התעוררות (סיפור)
(הסיפור עלה לבלוג! מי שרוצה, מוזמן לדלג לכאן)
היא: אז שוב אתה הולך לאייקון?
הוא: כן.
היא: ואתה מעביר שם הרצאה?
הוא: כן.
היא: וכתבת סיפור לשנתון?
הוא: כן.
היא: בקיצר, אני שוב Icon Widow.
הוא: סליחה?!
היא: אגב, על מה הסיפור שלך השנה?
הוא: עלינו.
אודות "התעוררות" - סיפור פרי עטי המתפרסם ב"היה יהיה 2016"
קיץ 2015. לאחר סדנת כתיבה אחת, ועוד שני סיפורים (אחד מוצלח, שני הרבה פחות - לא מלנקק אליו בחיים), החלטתי לכתוב סיפור על התפוררות התא המשפחתי, משהו בסגנון "הניצוץ". הרעיון היה פשוט: כוח הרסני פולש למשפחה סטנדרטית (אבא, אימא, שני ילדים) ומפורר אותה מבפנים. באופן טבעי ביססתי את הדמויות הראשיות עלי ועל מלכת היופי. בחרתי לפתוח את הסיפור בדיאלוג קומי בין בני הזוג, בעיקר כדי לבסס את השוני ביניהם, ולאחר מכן להוביל בהדרגה את הסיפור לכיוונים עגומים ומטרידים.
התחלתי לכתוב את הדיאלוג. בדיחה ראשונה. ועוד אחת. ועוד רפרנס. ועוד אחד. ועוד כמה. ועוד בדיחה. או שתיים. די מהר נאלצתי להודות שאני כבר לא כותב מותחן על טבעי אלא מערכון. החלטתי לזרום עם הסיטואציה והשלמתי את הטקסט. לאחר מספר שכתובים כאלה ואחרים התקבל טקסט קומי עתיר רפרנסים. את הטקסט מיהרתי לפרסם בבלוג שהיה אז בחיתוליו וצמא לחומר… וכך נולד קטע ה"הוא והיא" הראשון.
לאחר תגובות משועשעות מכמה מכרים (הבולטת ביניהן הייתה "הקטע מצחיק בפני עצמו, אבל עבור מי שמכיר אתכם ויודע שככה אתם באמת מדברים, זה פי כמה וכמה יותר מצחיק!") הגעתי למסקנה שיש לי פה פלטפורמה בכלל לא רעה. המתח בין בני הזוג, כשאחד גיק והשנייה ממש (אבל ממש) לא, ייצר מצבים קומיים בשפע והטקסט פשוט כתב את עצמו (מלכת היופי: "ממה אתה כל כך מרוצה? לא כתבת כלום, אתה פשוט העתקת קטעי שיחות אמתיים שהיו לנו!"). בנוסף לכך, באותו שבוע היינו בחופשה מקסימה באיטליה: היה לי קצת יותר זמן פנוי מהרגיל וחיידק הכתיבה הציק לי.
מיהרתי לכתוב את הפרק הבא, לאחר ששמתי לב למוטיב אטימולוגי משעשע בשמותיהם של כמה חברי קהילה מוכרים. כתבתי בהתלהבות ושכתבתי ללא הרף עד שהדיאלוג "התנגן" כהלכה. ואז, לאחר שסיימתי לכתוב את הטקסט… כמעט וגנזתי אותו. אני מניח שחששתי מתגובות זעופות או תמוהות, מהסיבה שכתבתי טקסט היתולי הנוקב בשמות אנשים אמתיים שלא היכרתי כלל ברמה האישית. לא ממש ידעתי אם יזרמו איתי. מלכת היופי הרגיעה אותי: "אין לך מה לדאוג, הרי אף אחד לא יקרא את זה גם ככה". הסכמתי ופרסמתי את הטקסט הידוע כיום כ"נון סופית". חשתי הקלה של ממש כשהטקסט זכה לתגובות אוהדות. הטקסט אף שותף ברשתות החברתיות על ידי כמה מגיבוריו והפך במרוצת הזמן לפוסט השני הנקרא ביותר בבלוג (הנקרא ביותר, אגב, הוא "מילון הספקטרום הגדול").
