הפיליפ במצודה הרמה

למדתי בבגרות לאנגלית על "זיכרון גורלי". תודו שזה לא משפט ששומעים כל יום.

היה לי בתיכון מורה נפלא לאנגלית, בחור יליד ניו יורק (אם אינני טועה) שכאשר עלה לארץ הקודש הבין כי הדבר היחיד שהוא יודע כמו שצריך ושאינו כרוך בקשיי שפה הוא, ובכן, אנגלית. כך התקבל הבחור לעבוד כמורה לאנגלית, כנראה בזכות העובדה (ואני אומר זאת בזהירות) שאנגלית היא שפת אימו. מי היה מאמין.

סל (כך שמו בישראל) היה המורה הטוב ביותר שאי פעם היה לי בבי"ס, בעיקר בזכות העובדה שהוא לא נצמד לרשימה היבשושית של יצירות מומלצות מטעם משרד החינוך. הסתבר לי שמשרד החינוך חייב אותו ללמד אותנו מכסה מסוימת של סיפורים קצרים, מחזות וכיו"ב, אך לא באמת חייב אותו אילו יצירות ספציפיות לבחור. כך קרה שנחשפנו לעולם מגוון של יצירות: "דיינר", "תרגילים בהתבגרות" (דרמת התבגרות נפלאה משנות ה-70), המחזה המצוין "בחורים טובים" (כמובן שראינו את הסרט הבלתי נשכח) וכמובן... יצירות ז'אנר.

כחלק ממכסת הסיפורים הקצרים אותן היינו אמורים ללמוד, לימד אותנו סל את הסיפור We Can Rememebr It for You Wholesale (זהירות, PDF) מאת פיליפ ק. דיק. קריאת הטקסט ומטלות הבית לוו בהקרנה של הסרט המוצלח של שוורצנגר. זו הייתה ההיכרות הראשונה שלי עם הסופר המהפנט והמיוסר. כבן טיפשעשרה מצוי נהניתי מהסרט, מן הסתם, אבל הטקסט המקורי עליו בוסס הסרט, ואשר עלילת הסרט סוטה ממנו בשלב די מוקדם כפי שיקרה במרבית העיבודים ליצירות של דיק, ריתק אותי.

הסיפור של דיק עוסק, כהרגלו של דיק, במהות הזיכרון והמציאות, והאופן המתעתע בו אנו תופסים אותם. במרכז הסיפור אדם אשר מגלה לחרדתו כי חייו הם זיוף אחד גדול המבוסס על זיוף הזיכרונות שלו. דיק תיבל את הסיפור בתיאוריית קשר פרנואידית האופיינית לימי המלחמה הקרה, ובכך הסתיר מהקורא האמריקאי הממוצע כי מדובר למעשה בטקסט פילוסופי התוהה על מהות תפיסת המציאות שלנו.

כחלק מהדיון אודות מהות הזיכרון ביצירתו של דיק, הקרין לנו סל את יצירת המופת המקוללת "בלייד ראנר" (אני עוד אחזור לזה) המבוססת על ספרו עטור השבחים "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות". הטריגר העיקרי כאן היה להראות את האנדרואידים האומללים (במיוחד הדמות של שון יאנג) אשר זיכרונותיהם המושתלים מונעים מהם להבין כי הם אינם בשר ודם אלא מכונות מתוחכמות בעלות תאריך תפוגה קצר מועד. אני מודה שהסרט הרשים אותי עד מאוד מבחינה חזותית, אבל הסיום הותיר אותי בתחושת "מה לעזאזל ראיתי עכשיו" מאכזבת. הייתי זקוק לצפייה נוספת וקריאה של הספר המקורי על מנת להישאב כהלכה לעולמו המסוייט. לאחר מכן הופנטתי על ידי "האיש במצודה הרמה" ו"הצלם" שלמזלי היו זמינים בספרייה במושב בו גדלתי.

הספר "פיליפ ק. דיק מת, כמה נורא" היה היצירה הבאה אותה קראתי. כאן לא מדובר בספר מאת דיק, אלא יותר במחווה לדיק שנכתבה על ידי מייקל בישופ. הספר כתוב בדיוק כמו ספר אופייני של דיק אשר דיק עצמו מופיע שם כדמות, במעין משחק הפוך-על-הפוך של סופרים שאוהבים לכתוב מחוות לאליליהם. מעבר להיותו ספר מרתק, הבנתי כמה מעט אני יודע על יצירתו של דיק. מרבית הכותרים מאת דיק אשר הוזכרו בספרו של בישופ לא תורגמו לעברית והייתי צמא לעוד (זה לא היה מהרגלי אז לקרוא באנגלית).

