הרומן שלי עם באפי

_פורסם במקור כסטטוס ארוך בפייסבוק, לרגל חגיגות 20 השנה ל"באפי קוטלת הערפדים". כמו כן, ספויילרים אפשריים (למי שאיחר ב-20 שנה).
_

אוקיי, בואו נדבר על באפי ועליי.

תירגעו, תירגעו. זה לא מה שאתם חושבים. ובכל זאת – מה הקטע עם באפי? ולמה חגיגות 20 השנה ל"באפי קוטלת הערפדים" צריך להיות כזה ביג דיל? ולמה אני חופר, כרגיל?

כשהייתי בתיכון, הפציעה בערוץ 2 סדרת רכש חדשה שיועדה לבני נוער, ושובצה בהתאם (בשעה שש או שבע בערב, אם אינני טועה).

העפתי עליה מבט. נראתה נחמדה. אני חושב שהפרק שהכי זכור לי מהעונה הראשונה היה הפרק עם הגמל שלמה (נו, אתם יודעים על מה אני מדבר). אבל מה לעשות – לא נסחפתי, ולך תזכור לצפות בסדרה שמשודרת בשעה לא הכי אטרקטיבית. אז עזבתי.

ואז הגיע העונה השנייה – גם לערוץ השני. והובלטה שם דמות בשם אנג'ל, אבל מכיוון שלא צפיתי בעונה הראשונה, ומכיוון ששוב שכחתי לצפות בהרבה יותר מדי פרקים, זנחתי אותה שוב. הספקתי לראות את הסצינה הבלתי נשכחת עם מיס קלנדר ואנג'ל. נו, אתם יודעים על מה אני מדבר.

ואז עונה שלוש – אותו סיפור. כן, הפיית' ההיא הייתה מסקרנת, וגם ראש העיר. היה אפשר לראות שהסדרה הזו מתפתחת היטב… אבל פספסתי יותר מדי פרקים ולא היתה לי נקודת התייחסות יציבה מספיק להתחבר לעניין. פרט מעניין: פרק הסיום של העונה שכלל את פיצוץ בית הספר (נו, אתם יודעים על מה אני מדבר) שודר בישראל בשעות הלילה המאוחרות כי… לא ממש ברור למה. איכשהו בארץ נבהלו משידור הפרק הזה, על רקע פיגוע הירי בקולומביין בארה"ב באותה שנה והפרק שודר זמן רב מאוד לאחר מועד שידורו המקורי בארה"ב. הייתי בצבא כשהוא שודר ואפילו הצלחתי לצפות בו, אבל… אני מניח שהבנתם את הקטע.

השתחררתי מהצבא, והסדרה החמקמקה משודרת בערוץ Star Plus דאז. יום אחד אני נתקל בפרומו לפרק שהגימיק המרכזי בו הוא שהוא די אילם. ללא מילים. לימים הבנתי שמדובר ב-27 דקות ללא מילים. נו, אתם יודעים על איזה פרק אני מדבר. רצה הגורל ובמקרה תפסתי את מועד שידור הפרק והצלחתי לצפות בו.

פאק. מי.

אוקיי, זה היה לא צפוי. אני עד עכשיו זוכר את עצמי יושב מול המרקע, והמחשבה היחידה שיש לי בראש זה: "ואו… אז ככה אמורה להיות טלוויזיה."

אבל גם אז לא הצלחתי לראות את הסדרה באופן קבוע, מכיוון שלא ראיתי טעם לצפות בסדרה שפיספסתי כל כך הרבה פרקים ממנה. פאק מי פעם שנייה.

הלאה. עונה חמש. אני רואה אותה באופן די ספורדי – פרק פה, פרק שם. היי, הנה אחות של באפי ומה-לעזאזל-ראיתי-עכשיו? נו, אתם יודעים על מה אני מדבר. אבל שוב… אותו הסיפור, ידה-ידה-ידה, רציפות, ידה-ידה-ידה… שוב פעם פיספסתי.

את עונה שש לא ראיתי בכלל. עונה שבע – פירורים. אבל ברור לי שיש כאן משהו שדורש התייחסות, אבל איכשהו אני לא נכנס לעובי הקורה.