את הזוג המשעשע הזה המשכתי לשלוח להרפתקאות שונות ומשונות: הם קנו טארדיס, תיכננו ערב רומנטי שהופרע ללא הרף על ידי ה-Sad Puppies, ניסו להכיר לילדים את Star Wars, מיגנו את הבית, חקרו תרחישים פסיכוהסטוריים, נרדפו על ידי זהבה גלאון, צפו בג'סיקה ג'ונס, שוחחו על יתרונות קבוצת הכתיבה, קראו את "דם כחול" ועוד ועוד ועוד...
למעשה, כתיבת "הוא והיא" הכתיבה את אופי הבלוג כ"זירת דחקות" גיקית. דברים רציניים שהיו לי לומר מצאו את דרכם לסיפורים, בזמן שכל השאר... הגיעו לכאן. זה כיף לא רגיל עבורי. כתיבת קטע "הוא והיא" מתחילה כשיש לי ביד נושא כללי ובדיחה אחת טובה, אשר בדרך כלל לקוחה משיחות אמתיות שהיו ביני למלכת היופי ("אני אוהבת בתי קברות", "יש לנו נישואים פתוחים", "תזכירי לי למה התחתנו?", "גיבוי בענן זה השמפו של הגיקים"). לאחר מכן אני מנסה לפתח את הדיאלוג, מוסיף עוד בדיחות (כל בדיחה מביאה איתה באופן אסוציאטיבי את הבאה אחריה) ומריץ את הדיאלוג שוב ושוב במוחי עד שאני מרגיש שהוא בשל מספיק. לאחר לא יותר מיומיים-שלושה כאלה אני יושב וכותב את כל מה שהצטבר, מסדר, מלטש ומפרסם.
והסיפור המקורי שהחל את תגובת השרשרת? מכיוון שהוא לא היה מגובש מספיק באותה תקופה, החלטתי לגנוז אותו באופן זמני עד שהרעיון יבשיל. הוא התגבש (ועוד איך התגבש) בשתי סדנאות כתיבת ז'אנר של המנחה הקשוחה עד מאוד. בסדנה הראשונה שוחחנו ארוכות על בניית עולמות. תהיתי כיצד לתאר עולם הסובל מאסון גלובאלי דרך עיניו של אדם אחד המאבד את בת זוגו, עד שהבנתי כי זהו המנוע העלילתי אותו חיפשתי כל הזמן הזה. כך נכתבה נקודת המבט הראשונה של הסיפור.
נקודת המבט השנייה נכתבה בסדנה הנוספת, וכך למעשה הורכב הסיפור משני סיפורים נפרדים השזורים אחד בשני שתי וערב. לקינוח, דאגתי להתחיל את הסיפור בדיאלוג קומי-גיקי קצר כמו שרציתי בהתחלה.
הסיפור זכה לגלריה מרשימה (גם באיכות וגם בכמות) של קוראי בטא. באופן אירוני, כמה מהם היו אותם אנשים אשר הוזכרו ב"נון סופית".
אחד מקוראי הבטא היה אביאל טוכטרמן, אשר מותו כחודשיים לאחר מכן הותיר את הקהילה המומה ושבורת לב. אביאל היה אדם יקר, בעל יכולת נדירה להקסים גם את אלו שהכירו אותו באופן שטחי בלבד, וצר לי (בלשון המעטה) על שתקופת היכרותי עמו הייתה כה קצרה (כ-7 חודשים).
מבנה הסיפור הוא החלק המאתגר בו: סופרת ואפידמיולוגית (אותה כידוע אני מעריך עד מאוד), הגדירה אותו כ"סיוט עבור הכותב". היא אף חששה כי המבנה הזה עלול לפגוע קשות בסיפור, וכי יש מקום לשקול הורדת נקודת מבט אחת. לאחר לבטים רבים בחרתי בכל זאת לשמור על המבנה ולקוות לטוב.
