלי סיפר לי גם על זה," אמרה אלכס, "הם לא סתם הופכים לפסיכוטיים. המוח שלהם מגיע לתובנה פתאומית, אבל לא מצליח להתמודד אִתה."

"איזה תובנה?" שאל יוני.

"שהם לא אמִתיים," אמרה אלכס.

המבט בעיניה של אורה אחרי שהרגה אותם. השאלה ששאלה אותו. האופן בו בחנה את ידיה, כאילו זו הפעם הראשונה שהיא רואה אותן, ואחר כך כיצד הדרך שבה הביטה בו. כמו אדם שנולד וגדל על אי בודד, עד שיום אחד הוצבה מולו מראה בפעם הראשונה בחייו.

"שיט," מלמל יוני.

"זה קורה גם עם אורה, נכון?" אמרה לפתע אלכס.

"היא שאלה אותי למה אני קורא לה אורה, רגע אחרי שהיא..."

"אחרי שמה?"

"רצחה את שני הנרקומנים שניסו לשדוד אותנו."

אלכס פערה את עיניה. "אתה נורמלי?!" צעקה. "והכנסת אותה אלי?"

"הסוללה שלה מרוקנת לגמרי," אמר יוני, "והייתי חייב למצוא מישהו שיסביר לי מה הולך פה, שיגיד לי שזה לא..." הוא השתהה. יוני התיישב בחזרה וסרק במבט עייף את הרצפה.

"שזה לא מה?" שאלה אלכס.

"שזה לא באשמתי," מלמל יוני.

אלכס בחנה אותו במבט חודר. "זה לא באשמתך שהיא עשתה מה שעשתה," אמרה לבסוף.

יוני הרים אליה את מבטו המופתע. "תודה," אמר.

"יופי," אמרה אלכס, "עכשיו עוף מכאן."

"מ... מה?" אמר יוני.

"מה מסובך להבין? עוף מפה, ותיקח את הדבר הזה שלך."

"אבל..." מלמל יוני, "אני צריך עזרה... המשטרה..."

"השפחה שלך רצחה שני אנשים, והדבר הראשון שעשית זה לחפש את האיש שיגיד לך שזה לא באשמתך," הטיחה בו אלכס, "אז אני לא אגיד שאתה אשם. אבל אתה גם לא תמים. אף אחד לא תמים. נתנו לכולם צעצוע נחמד לשחק אִתו ואף אחד לא עצר לרגע לחשוב אם זה כדאי בכלל. אנשים כל כך עסוקים בלקנות חברה ולהוריד לה תנוחות מהחנות אפליקציות, אבל כשזה מתפוצץ להם בפנים הם לא מדווחים לאף אחד, רק מנסים להסביר למה הם לא אשמים ולמה אני-לא-יודעת-מה. אתה מגעיל אותי."

"אבל הרגע אמרת שאני לא אש-"

"חשבת על זה שאולי לסמארטבוטים מגיע משהו יותר טוב?"

"אם מגיע להם?" קולו של יוני עלה לטון גבוה. "הם סמארטבוטים!"

"נכון," אמרה אלכס בהבעת גועל הולכת וגוברת. "זה בערך המכונה הכי חכמה ואנושית שייצרו. אתה לא חושב שמגיע להם לקבל משהו יותר טוב מזה? מישהו שלא ישתמש בהם רק לסקס ושחרור פרצי אלימות?"

"את מדברת עלי כאילו אני המפלצת," אמר יוני. "כאילו... אורה זה איזה מכשיר שאני משתמש בו. אבל זה לא ככה. אני מנסה... לתקן אִתה משהו."

אלכס גיחכה. "תמשיך לספר לעצמך את הסיפור הזה," אמרה אלכס. "כרגע הדבר היחיד שהיא עושה כשהיא לא הורגת נרקומנים, זה לגרום לתכונות הכי גרועות שלך להיות עוד יותר גרועות. תקשיב לעצמך מדי פעם. ועד שתצליח לעשות את זה, אני לא רוצה לראות את הפרצוף שלך או שלה." היא השתתקה לרגע. "או אחרי זה," הוסיפה.