כשביקרתי עם מלכת היופי בבודפשט, עיר הולדתה, היא הראתה לי חנות ספרים חביבה שמכרה ספרים באנגלית. מדף שלם הוקדש לדיק ואני קניתי את כולו. מבין הספרים שקניתי אז, הרומאן האהוב עלי ביותר הוא ללא ספק Time Out of Joint (אשר למיטב ידיעתי לא תורגם לעברית). במרכז הסיפור נמצא אדם המגיע למסקנה שהמציאות הסובבת אותו היא זיוף, ומישהו מנצל אותו כחלק ממזימה מסתורית. אם זה נשמע לכם כמו משהו שמזכיר את "המטריקס" או "המופע של טרומן" זה בגלל שזה באמת מזכיר אותם. זהו הרומאן הראשון בו דיק גיבש את סגנונו המוכר אשר הפך במרוצת השנים לסוגה משל עצמה. קשה למצוא מאז סרט הוליוודי התוהה על תקפותה של המציאות אשר לא מושפע בדרך זו או אחרת מרומאן של פיליפ ק. דיק.

פיליפ ק. דיק נפטר בשנת 1982, זמן קצר לאחר שזכה לראות חלקים מהסרט "בלייד ראנר" שנעשה לפי ספרו. הסרט, כאמור, מרשים עד מאוד מבחינה חזותית וישנה הסכמה כללית שדיק היה מרוצה מהאופן בו הוצגה לוס אנג'לס בסרט. למרות זאת היה הסרט כישלון קופתי מהדהד מכמה וכמה סיבות: ראשית, היה מעט קשה לעכל את האריסון "האן-סולו-אינדיאנה-ג'ונס" פורד בתפקיד הרציני והמהורהר בסרט קודר, לאחר שהקריירה שלו נבנתה על סרטי הרפתקאות לכל המשפחה. העובדה כי מדובר בסרט עם תסריט מבולגן שבוסס על יצירה מורכבת שלא קלה לעיבוד לא עזרה. התסריט עבר אינספור שיכתובים לפני שצולם... ואז עבר שיכתובים נוספים גם בזמן הצילומים. לקראת סוף הצילומים סולק רידלי סקוט, הבמאי, בבושת פנים על ידי המפיקים לאחר שלא היו מרוצים מחזונו האמנותי והתנהלותו השחצנית, והגרסה שיצאה לאקרנים ב-1982 כלל לא תאמה את את רצונותיו, או את רצונותיהם של בערך כל מי ששיחק בסרט. האריסון פורד עצמו שנא במשך תקופה ארוכה את עצם אזכור הסרט בראיונות איתו, בין היתר בגלל המונולוגים אותם נאלץ להקליט בסיום הצילומים ואשר סבל בכל רגע מהם. העובדה כי המונולוגים האלה היו הכרחיים רק כדי להבין מה הלך בסרט הכל כך מבולגן הזה, רק סיבכה את העניין.

באופן כללי, הוליווד מנהלת מערכת יחסים מורכבת עם היצירות של דיק: או שהפכו אותן לשוברי קופות הוליוודים טיפוסיים אבל בדרך שינו (ואף רידדו) את העלילה לבלי הכר, או שניסו לשמר משהו מהמורכבות של הסיפור המקורי, אבל אז העיבוד הפך למשהו קצת קשה לעיכול. בדרך כלל בחרו המפיקים באופציה הראשונה, ע"ע "זיכרון גורלי", "נקסט", "צ'ק פתוח" ו"פצצה מהלכת" (פצצה מהלכת?! באמת?! זה התרגום הכי טוב שמצאתם?). "דו"ח מיוחד" של ספילברג הוא דוגמא ייחודית לסרט בו קיימת גם עלילה מורכבת המסופרת ומשוחקת היטב, לצד אקשן עוצר נשימה. הבעיה היחידה בסרט הוא תרגום שמו לעברית (מה כל כך מיוחד בדעת המיעוט, לעזאזל?).

עכשיו תשאלו - מה פשר החפירה הזו? או, טוב ששאלתם.

באוקטובר הקרוב עתיד לצאת "בלייד ראנר 2049" אשר מהווה לא פחות מסרט המשך לבלייד ראנר המקורי. ואם זה לא מספיק, אז רידלי סקוט מעורב גם כאן, הפעם כמפיק אחראי. לאור ההסטוריה הבעייתית של רידלי סקוט, כולל גרסאות הבמאי התמוהות שלו לבלייד ראנר, העובדה שמאז "תלמה ולואיז" הוא לא באמת מצליח להבריק כמו שמצופה ממנו, ולאור כישלונות אמנותיים תמוהים כמו "פרומתיאוס", יש לא מעט אנשים החוששים מהתוצאה וממגע ידי הפיל שלו.

ואם כל זה לא היה מספיק, מבקר הקולנוע יאיר רווה פרסם לאחרונה את חששותיו המנומקים היטב מהסרט. איך לומר, זועזעתי מהספקולציות המבוססות שרווה העלה שם. שמישהו ייקח מרידלי סקוט את הרישיון לעשיית סרטים, למען השם. אוף.

לא נורא. תמיד יהיה לי את הזיכרון מהתיכון, בו שיעור אנגלית התקיים בחדר הוידאו ואני יושב שם עם עיניים נוצצות וצופה בשוורצנגר מציל את מאדים... אלא אם כן גם הזיכרון הזה מזויף.