לאחר שיכתובי בטא רבים נשלח הסיפור לאהוד מימון, עורך "היה יהיה". הוא עמד בתוקף על כך שאנתק ככל האפשר את הזיקה בין הסיפור ל"הוא והיא". "זה לא הבלוג שלך, ידידי," נזף בי בעדינות. בסופו של דבר התייצב הסיפור על הגרסה הסופית. אני אוהב אותה, מקווה שגם אתם.
ומה עם "הוא והיא", אתם שואלים?
היה לי חשש כבד שלאחר כתיבת "התעוררות" לא אצליח לחזור ולכתוב קטעי "הוא והיא". בכל זאת מדובר בסיפור די מטריד, ודאגתי שמא ה"סנסעבאסה" שלו תסתום את הגולל על הזוג המשעשע. לשמחתי התבדיתי. הם כבר עומדים פה, מוכנים ומזומנים, ויצאו למסע הבא מיד לאחר שהאידיוט יזכור להוציא את הכלב לטיול, לזרוק את הזבל (גם מהפח למעלה) ולהביא דואר, תוך כדי שיתלונן בפעם האלף על כך שמלכת היופי שלו לא מוכנה בשום פנים ואופן לצפות אתו בפארסקייפ. אוף.
אז איפה אפשר לקרוא את הסיפור?
את "היה יהיה 2016" ניתן לקבל בהצטרפות לאגודה הישראלית למדע בדיוני ופנטסיה. אפשר לעשות את זה באייקון. אפשר גם באינטרנט. מי שלא מעוניין להצטרף לאגודה, עדיין יוכל לרכוש את הספר באייקון, בחנויות הספרים או בפנייה לאגודה במייל. אם תעלה גירסה מקוונת לסיפור אשמח לעדכן. העליתי את הסיפור לכאן, באישורו של אהוד מיימון, עורך האסופה. תהנו!
התעוררות
"בואי נאמץ אותו."
"מאמי, הוא נראה מזעזע."
"מה אִתך? תראי איזה מסכן הוא."
"ומי יטפל בו? תסתכל איך הוא נראה, צריך לעשות לו טיפול ממש רציני רק כדי שיוכל להתקרב לילדים."
"אז איך נקרא לו?"
"אלוהים, עוד לא סיכמנו ש..."
"ספייק! נקרא לו ספייק!"
"לא."
"וולטר ווייט."
"שכח מזה."
"דקסטר."
"אתה צוחק עלי?"
"קילגרייב."
"אנחנו לא קוראים לכלב של הילדים בשמות של פסיכופתים, מה מסובך להבין?"
"מצוין, אז סיכמנו שהוא יהיה הכלב של הילדים."
"אני בורחת מהבית."
"נו, אז איך נקרא לו?"
"לפעמים נדמה לי שאתה מנהל את השיחות האלה עם עצמך ואני סתם ניצבת."
"ספייק!"
"כבר היינו שם, נודניק. יודע משהו, אם אתה כל כך מתעקש אני מוכנה להתפשר על אנג'ל. הוא חתיך."
***
בסיום הוויכוח אנג'ל הצטרף למשפחה. מצאנו אותו הבוקר מחוץ לבית וריחמנו עליו. עכשיו הוא אִתנו. לליה ותום יש חבר חדש לשחק אִתו. לי ולאושרה יש משהו חדש לריב עליו.
בחדשות מדווחים על פיצוץ בתחנת החלל הבינלאומית.
***
היינו חייבים לעזוב את העיר, למרות שמשהו בי הרגיש שאנחנו עוזבים אותה בעל כורחנו. זה החלק שהקפיד להזכיר לי שאני אוהבת את העיר התוססת, שאני חייבת מקום ללא הפסקה ושנאלצנו לעזוב רק בגלל הילדים. כל אחד מהטיעונים האלה היה שקר.