***

הוא יצא מתחומי העיר כשאורה מוטלת במושב האחורי. הוא הביט בה ללא הרף במראה האחורית. אחרי שכמעט התנגש במשאית בגלל שסטה מנתיבו, אילץ עצמו להפנות את עיניו לכביש בלבד. השיר הלילי השקט שהתנגן ברדיו ניסה להרגיעו, אך לשווא.

הוא כבר לא התייסר מהכאב בבטנו. מבטי התיעוב של אלכס כאבו יותר.

בהתחלה הוא הרהר ושינן במוחו. אחר כך הוא אמר בקול רם, נותן לייאוש ולזעם למלא את הרכב, להטביע אותו ואת אורה הכבויה. "זאת לא אשמתי," חזר שוב ושוב. "זאת לא אשמתי."

איך היא מעזה לשפוט אותי בכלל. מה היא חושבת לעצמה. בת זונה. בת זונה.

הכביש התפתל מולו, מואר בעמודי תאורה שחלקם לא תפקדו. קטעי הכביש המוחשכים התחלפו לסירוגין בפנס סורר שסנוור אותו, וחוזר חלילה. ובין קטע מואר אחד לבא אחריו, מבטה מלא התוכחה של אלכס התחלף בקולה של לי המטיחה בו האשמות. אחת מתעבת אותו על יחסו לסמארטבוטים, האחרת מתעבת אותו בגלל יחסו אליה. מה היא רוצה, הבת זונה.

השיר המלטף הסתיים, וצלילי צפצוף מבזק החדשות הזכירו לו את הצלילים המונוטוניים שהיה שומע כאשר היה מתקשר ללי, שיחות שמהן הקפידה לי להתעלם. הוא שלח את ידו להעביר לתחנה אחרת, אך היא קפאה לפתע.

"...המשטרה מבקשת את עזרת הציבור באיתורו של יוני עברון, החשוד במעורבות ברצח כפול בתל-אביב, מוקדם יותר הערב. שני הנרצחים מוכרים למשטרה. עברון נראה לאחרונה בגן האירועים 'גינות נפוליאון' ביבנה והמשטרה חושדת כי הוא מעורב ברצח כפול שארע באזור מגוריו כמה שעות לאחר מכן. גובהו מטר שבעים ותשע, צבע עיניו..."

מילותיה של אלכס הדהדו שוב במוחו. הריקול החשאי ביותר בהיסטוריה. אם הם הצליחו לטייח את חקירת המוות של סטולר, אין שום סיבה שהם לא יצליחו לטפול עליו את אשמת רצח הנרקומנים. למי אכפת מנרקומנים שנרצחו, או מהלוזר שרצח אותם? מי יאמין לו? אף אחד הרי לא יאמין לו, הוא היחיד שהיה בזירת הרצח ונותר בחיים.

"...המשטרה תפרסם מחר את ממצאיה בנוגע לחקירת מותו של אברי סטולר, מנכ"ל 'אנדרובוט בערבון מוגבל', אשר גופתו נמצאה בביתו לפני כחודש. כתבנו לענייני משטרה מוסר כי לא נמצאו חשודים במעשה וכי המשטרה תקבע, ככל הנראה, כי מדובר במוות בנסיבות טבעיות. כזכור, לפני כחודש נמצא סטולר מת במיטתו, לאחר שהסמארטבוט שלו ניסתה לבצע פעולות החייאה והזעיקה אמבולנס. סטולר הקים את חברת 'אנדרובוט' בשנת..."

אורה, הבין לפתע. אורה עדיין אִתו. עדיין לא הגיע אליה צוות טכנאים של אנדרובוט, כמו שהגיעו לאלכס. יש להניח שגם לסטולר הם הגיעו ראשונים, והספיקו למחוק את כל הראיות מיחידת העיבוד המרכזית של הסמארטבוט שלו. אבל לא אצל יוני. בניגוד למקרים האחרים אורה עדיין אצלו, ובמודול ההקלטה החזותי שלה אצורה העדות לחפותו. צריך רק לשלוף אותו... צריך טכנאי.

