אני כבר לא יכול יותר

די, אני לא יכול יותר. אני חנוק, נמאס לי.

לאן הגענו? מה הולך פה? וזה לא רק השנים האחרונות. זה משהו שכבר מתפוצץ באיטיות עוד מהניינטיז.

אתם מבינים, בניינטיז היה ריח של שינוי באוויר. נכנסו פה לאטרף, הייתה אופוריה. היה מדהים. כולם היו בעננים... עד שברגע אחד זה נגמר. באמצע הניינטיז, ואתם יודעים בדיוק על מה אני מדבר, זה נגמר.

וזה לא שאי אפשר היה לצפות את זה. זה היה ברור לאיפה זה הולך. כולם יגידו לכם "מה, מי חשב שדבר כזה יכול לקרות בכלל?!" ואני אומר: זיבי. אפשר היה לדעת וחצי. כל דבר נגמר בסוף. מי שלא ראה איך זה הולך להסתיים היה עיוור. וחרש. ואהבל.

ניסו לסחוב את זה, אבל איך אפשר אחרי מה שקרה? תסבירו לי. בשביל זה אנשים פה עד היום בטראומה. אתה מדבר איתם על מה יהיה, אבל אצלם בראש עדיין 1994. "אתה לא מאמין מה הלך פה, תראה איזה הישגים היו לנו!" ואתה תופס את הראש ומבין שאין עם מי לדבר, וכולם רק רוצים להתבכיין בפייס.

אני חושב שנקודת השבר שממנה אנחנו לא יוצאים עד היום, זה תחילת שנות האלפיים. היה שם משהו כל כך קשה וטראומטי שממנו אי אפשר להשתקם, ואתם יודעים בדיוק על מה אני מדבר.

ב-2009 הייתה איזושהי תקווה לשינוי, ובסוף זה התפוצץ לכולנו בפנים. לעזאזל, אני בכלל לא מבין איך האמנו לזה. זה יותר מתמימות, זה טירוף.

ואז אתה פותח חדשות, וקולט שמי שאחראי על הענינים חי באיזה סרט שעכשיו עדיין 1967, וכולם על הזין שלו. עכשיו אני לא אומר שמה שעשו לפני 50 שנה היה אסון, חס וחלילה. עשו מהלך חסר תקדים, קבעו עובדות בשטח שמשפיעות על מה שקורה כאן עד היום, לטוב ולרע. אבל זמנים השתנו, אי אפשר כל הזמן לנסות לחזור למה שהיה אז. ואז אתה מדבר עם אנשים וקולט שלא רק שהם נדבקים כל הזמן ל-67, מצידם אפשר לחזור אפילו עוד 10 שנים קודם, ולעזאזל התוצאות. חיים בסרט.

אלוהים אדירים, קרו כאן עוד כל כך הרבה דברים נפלאים ומדהימים, ובמקום להפיק לקחים ולהתקדם, אנחנו כל הזמן דורכים במקום. מפקירים את כל מה שיקר לנו בידי חבורה של מגלומנים. במקום להמשיך קדימה, אנחנו כל הזמן מספרים לעצמנו את אותו סיפור מוכר. אתם באמת רוצים לחזור לתקופה ההיא? באמת?

אני כבר שנתיים לפחות עוקב אחרי החרא הזה. הגעתי כבר לקצה יכולת ההכלה שלי, ואפילו מעבר לזה. צריך לעצור את זה בכל מחיר. אם לא יקרה עכשיו משהו טוב, אם שוב פעם זה יתפוצץ לנו בפנים, אנחנו עוברים את נקודת האל חזור ואז אלוהים יודע מה יקרה. לא יישאר כלום. הכל ייעלם, יעוף ברוח.

תקשיבו טוב-טוב למה שאני אומר לכם: אם "סטארטרק: דיסקברי" יהיה פלופ, הלך על הפרנצ'ייז.