כלומר, כשהיינו זוג טרי זה לא היה שקר. אהבתי את העיר, את הדחיסות שלה, את החיוניות שלה. עד שראיתי מה היא עושה לזוגיות שלנו, לנפש שלנו, כשהפכנו למשפחה. הפרחה מהדירה למעלה, שהייתה בעבר חלק ססגוני מהנוף, הפכה באִטיות לישות המאיימת על הנישואין שלנו. פשוט היינו חייבים לצאת משם. אתם עוזבים נגד רצונכם, המשיך הקול הטורדני להזכיר לי. השתקתי אותו בכוח והמשכתי להזכיר לעצמי עד כמה הילדים שלנו מדהימים ואיך אנו עושים את זה בשבילם. גם בשבילנו.
מצאנו בית מקסים במושב. לא בית חדש במיוחד. הקירות מתקלפים מבחוץ, הדוד דרש החלפה וכן המזגן. לא היה מזיק גם להחליף את הריצוף הישן. אבל הייתה לו חצר גדולה שהתאימה במיוחד לילדים שרוצים לשחק בלי פחד מעשן אוטובוסים או נהגים שיכורים. הייתה שם שלווה שאי-אפשר למצוא בשום מקום אחר והרבה אוויר לשאוף.
בקיצור, חשבתי שאני משתגעת משעמום. נגד רצונ.. שתוק, אמרתי לקול הטורדני שלוש פעמים ביום, הילדים הם מעל לכל.
סביבה פסטורלית, שלווה... אין פלא שהרגשתי זרה. עכברת עיר שנלכדה בפרק מתמשך של "בית קטן בערבה". ומצד שני, בכל פעם שנזכרתי בעיר חזרה אלי תחושת המחנק הבלתי נסבלת, הרעש, הפתיינית הדוחה ההיא שעשתה עיניים ליריב והג'וקים שהגיחו ללא הרף מפתח הביוב ששכן דווקא מול הכניסה לבניין בו גרנו. הוא נהג להתלוצץ שיש שם מחנה אימונים של מקקים, שלומדים טכניקות לחימה באמצעות צפייה ב"גברים בחלל". אז עדיין צחקתי מהבדיחה הזו.
ואז מצאנו את המפלצת השעירה מחוץ לבית. אם יש דבר שלא חשבתי שאעשה אי-פעם, זה לאמץ כלב. שוב ניהלנו את אחד הוויכוחים האלה, שבעבר גרמו לי להתאהב בו והיום בא לי לשבור לו את הפרצוף כשהוא מכניס אותי לסיטואציות האלה. זו התנגשות בין שני עולמות, אבל במקרה שלנו לא מדובר במאדים ונוגה, אלא בכדור הארץ ואלפא סנטאורי. אם לא הייתי מתחתנת אִתו, בחיים לא הייתי יודעת שיש אפילו כוכב כזה. הדיאלוגים האלה, אלוהים. הוא יודע להתיש, ולא במובן הטוב.
אימצנו את הכלב בסוף. אפילו אני ריחמתי עליו. הצלחנו להתפשר על השם.
***
אני משחק עם אנג'ל בגינה. יש לנו גינה גדולה, זה דבר אחד נפלא שלא היה לנו בעיר. עברנו למושב אחרי שהעיר הפכה עבורנו למקום חנוק מדי, מזוהם מדי. יותר מדי. מצאנו בית עם שטח גדול במושב. מספיק שטח להפוך אותו לגינה ולחצר מרווחת לילדים לשחק.
אני מנסה לגרור את ליה ותום למשחק, אבל הם לא מתלהבים. עוד לא התרגלו לחבר החדש במשפחה.
מדי פעם אני גם מנסה לגרור את אושרה למשחק. בכל פעם שהיא משיבה בשלילה, אני שואל אותה אם יש לה את הטלפון של השכנה מהדירה למעלה, בבית הקודם בעיר (הפרחה ההיא עם החבר הנרקומן), אולי היא תסכים לבוא לשחק. הבדיחה הזאת כבר לא מצחיקה אותה כמו פעם. כשאני מעיר על זה, היא אומרת שהבדיחה הזו מעולם לא הצחיקה אותה.