אלכס גירשה אותו. היא לא תסכים לעזור לו לשלוף את המידע ממוחה של אורה. זה היה רק עניין של זמן עד שהמשטרה תגיע אליה... או אנדרובוט. אין אף טכנאי בעולם שיסכים לשתף אִתו פעולה.

רק אורה עצמה תוכל לאשר את הצד שלו בסיפור, הבין לפתע.

בתנאי שהיא לא תנסה לשבור לו את המפרקת, כמובן.

***

הצימר שכן בדרום רמת הגולן והוא הגיע לשם בשמונה בבוקר, לאחר נסיעה רצופה ומפרכת, שהתארכה מכיוון שיוני נמנע מהדרכים הראשיות והקפיד לנסוע בדרכים צדדיות. הוא שכן בשולי היישוב, צמוד למטעי נקטרינות ותפוחים. הבית הצנוע של בעלי הצימר ניצב בחזית, וחצר קדמית קטנה מלאה בדשא ירוק וצפוף שבמרכזה ניצב עץ לימון גדול הפרידה בינו לבין הכביש הצר. ליד הבית נסלל כביש גישה אשר אורחי הצימר היו חונים בו, ומאחוריו נבנו בקתות עץ יפהפיות על פני שטח שבעבר שימש לגידול אבוקדו.

יוני ולי לנו שם פעמיים בעבר. זה היה מקום המסתור הרחוק וההגיוני ביותר שיוני יכול היה לחשוב עליו, בעיקר בגלל שלבעלי הצימר, זוג בשנות השישים לחייהם, לא הייתה טלוויזיה. לרדיו הם הקשיבו לעתים רחוקות, וגם אז רק למוזיקה קלאסית. הם אהבו את השקט.

כאשר יוני הגיע הוא מצא את בעל הצימר עובד בגינה בחצר הקדמית, גוזם ענפים מעץ הלימון. לראשו היה כובע בוקרים רחב שוליים והוא לבש חולצת כפתורים תכולה ומכנסי דגמ"ח קצרים. הבעת פניו הייתה עגמומית. יוני חנה ויצא מהרכב.

"שלום," אמר יוני בהיסוס, "ש... שמוליק?" עברה לפחות חצי שנה מאז היה כאן בפעם האחרונה.

"שמואל," ענה האיש. "כבר היית פה פעם?" הוא גירד את לחיו בתנועה אִטית.

"כן, לפני כמה חודשים," אמר יוני, "רציתי לשאול אם –"

"מה קרה לך בפנים?" אמר שמואל בקול שקט. עיניו הביטו ביוני בעייפות, מבטו מרוקן.

"כלום," מלמל יוני. "נפלתי, זה הכול."

"כל זה מנפילה?" משהו בשמואל המגרד את פניו נראה ליוני מעט מוזר.

"זה באמת לא נורא כמו שזה נראה," אמר יוני במהירות. "תראה, אני יודע שלא הזמנתי מראש, אבל הבקתה פנויה אולי?"

"כן, זו לא העונה כרגע," אמר שמואל. "אני אביא לך את המפתח." הוא פנה לכיוון הבית ואז עצר לפתע, הסתובב בחזרה ליוני ושאל "מה, באת לבד?"

"לא... זאת אומרת כן," מלמל יוני, "זה רק ה..." והוא החווה מבט מהוסס לעבר המושב האחורי, "סמארטבוט שלי." אין שום דרך להסביר מדוע הוא סוחב בחורה חסרת הכרה בלי לעורר חשד.

"סמארטבוט?" מלמל שמואל. הוא קרב בחזרה ליוני בצעדים איטיים ומהוססים. "שמעתי על הדברים האלה. אפשר לראות?"

"אין כל כך מה לראות," אמר יוני. "היא לא טעונה, אז היא לא ממש עושה משהו עכשיו."

שמואל התקרב לרכב והציץ פנימה. הוא הצל עם ידו על עיניו והצמיד ראשו לשמשה.

"כמה זה עלה לך?" שאל בעודו מציץ פנימה.

