ישראמן והסנסבאסה

ישראמן פרץ, כהרגלו, לתוך הדירה מהחלון. הוא התנשף בכבדות, פניו אדומות והווריד הרגיל ברקתו רטט בעצבנות.

הוא הביט סביב. על הספה ישבה הסופרת הארורה עם הלפטופ. היא הרימה את עיניה וסידרה את משקפיה. היא הביטה באורח הלא קרוא, גילגלה עיניה ונאנחה. "אפשר לעזור, אדוני?"

"שלום לך, דוקטור," אמר הישראמן בעיניים קרועות לרווחה (הערת המחבר - ישראמן הוא אלוף הארץ בפרצוף קיר), "את לא זוכרת אותי?"

"וואללה לא," ענתה הסופרת (והרופאה) המכובדת.

"נפגשנו פעם," אמר הישראמן, "בכנס."

"אתה תצטרך להיות יותר ספציפי," אמרה הסופרת.

"רדפת אחרי עם מבחנת אבולה."

"אתה תצטרך להיות יותר ספציפי," אמרה הסופרת.

"אני רוצה לדעת רק דבר אחד, קיבינימט!" צווח גיבור העל עתיר הגורמטים, "זה שלך?!" והניף ספר בכריכה רכה בצבע אפור, עליו צוירה עיר עתידנית בכדור זכוכית ומעליה מזרק אימתני.

"הו, אתה אחד מקוראיי הנאמנים!" זרחו פניה של הסופרת, "למה לא אמרת קודם?"

ישראמן רצה לקלף לעצמו את עור הפנים לאור הבעתה הזחוחה של הסופרת ההרבה-יותר-מדי-מרוצה מעצמה. "אז את מודה שזה שלך?!"

"ברור."

"כל מה שכתוב פה?!"

"בוודאי!" זרחה הסופרת.

"הסיפור על האימא והבת שמנסות לברוח מ..."

"שלי."

"ההיא שתקועה בבידוד בחללית בגלל המגיפה ה..."

"כן, זה באמת היה סיפור משעשע."

"החייזרים האימתניים שבונים מבנים מסתוריים בכדור הארץ, וכשמנסים להביס אותם אז..."

"אויש, כן, זה היה ממש כיף לכתוב."

"המגיפה הנוראית של ה..."

"לגמרי."

"האנתרופולוג בכוכב הארור ההוא שפתאום מגלה ש..."

"כן, בדיוק."

השתררה שתיקה מתוחה. לבסוף שאלה הסופרת "נו? ומה אתה אומר על הספר?"

"שבא לי למות!" פרץ ישראמן בבכי (לא בקול של ילדה קטנה, אלא בקול של אדם בוגר שבוכה בקול של ילדה קטנה), "אני לא יכול יותר! מי כותב כאלה סיפורים מדכאים תחת? ולמה? אין לך לב?!"

"אהא," אמרה הסופרת והתיישבה ליד הערס בעל כוחות העל, "אני חושבת שאני מבינה מה הבעיה."

"**סניף**" פלט ישראמן.

"הנה, חמוד, קח טישו."

"תודה, דוקטור," ייבב ישראמן, "זה באמת נחמד מצידך."

"אבל תראה," אמרה הסופרת בחיוך, "האמן לי שאנחנו ממש לא כאלה בקהילה."

"וואללה יופי."

"אני רצינית!" קראה הסופרת, "מה נראה לך, שכולנו סאדיסטים שאוהבים לכתוב סיפורי סנסבאסה דיכאוניים?"

"אתם צריכים טיפול," אמר ישראמן, "כולכם."

"מה פתאום!" אמרה הסופרת בדאגה משולבת בחיוך זדוני, "זה בכלל לא אנחנו... זה החינוך שקיבלנו!"

"חינוך?" אמר ישראמן, "את הולכת לשבת כאן עכשיו ולהאשים את ג.ר.ר. מרטין?"

"פחחחחח, נראה לך?" צחקקה הסופרת, "ממש לא. הוא בכלל לא הכתובת."

"אז... מי אשם?" מלמל ישראמן, והוסיף במלוא זעמו הישראמני "את מי אני צריך לחפש כדי לתלוש לו את המעיים?"

הצמידה הסופרת את פיה לאזנו של ישראמן ולחשה במתק שפתיים "את רמי שלהבת."

_נכתב ליום הולדתה של קרן לנדסמן - רופאה וסופרת המגלה חיבה מטרידה לסייבורגים, מגיפות וכתיבת סיפורים מדכאים אודות סייבורגים ומגיפות. וחוץ מזה, מחר יש כנס מאורות, אז... בואו למאורות! (ואל תהיו מבאסים כמוני שנאלצים להחמיץ את הכנס בגלל עבודה)
_