אני זורק לכלב את צעצוע הלעיסה שלו, והוא רץ ומחזיר לי. בפעם העשירית שאני עושה את זה, הצעצוע עף לקיבינימט, לחורשה שמעבר לשטח שלנו. הכלב רץ לשם ואני אחריו. הוא נעלם לי ואני מתחיל לקרוא לו. אני שונא כשהוא עושה לי את זה.
לפתע העולם סביבי מחשיך. אני לא יודע כמה זמן זה נמשך, אבל כשאני מתעורר, הכלב מסתכל עלי במבט מוזר. אני עומד במרכז החורשה, מבולבל וחסר מטרה. אני מנסה לקרוא לאנג'ל והוא רץ לכיוון הבית. אני מביט בשעון. נראה שאיבדתי רבע שעה. אני לא מבין מה קורה כאן וחוזר הביתה.
ואני לא מספר לאושרה דבר.
***
את ברכה ויצחק פגשנו די מהר. זוג מבוגר וחביב, עם נכדים שמבקרים אותם כל שבוע. השטח שלהם צמוד לשלנו.
ברכה הפתיעה אותי בברכת שלום דווקא ברגע בו ניסיתי לקטוף אפרסק מהעץ שצמח ממש בצמוד לגדר. צרחתי בבעתה והיא צחקה. אני חושבת שבאותו רגע התחברנו. היא מיהרה לקרוא ליצחק, בעלה, ועשינו היכרות. זוג חביב, בערך בגיל של ההורים שלי. יצחק גידל פרדס לתפארת. למרות שכבר פרש לפנסיה, נשאר לו קצת מהפרדס. הם היו נותנים לנו תפוזים וקלמנטינות כל שבוע, בטעם גן עדן.
אני מתגעגעת אליהם.
***
"נמשכת חקירת אסון תחנת החלל הבינלאומית, בו נספו חברי צוות התחנה, אשר מנה שבעה אסטרונאוטים. החוקרים בודקים חשד לפיו ישנו קשר בין חלק מהניסויים האחרונים שבוצעו בתחנה, לבין הפיצוץ. צוות התחנה ביצע ניסויים שבדקו השפעות של קרינה קוסמית על רקמות חיות. במסגרת הניסוי, דגימות עכברים וחזירים הופגזו בספקטרום רחב של קרינה, על מנת לבדוק את יכולת שרידות הרקמות בתנאי שהות ומסע ממושכים בחלל. כתבנו לענייני מדע וטכנולוגיה מוסר כי..."
אני מושיט יד ומשתיק את הדיווחים הבלתי פוסקים על האסון ברדיו. במקום קריינים נסערים ושברי דיווחים על חללי האסון ומשפחותיהם, שקט דחוס ומחניק מציף את הרכב שלי בזמן שאני חוזר הביתה מהמשרד ומחנה את האוטו בחצר.
חוויתי עוד שני איבודי הכרה מאז הפעם ההיא כששיחקתי עם אנג'ל. רגע אחד אני ממצמץ, ומיד מוצא עצמי בחורשה שליד הבית. בפעם הראשונה איבדתי עשרים דקות. בשנייה – חצי שעה.
אני מדומם מנוע ויוצא מהרכב. אנג'ל זיהה את הרכב מרחוק ורץ לחנייה בהתלהבות ילדותית. עם פתיחת הדלת הוא קופץ עלי ומלקק לי את הפנים. אני שוכח לרגע מזיכרוני המתעתע וצוחק.
"בוא, חמוד," אני אומר לחיה המסריחה והמקסימה, "רוצה לשחק?"
***
"נו, ילדונת, איך המיץ תפוזים?" שאלה ברכה בחיוך. ישבתי אצלה בזמן שיצחק עבד בחוץ.
"הוא מדהים, תודה." המיץ שיצחק נהג לסחוט מהתפוזים שגדלים בפרדס שלו, שהצטמצם מאז שיצא לפנסיה, היה יותר טוב מסמים.
"ואיך המושב? התרגלת לשקט וליתושים?" המשיכה לעקוץ בחינניות.
"תתפלאי, דווקא ליתושים התרגלתי. הם מעולם לא נגעו בי. אני לא מספיק טעימה."