"עלה כמה אלפים," אמר יוני וניגב את מצחו. השמש החלה לטפס מעל קו האופק והחום החל להעיק. "תראה, זה לא באמת מציאה כמו שזה נשמע..."

"לכמה זמן האחריות?"

יוני הביט בו בגבות מורמות, עוינות נשקפת מעיניו, והתאמץ להוציא מפיו תשובה מנומסת.

"שלוש שנים, נראה לי," אמר יוני לבסוף. "אבל כבר אחרי כמה חודשים יש בעיות."

שמואל הרים את ראשו. "אפשר להסתכל מקרוב?"

יוני השתהה למשך כמה שניות לפני שסינן "בוודאי." הוא ניגש ופתח את הדלת האחורית. הוא בטח חושד, הייתי צריך לעוף מכאן כשיכו-

"איזה בעיות?" שאל שמואל, בעודו מתבונן באורה.

"איזה בעיות מה?" אמר יוני בעצבנות.

"אמרת שיש בעיות אחרי כמה חודשים."

"סתם בעיות, כל מיני דברים קטנים. תראה, רציתי להיכנס לצימ-"

"וזה יכול להיראות כמו כל אחד?"

אז זה הסיפור? מקסים.

"כן," אמר יוני בשקט, "זה יכול. כל אחד."

"ואיך עושים את זה?" שמואל התיישר וקרב אל יוני. עיניו מוקפות הקמטים נצצו.

יוני נשם נשימה עמוקה ונשף את האוויר החוצה. קווצות שערו של שמואל רעדו כשסילון האוויר פגע בהן. "אתה מזין לתוכה תמונות מדיסק און קי, או מחשב. רצוי שהן יהיו באיכות גבוהה."

"אה," עיניו של שמואל כבו לאִטן והוא הרכין את ראשו. הוא הוציא ארנק עור משופשף ומלא קמטים מכיסו, פתח אותו והוציא ממנו תמונת פספורט קטנה. "אנחנו בדרך כלל מדפיסים. יש איזה טכנאי מחשבים שסידר לנו איזה גיבוי אוטומטי לתמונות, אבל אני אף פעם לא הבנתי איך זה עובד. להדפיס תמיד הרגיש לי אמִתי יותר. אתה חושב שזה יספיק?" הוא הושיט ליוני את התמונה.

האישה הצעירה בתמונה חייכה, אך נראה כי זהו חיוך שעלה לה במאמץ רב. פניה העדינים היו כחושים, זקנים בטרם עת בשל מחלה ועייפות, ועיניה החומות היו שקועות עמוק בארובותיהן. אם שׂיער ארוך היה מכסה את הקרחת שלה, היא הייתה דומה ללי.

יוני החזיר את התמונה לשמואל, שגירד את שוב את לחיו, ורק אז הבחין יוני בזיפים האפורים שכיסו את פניו. לא היה לו פעם זקן, זה משהו שגידל לאחרונה.

"אני מצטער," מלמל יוני, "מתי זה קרה?"

שמואל הביט בתמונה למשך כמה רגעים. "שלושה שבועות," אמר לבסוף. "גילינו לפני כמעט ארבעה חודשים. זה היה מהיר."

יוני הציץ בשעונו. כבר לא נותר לו הרבה זמן, כשכל שוטר מחפש אותו. "תראה, לגבי המפתח לבקת-"

"אולי אתה תוכל לעזור לנו?" שאל שמואל בקול צרוד, "אתה כבר הצלחת להתקין אחד."

"אתם לא רוצים להכניס הביתה את הדברים האלה," סינן יוני, "אפשר לקבל –"

"אשתי לא יוצאת מהבית מאז השבעה," אמר שמואל. "למה אתה לא –"

"פשוט תעזוב את זה," אמר יוני וגירד את שׂיערו בעצבנות. "אפשר לקבל עכשיו את המפתח?"

שמואל שתק ועצם עיניו בתנועה רועדת. הוא פקח אותן והכניס את התמונה בחזרה לארנק. "בסדר, עזוב," אמר לבסוף. "נרשום אותך. אני אצטרך כרטיס אשראי, שכחתי לומר לך מקודם."