ואז, יום אחד, אני נתקל באתר מקסים מאין כמותו בשם "המסך המפוצל", המופעל בין היתר על ידי אנשים כמו אסף רזון, גיא בוסקו ועוד רבים וטובים שלבושתי הרבה פשוט איני זוכר את שמם. והחבר'ה המוכשרים האלה מקימים באתר את "שער באפי" המיתולוגי. וכשעבדכם הנאמן מרפרף שם, הוא חווה לא פחות מסטירת לחי לנוכח התוכן הרב שיש להשלים. "אלוהים אדירים, את כל זה פיספסתי?! ארורים תהיו!!!" (לא באמת ארורים תהיו, זו סתם מניפולציה זולה כדי להדגים את שברון ליבי כשגיליתי את גודל הפיספוס.)

(הערה עגמומית: האתר עדיין קיים, אך בגירסת ארכיון מנוונת בלבד. לדאבוני, שער באפי אינו זמין יותר כפורטל. הסקירות המעולות שפורסמו בו נמצאות בארכיון אך יש לחפשן ידנית 🙁 )

אז אני מחליט לעשות מעשה, ומשתמש בנפלאות האימיול כדי להשלים פערים. מוריד עונה, רואה עונה. כשמתאפשר, קורא את הסכפ"שים (סכפ"ש = סיכום פרק שבועי) ב"מסך המפוצל" כדי לראות האם פיספסתי משהו. למי שלא מבין את פשר העניין – כשגיק נתקל בסדרה שתופסת אותו, זה מינימום הכנת תזה. צריך לקלוט הכל, לחרוש הכל, לבדוק הכל, כדי לודא שום פרשנות לא תתפספס ו… אה, זה לא אצל כולם ככה? מה, רק אני הדפוק? עזבו, אל תענו לי בעצם.

עונה אחר עונה, פרק אחר פרק. סיימנו עם באפי? יאללה, בוא ניתן בראש עם אנג'ל. נגמר אנג'ל? שיט, מה רואים עכשיו?

יום אחד מלכת היופי נכנסה לחיי. אני מציע שנראה ביחד באפי+אנג'ל כדי שתוכל לראות את פשר ההתלהבות שלי, אבל זה די ברור שסתם חיפשתי תירוץ נוח כדי לעשות עוד מרתון. עד היום, כשהיא רוצה לעצבן אותי היא מזכירה לי כמה אנג'ל חתיך. אני מנסה להסביר לה שהוא סחי מעצבן ושספייק הוא הדמות החשובה של הסדרה, אבל לך תנסה לשכנע אותה (אל תדאגו, בסוף אני תמיד עוקץ אותה ב"הוא והיא").

האש הוא עדיין הפרק האהוב עליי. קצת פחות על מלכת היופי – הג'נטלמנים מקריפים לה את הצורה. די בצדק, האמת.

אני לא יודע אם ספייק הוא דמות יותר מוצלחת מאנג'ל (ברור שכן) או האם המיוזיקל יותר טוב מ"הגופה" או "האש" (האש תמיד מנצח) או האם עונה שלוש היא העונה הטובה ביותר (חמש, אל תתווכחו איתי) או האם המוות של טארה היה מהלך עלילתי נכון (ארור תהיה, ג'וס).

אבל דבר אחד אני יודע בוודאות – יש כמה וכמה סדרות מעולות, הכתובות היטב ומשוחקות לעילא. יש סדרות עם דמויות נשיות חזקות, אירוניה עצמית וטקסטים שנונים. אבל לבאפי, בנוסף לכל מה שציינתי, יש דבר אחד שקשה למצוא – חיי מדף נצחיים. שכה אחיה, ראיתי כל פרק בבאפי כמה וכמה פעמים והייתי יכול לצפות בהם עוד ועוד ועוד… היא פשוט לא מתיישנת. גם לא אחרי 20 שנה. ואם אתם שואלים אותי, זה כוחה של יצירת אמנות אמיתית.

אז קדימה, שבו ותראו את זה. שוב. ושוב. ושוב. תראו לפי הסדר. או בסדר אקראי. או אולי רק את סופי העונות. תראו רק את הפרקים עם אנג'ל. או רק את הפרקים עם ספייק. תראו רק את עונה שתיים, או אולי רק את חמש. אולי רק את שש (אם אתם אוהבים ללכת על הקצה). או שתראו רק את הפרק הראשון והאחרון.

אבל שבו ותראו את זה. כי ככה צריך לספר סיפור.

רק תעשו לי טובה: אל תראו את הפרק עם הבירה.