"נו, אז כנראה שבכל זאת נעשה ממך מושבניקית של פעם!"
ברכה צחקה ואחזה לרגע בכף ידי בחום אימהי. חייכתי בחזרה, בניסיון להסוות את העובדה שהיתושים הם הדאגה הקטנה ביותר שלי.
ההיעדרויות של יריב החלו ממש אז, אך לא שמתי לב אליהן בהתחלה. הסביבה הפסטורלית אליה עברנו הצליחה לחפות עליהן.
ברכה חזרה שוב לרגע למטבח להביא עוגיות קינמון שאפתה ממש באותו היום. זה היה אחר הצהריים מקסים במיוחד.
***
אבדני ההכרה שבים ותוקפים אותי פעם אחר פעם. אני לא יודע מה קורה לי בזמן שאני הולך השד-יודע-לאיפה. וזה מתרחש יותר ויותר, בעיקר בלילות. אני מוצא את עצמי שוב ושוב באותה חורשה ארורה בחשכה, יחף ובטרנינג. עיניי נפקחות ואני לוקח שאיפת אוויר חזקה, כאילו ראשי היה טמון עמוק מתחת למים ורק עכשיו הניחו לו לצוף. אוויר הלילה ממלא אותי, מקפיא אותי מבפנים וצורב את ריאותיי.
הגרון כואב מקור, החזה שלי דוקר ועיניי מנסות להסתגל לאפלה. והאפלה... קודרת יותר ויותר בכל פעם שזה קורה.
אני מנסה לשתף את אושרה ועוצר בעצמי כל פעם. מה אני אמור לספר לה? שמשהו חוטף אותי באופן סדרתי כבר כמה שבועות, ואין לי מושג מה אני עושה כשזה קורה? היא מתאמצת להראות שהמעבר למקום המקסים הזה הוא בדיוק מה שהיא צריכה, אבל אני יכול לראות שקשה לה להתאקלם. הקשר שלה עם ברכה מחזיק אותה איכשהו, אבל יש כאן בדידות עטופה בשדות ירוקים שהיא עדיין לא התרגלה אליה. היא עדיין לא מרגישה בטוחה כאן.
אני פוחד שאם אספר לה, היא עלולה לברוח ממני ותיקח את הקטנים אתה. אני לא יכול לספר לה. חוץ מזה, היא לא תאמין לי. יש יותר סיכוי שתזמין רווחה ותוציא נגדי צו הרחקה.
***
"אתה ישן טוב בזמן האחרון?"
יריב עצר עם כוס הקפה בידו ועמד במטבח. "למה את שואלת?"
"אתמול בלילה הכלב ליקק לי את הפנים והעיר אותי. הסתובבתי אליך וראיתי שאתה לא שם. הכול בסדר?"
הוא שתק לרגע ולגם באִטיות מהקפה. "היו לי קצת... נדודי שינה. עוד לא התרגלתי לרעשים פה בלילות. הלכתי לטייל בחוץ."
הוא לגם שוב מהמשקה החם. "לפחות פה באמת אפשר לטייל בחוץ, בלי שאיזה אופנוען ידרוס אותך או תיתקל בהומלס, הא?" והוא ניסה לחייך.
"בסדר, אבל אם זה ממשיך, אני רוצה שתלך לרופא, אוקיי? אולי הוא ישלח אותך למומחה להפרעות שינה."
"ברור."
אחר כך שמתי לב שהוא בכלל לא הסתכל לי בעיניים.
***
לא ראינו את ברכה כבר כמה ימים.
יצחק מתנהג מוזר, לא מסתכל לנו בעיניים. אני שואל אותו היכן ברכה, והוא ממלמל משהו על כך שנסעה לבקר את הנכדים. זה לא מתאים לה, אני מהרהר. לבקר את הנכדים בלי יצחק? מה הולך פה?