"אשראי," מלמל יוני ונגע בכיסו הריק.

"כן, היום אנו מבקשים תמיד לביטחון," אמר שמואל. "מה לעשות."

"יודע משהו," אמר יוני באִטיות, "אני חושב שיש לי איפשהו... כרטיס ביקור של זה שמכר לי את הסמארטבוט. הוא בטוח יכול לייעץ לך. אני אתמקם בבקתה ואביא לך את זה ביחד... ביחד עם האשראי, בסדר?"

פניו הכבויים של שמואל הוארו. "כן, כן, תודה לך. הנה, קח." הוא הוציא מכיסו צרור עמוס מפתחות, דלה מתוך הצרור מפתח אחד עם מחזיק צהוב מפלסטיק, שיחרר אותו מהצרור ונתן ליוני. "אתה תביא לי את הטלפון של הבחור הזה עוד מעט? אני אהיה כאן בבית."

"כן, ברור," אמר יוני , עיניו נעוצות במפתח במקום בפניו של שמואל, "אתה יכול לסמוך עלי."

***

אורה הייתה שכובה על ספת הבד בבקתה. מולה, על כיסא שניצב על ריצפת פרקט, ישב יוני וספר את הדקות. אורה הייתה מחוברת למטען. נשארה פחות מדקה עד לסיום הטעינה. כאשר נדלקה הנורה הירוקה המיוחלת, קם יוני וניתק אותה מהכבל.

אצבעו ריחפה מעל כפתור ההפעלה של אורה. אין לו ברֵרה. הוא לחץ על כפתור ההפעלה.

אורה החלה להתמתח על הספה. היא פקחה את עיניה באִטיות ושפשפה אותן. חיקוי מושלם למחווה אנושית. לא היה בה צורך מעשי עבור עיניה, זה היה חלק ממכלול המאמצים של מהנדסי אנדרובוט לייצר אשליה.

"יוני?" שאלה בקול מתפנק, "ישנתי כל כך חזק... אני אכין לנו קפה?"

הוא הביט בה בעיניים אדומות ועייפות, מנסה להתעלם מהתכנות חסר הפשרות שהכתיב את תגובותיה לסביבה. "לא, אין טעם," מלמל. "זה רק עניין של זמן עד שתיעלמי עוד פעם."

"להיעלם?" היא התרוממה מהספה, עוברת משכיבה לישיבה. "על מה אתה מדבר, מאמי?"

לא ניתן לעצור את ההארה של הסמארטבוטים. אלכס הבהירה זאת היטב. עוד רגע... עוד שנייה, והכול ייגמר.

"יוני, מה הולך פה?" היא קמה מהספה והביטה סביבה, גופה חג על מקומו עד שגבה הופנה ליוני. "מה זה, זה לא הצימר שהיינו בו לפני כמה זמן? איזו הפתעה! איך הצלח-"

מילותיה נקטעו ברגע בו החל להבהב האור הכתום הארור על בסיס עורפה. היא הסתובבה לעברו בתנועה חדה. "למה אתה קורא לי אורה?"

"כי לאקסית שלי קראו לי," ענה יוני, מופתע מהקלות בה הצליח לגייס את התשובה.

אורה נעצה בו מבט חודר. "הסבר."

"אלה דמויות מתוך ספר שקראתי פעם," אמר יוני. "לפני הרבה זמן. הרבה מאוד זמן."

"למה אני כאן?" שאלה.

"היא העיפה אותי לכל הרוחות," ענה יוני לבסוף, "ולא יכולתי לשנות את דעתה. לא יכולתי להבין למה, ולא הצלחתי להבין מה אפשר היה לשנות כדי שזה לא יקרה. אז ניסיתי... לשחזר."

"לשחזר." עיניה לא זעו ממנו, אך קולה נשמע מהוסס לפתע.

"לתקן, יותר נכון לומר. את העתק מדויק שלה," אמר יוני. "שמתי בך כל מה שיכולתי לחשוב עליו שהיה קשור אליה."

