ישרא-ספקטרום

אז תגידו... פגשתם כבר את ישראמן?

בחדר לא גדול במיוחד, אי שם במדינת ישראל, התחוללה בצהרי היום מערכה מרובת נפגעים הקרויה "ועדת השמה". ובקרב מדמם זה נכחו זוג הורים (אשר נשבר להם הזין) וחברי ועדת השמה נכבדים (אשר חיו בסרט).

ובעיצומה של הועדה, חטפה האם קריזה באופן סופי ומוחלט, התרוממה מכסאה ושלפה את הסמרטפון שלה. "אני מתקשרת אליו."

"רגע, חכי שנייה," נרעש האב, "אמרנו שנעשה את זה רק אם..." ואז סתם את פיו כשראה את המבט בעיני בת זוגו. האם חייגה למספר המבוקש תוך שהיא מפנה לחברי הועדה הבעת פנים. סילביו דנטה יעזור לי להמחיש לכם על איזו הבעת פנים אני מדבר:

"האמינו לנו שאנו עושים הכל עבור הילד..." אמר יו"ר ועדת ההשמה, "אה... למי את מתקשרת?"

וכרגיל במקרים כאלה, נפער חור בתקרה. ומהחור הגיח, כמו תמיד, ישראמן מיודענו. והישראמן עצבני, יען כי נטרף לו המוח כשהוא רואה פקידים, ובפרט פקידים שאמורים לתת שירות להורים לילדים בעלי צרכים מיוחדים.

"אוקיי, מה הולך פה?" שאל הישראמן בטון ידידותי, תוך שהוא משמיע רחש מטריד מפרקי אצבעותיו המחפשות צוואר לחנוק.

"מה שקורה כאן," אמרה האם בשלווה, "זה שאנחנו עכשיו בוועדת השמה ונשבר לנו הזין."

"כן, בדרך כלל זה מה שקורה," פסק הישראמן נחרצות, "מה הם אמרו כבר?"

"שהם חושבים את הילד."

"אתם עושים מה?" שאל הישראמן את יו"ר הועדה המבולבל.

"חושבים את הילד!" התעשת היו"ר הנכבד, "כל הזמן חושבים אותו, שמים אותו לנגד עינינו, מנסים לראות איך אנחנו מקדמים את הנושא הזה ואיך אנח..."

"תגיד לי," אמר ישראמן, "היה לך פעם ילד על הרצף?"

"אה... לא, אבל זה לא חלק מדרישות התפק..."

"בקיצר, אתה זיין מוח." חתך אותו ישראמן.

"אל תשכח את הזין שלנו שנשבר," מיהר להזכיר האב.

"בטח הזבלים רוצים שתשאירו אותו עוד פעם בגן טיפולי, נכון?" אמר ישראמן.

"תסלח לי אדוני!" קפץ היו"ר ממקומו, "אבל בגן טיפולי ישנם כל הכלים על מנת לטפל ול..."

"בגן טיפולי יש עוד 6-7 ילדים על הרצף," חתך אותו ישראמן, "שכלואים שם כל היום ולא נחשפים בכלל לילדים עם אינטראקציה נורמלית, תוך כדי שהצוות הטיפולי מתייאש מלכתחילה מללמד אותם דברים בסיסיים שמלמדים בכל גן רגיל, למה הצוות האהבל חושב שהילדים גם אהבלים כמוהם, אז כל מה שהם מלמדים את הילדים המסכנים זה איך להיות יופי של דיירים בדיור מוגן, איפה שהם יעבירו את היום בלהכין סלט ולהתחפש לעציצים שלא יודעים להוציא מילה מהפה."

"מה... אבל... רגע אחד!" צווח היו"ר הנכבד, "מי אתה בכלל?!"

"אני מי שבא לעשות פה סדר, למה שני ההורים פה הרגע הסבירו שנשבר להם הזין מכם ומהגן הטיפולי המסריח שלכם."

"אבל... רק רגע, אדוני!" התרוממה ממקום מושבה הפסיכולוגית המלומדת, שהרי ידוע כי כל הפסיכולוגים הם אכן מלומדים, בעלי טקט ושאינם מוציאים אף דבר שטות מפיהם. "אנחנו מנסים לעבוד בגן הטיפולי בגישה תומכת ומקבלת, לנסות לחבק את האוטיזם..."

"לחבק את מה-זה?!" הישראמן הביט על הפסיכולוגית במבט הבא - אבקש מקפטן פיקארד לעזור לי.

כמו כן - אנא התעלמו מכל מה שאמרתי מקודם על פסיכולוגים.

"ובכן..." המשיכה הפסיכולוגית, "ללמוד איך להיות סובלני ומחבק כלפי הלקות ו..."

"וואלה," אמר ישראמן, "רוצה שאני אראה לכולם איך אני עושה אוריגמי מהפרצוף שלך? אפשר יהיה לחבק את זה."