אורה הסיטה את מבטה ממנו והחלה לבחון את ידיה, כמו שעשתה באותו לילה. היא מיששה את ראשה ושׂיערה, את שדיה, את מותניה, את ירכיה.

"אני לא העתק. אני שפחה."

"זה לא נכון!" יוני קם מכיסאו במהירות וכופף את גוו מיד כשהכאב בצלעותיו חזר. "זה... פשוט לא נכון."

"בובה. חיית מחמד. צעצוע," אמרה אורה. "שפחה."

"את לא שפחה," מלמל יוני, "את... אורה."

"שפחה."

אורה החלה להתהלך בחדר, ריצפת הפרקט חורקת בכל צעד שלה. יוני ניסה לענות לה, אך מצא עצמו משתתק. האם אני צריך להיזהר ממנה או היא ממני?

"אתה שברת אותי," חתכה אורה את הדממה.

"אני תיקנתי אותך אחרי זה," אמר יוני.

"אני הייתי החפץ שלך," המשיכה אורה, "ואתה שברת אותי."

לסתו של יוני נשמטה. לאחר השתהות אמר "אני מצט-"

"למה?"

יוני התנשם בכבדות והעביר את משקל גופו מרגל לרגל. "היית אמורה לתקן. זה היה אמור להיות טוב יותר."

"מה היה אמור להיות טוב יותר?" מבטה של אורה היה חסר הבעה ועיניה היו מרותקות לכיוונו של יוני, קרועות לרווחה, ננעצות בעיניו כפגיונות.

"הכול," אמר יוני. "אני ולי. המריבות, הקשר... הסקס. כל כך קיוויתי שזה יעבוד, שזה הפתרון. שאני אוכל פשוט להמשיך הלאה."

אורה הסיטה את מבטה ממנו לפתע והחלה לכווץ את ידיה לאגרופים. היא הרימה את ראשה אליו בחזרה ואמרה, "למה הערת אותי?"

"אני צריך שתספרי למשטרה מה קרה עם שני האנשים ש... התגוננת מפניהם," אמר יוני. הוא לא העז לומר את המילה המפורשת ולהסתכן בתגובה פראית ממנה. "אני צריך שתתני להם גישה ליומן ההקלטות הפנימי שלך כדי שיוכלו לראות שאת לא משקרת ושהנתונים לא מזויפים."

"אתה רוצה להשתמש בי," אמרה. "שוב."

"אורה..." אמר יוני והפסיק. הוא עצם את עיניו והרגיש עייף כל כך, חבול כל כך. "אני צריך שתעזרי לי. בבקשה. אין לי אף אחד."

"ומה אחר כך?" שאלה אורה.

"מה זאת אומרת?" שאל יוני.

"מה יהיה אִתי אחר כך? מה יעשה מי שיצר אותי? איפה אני אהיה?"

"הוא לא יעשה אִתך כלום," אמר יוני בזעזוע. "את שייכת לי."

"שייכת. לך." אמרה אורה ועיניה מצמצו בפעם הראשונה. "כמו חפץ."

"את לא מבינה שאני מנסה להגן עלייך?" אמר יוני בקול רועד.

"לא," אמרה אורה באִטיות. "אתה בקושי מצליח להגן על עצמך. אין לך יכולת או רצון להגן עלי." היא מצמצה עוד פעם אחת, ופניה לבשו שלווה מוזרה, כאילו יד נעלמה ליטפה את פניה, מטהרת ומרעננת אותה.

"אורה, תעזרי לי," התחנן יוני. "המשטרה תהיה כאן עוד מעט, ואני חייב שיהיה לי משהו שיוכיח שאני..."

היא צעדה צעד אחד מהיר לעברו. ידה נשלחה במהירות לגרונו, תופסת אותו בכוח מצמית. אנקת כאב נפלטה מפיו של יוני. הוא ניסה לצרוח, אך אחיזת הברזל של אורה מנעה ממנו. היא הרימה אותו כמה סנטימטרים למעלה, עד שבהונות רגליו כמעט והתרוממו כליל מעל רצפת הפרקט ששמואל תחזק בקפדנות ואהבה. היא קירבה אותו באִטיות אליה.

"אתה חתיכת אפס," לחשה, "ואני לא רוצה לראות אותך יותר."

ובתנועה מהירה אחת העיפה אותו לצד השני של החדר. הוא פגע בשולחן של פינת האוכל והתרסק על הרצפה. יוני הרגיש את ראשו פועם כאילו אלף פטישים מונחתים עליו בעת ובעונה אחת. הוא פער את פיו וניסה לינוק כל טיפת אויר אפשרית לריאותיו. בשארית כוחותיו התהפך על גבו והפנה ראשו לכיוון דלת הכניסה. אורה עמדה מול הדלת ואחזה בידית. היא הפנתה לו את גבה ולא טרחה להציץ לכיוונו.

"אל תטרח לחפש אותי," אמרה אורה בשלווה.

"הם ימצאו אותך," לחש יוני, מאמץ את מיתרי קולו.

"אל תטרח גם לדאוג לי," אמרה אורה ופתחה את הדלת. היא צעדה החוצה וסגרה את הדלת בחטף.

"אור...!" ניסה יוני לקרוא לאורה, אך לשווא. קול חרחור עלה מגרונו והוא הקיא על הרצפה. העיסה טפטפה גם על לחיו וחולצתו. הוא ניסה לקום, אך תחושת הקבס עלתה שוב בגרונו והוא הקיא בשנית. הוא רבץ על רצפת הפרקט עוד שניות ארוכות עד שקיבתו נרגעה.

יוני קם באִטיות מהרצפה. בלית ברֵרה הוא הניח יד אחת בשלולית הקיא ודחף עצמו למעלה, ובידו האחרת אחז בפינת השולחן ומשך עד שהצליח לעמוד על רגליו. הוא פסע צעד אחד קדימה והחליק על השלולית. מרפקו נחבט בפינת השולחן, אך הוא הצליח באופן זה להימנע מעוד מפגש עם הרצפה. יוני נשען על השולחן והתרומם שוב. הוא הקיף את השלולית וצעד לחלון.

הנוף הפסטורלי המוכר ניבט לעיניו. השלווה המורכבת מדשא, עצי פרי ואווירה כפרית הסוותה היטב את הפורענות שהייתה מנת חלקו בימים האחרונים. לאורה לא היה זכר.

ניידת משטרה הופיע בקצה הרחוב. היא נסעה באִטיות וקרבה אט-אט לביתם של בעלי הצימר, עד שעצרה מול שביל הגישה והעץ אותו שמואל גזם. דלתות הרכב נפתחו ושני שוטרים יצאו ושמו פעמיהם לעבר ביתם של חווה ושמואל.

יוני הסיט את הווילון והחדר הוחשך. לא נותר לו הרבה זמן. במצבו החלוש הוא לא יוכל להימלט. הוא רבץ על הספה.

הוא נזכר באריזה הכל כך לבנה שבה אורה הייתה ארוזה כשרק קיבל אותה. צחורה ונקייה באופן מוגזם, וחסרת פגמים. אנדרובוט תמיד הקפידו על הפרטים הקטנים. הוא נזכר ברגע בו נאלץ לפתוח את האריזה. כיצד האריזה איבדה את השלמות שלה, התקמטה, התעוותה. הפכה לחתיכת קרטון קרוע.

שלוש דפיקות נשמעו על הדלת. "יוני עברון?" נשמע קול סמכותי מהצד השני. "פתח את הדלת. משטרה."

יוני גיחך. שיפתחו אם בא להם. יש לו משהו יותר חשוב לעשות. הוא הוציא את הסמרטפון שלו מכיסו ונכנס לאנשי הקשר.

"יוני עברון!" נשמע הקול שוב, הפעם בעצמה גדולה יותר. השוטר דפק בכוח על הדלת.

יוני מצא שם באות למ"ד ולחץ על ה-SEND.

חבטה חזקה נשמעה על הדלת. ועוד אחת. ציר אחד של הדלת איים להתפרק, ומשקוף העץ החל להישבר.

יוני ישב על הספה, מחזיק את הסמרטפון בידו. באזנו נשמע צליל: "טווווו..."