מפה לשם, הפגישה לא התקדמה כמצופה מבחינת הועדה, ועד מהרה לא נשאר דבר מהחדרון, הועדה ומחבקי האוטיזם. עבור ישראמן, אשר היה עצבני כי לא היו מוכנים לתת לו כרטיסי חינם לאייקון (וכמובן כי צו ההרחקה היה עדיין בתוקף), זו הייתה דווקא חוויה מתקנת והוא היה בהחלט משועשע מכל העניין. "יש עוד מישהו שאתם רוצים להיכנס בו?" שאל ישראמן את הזוג החביב.

ואכן היו. או-הו, כמה שהיו. ראשונים בתור היו השכנים עם ארבעת הילדים הבריאים לחלוטין, דבר שאכן עיצבן את הזוג החביב שלנו. אין דבר יותר מתסכל מלראות את הילד בן השנתיים של השכנים האנטיפתים מדבר באופן תקין, כשהבן שלך כבר אוטוטו בן שש ועדיין נאבק עם חיבור משפט.

הבא בתור היה כל אדם שאי פעם היה לפני המשפחה בתור (לא משנה איזה תור - כל תור: גן חיות, לונה פארק, שדה תעופה, הכל הולך) והתרעם על כך שהחוצפנים העיזו, שומו שמיים, להשתמש בזכות המוקנית להם בחוק, קרי: כרטיס פטור מתור. "מה זאת אומרת!?", צרח כל אחד ואחד מאנשים אלה, אותם ישראמן מצא ועיצב להם מחדש את הפרצוף, "הרי ידוע כי אם הילד אינו על כיסא גלגלים או מחובר לאינהלטור, הרי שהוא לא נכה בכלל ומי אתה בכלל שתעיז לומר לי מה זה נכות, יא חתיכ..." ובערך בנקודה זו קשר להם ישראמן את הלשון לטחול ובא לציון לגואל.

אחר כך, ביקרו ישראמן והזוג החביב את החוקר המלומד שפירסם איזה מחקר על איזו בדיקת דם שיכולה לאבחן אוטיזם כהרף עין. בהתחלה החוקר לא זכר על מה הם מדברים. אחרי כמה טלטולים אדיבים נזכר החוקר באיזה עיתונאי שאיכשהו שמע ממנו כמה מילים על מציאת גנים שאולי מתישהו יוכלו לסייע לאבחן אוטיזם מתישהו. "חכה רגע," אמר ישראמן וטס דרך התקרה. הוא חזר (דרך חור חדש בתקרה) עם העיתונאי.

"עכשיו תגידו לי, זבלים בני זבלים," הרעים ישראמן, "מישהו מכם אמר שהולכות להיות בדיקות דם פשוטות לאוטיזם. אני כולה רוצה לדעת מי הבן זונה, זה הכל."

"אל תשכח את הזין שנשבר," העירה האם המרוצה.

"אה.. ובכן..." אמר החוקר, "תראה, אנחנו כל הזמן עושים מחקרים..."

"ואנחנו מדווחים!" אמר הכתב.

"וכל מחקר דורש, ובכן, לא מעט משאבים וזמן," המשיך החוקר.

"ואנחנו מדווחים!" אמר הכתב.

"ולוקח זמן להגיע לתוצאות קונקרטיות בעלות מובהקות סטטיסטית גבוהה," אמר החוקר.

"ואנחנו מדווחים!" אמר הכתב.

"ויכול להיות שלפעמים חלק מהתוצאות או הפרמיס של המחקר לא מגיע באופן הכי מדויק למי שצריך להגיע, אתה מבין?" אמר החוקר בחשש.

"ואנחנו מדווחים!" סיכם הכתב.

"בקיצר," אמר ישראמן לחוקר, "מה שאתה אומר לי, שאתה נותן לדביל מהעיתון לצלם אותך מאונן, הדביל מגיע עם מצלמה לא טובה, בכלל לא מצלם את מה שהוא צריך לצלם כי הוא דביל ואתה פשוט נותן לו להמשיך לצלם במקום להעיף אותו קיבינימט ולהפסיק לתת לדבילים לצלם אותך, אבל בגלל שאין לו סבלנות לחכות עד שתגמור הוא פשוט הולך באמצע ומפרסם שאתה עוד רגע אוטוטו גומר בקול תרועה. אני צודק? תגיד לי," המשיך ישראמן, "למה אתה פשוט לא סותם את הפה עד שיש לך משהו קונקרטי יותר מהזין שלך ביד?"

"בא'נה, תראה מה זה!" אמר הכתב הדביל, "פעם ראשונה שמישהו הבין! שיחקת אותה, אח שלי, תאמין לי אתה מה זה..."

"אז תגידו לי," אמר ישראמן להורים אחרי שנפטר מהגופות, "עוד משהו?"

"לא," אמרו ההורים המרוצים, "זה נראה שזה בסדר בינתיים."

"יופי, יופי," אמר ישראמן בשביעות רצון, "בקיצר, ניפגש כשה-DSM ישנו שוב את ההגדרה לאוטיזם. דיר באלק אתם לא קוראים לי, הא?"

הכותב הוא אב לילד על הרצף ונשבר לו הזין.