***
"... לאור הסערה התקשורתית הגדולה מאז הפיצוץ. סוכנות החלל הבינלאומית עדיין לא פירסמה מסקנות כלשהן, אך אמצעי תקשורת זרים מפרסמים פרטים שעדיין לא אושרו על ידי אף גורם המעורב בחקירה. הניו-יורק פוסט טוען כי נבדקת האפשרות שבוצעה חבלה במנועי התחנה אשר גרמה לפיצוץ, אך טענה זו נדחתה בתוקף על ידי סוכנות החלל. ובתוך כך, נבדקת הטענה לגבי רמות קרינה חריגות שנמדדו באיזור הים התיכ..."
על רקע הקריין בעל העברית המושלמת, שאלה אותי ליה למה אבא מטייל בלילה.
שאלתי את יריב, כשחזר מהעבודה, אם הלך לרופא כמו שביקשתי ממנו. הוא שיקר לי שהכול בסדר והוא לא צריך שום רופא.
***
הייתי צריך לאסוף את תום מהגן היום. אושרה ישבה לי על הראש לוודא שלא אשכח כלום: "ואל תשכח את בקבוק המים שלו, הוא לא מוכן לשתות בלי הפקק הירוק... תשאל אותם אם הוא אכל... תשאל כמה אכל... תשאל כמה לא אכל... תשאל למה לא אכל... תשים לב אם הורידו לו את החולצה הארוכה כשהתחמם... אני לא סומכת על הסייעת העצלנית שם... ותגיע בזמן, שלא יחכה לך ויבכה!"
אני לא מגיע לגן בכלל. אני זוכר שיצאתי מהעבודה. אני זוכר את עצמי נכנס לאוטו, נוסע ברחוב הראשי, עולה על האוטוסטרדה... ואני מוצא עצמי שוב בחורשה. אני מביט סביבי בהלם, והעצים מקיפים אותי, צופים בי, שומרים סוד אותו לא אוכל לחלץ מהם לעולם.
הילד נשאר לבד בגן ובכה בהיסטריה. אושרה הייתה צריכה לעזוב את הפגישה שלה באמצע ולהגיע מהר לגן.
אושרה זועמת עלי. אני לא מצליח להסביר לאושרה מה קרה. גם לא לעצמי.
***
הסלולרי צלצל שוב ושוב, בדיוק באמצע הפגישה שדחינו כבר שלוש פעמים. בהתחלה השתקתי אותו באופן אינסטינקטיבי, אבל כשהבוסית הזעיפה את פניה, נאלצתי לפחות לבדוק מי הנודניק. זו הייתה הגננת שהתקשרה בהיסטריה. יריב לא בא לאסוף את הילד, והילד נשאר שם לבד, ממרר בבכי ובפאניקה מוחלטת.
עזבתי את הפגישה. לפי המבט שקיבלתי מהבוסית, נראה שימיי במשרד ספורים בכל מקרה. אבל מה היא מצפה, שאני אשאיר אותו שם? מי בדיוק ייקח אותו במקומי? ניסיתי להסביר לה שבעלי לא הגיע ואי-אפשר להשיגו וכמובן שזה לא עניין אותה. שתלך לעזאזל.
טסתי לגן. תום רץ אלי בבכי ונצמד אלי בחוזקה. הוא היה מכוסה בזיעה ודמעות שהתייבשו. המשכתי משם ישר לצהרון של ליה ואספתי גם אותה.
הוא הואיל בטובו להופיע כעבור שעה.
צרחתי עליו והוא לא ענה.
***
גל היעדרויות שוטף את המדינה. זה התחיל מדיווחים בודדים, וצמח לממדים מבהילים בשבוע האחרון. אין מכנה משותף בין הנעדרים. חלקם רווקים, חלקם נשואים, מכל הגילים ומכל השכבות הסוציו-אקונומיות. זה התחיל מבודדים, ועכשיו יותר ממאה אנשים שנעלמו. אם חד-הורית שעזבה בלילה את שני ילדיה, והבכי הבלתי פוסק של התינוק העיר את השכנים. נער לפני צבא שיצא למסיבה ולא שב. הקשישה שהתעוררה בבוקר וגילתה כי בעלה נעלם, והיא זועקת מול השוטרים הלא משוכנעים כי אין לו אלצהיימר ולא בטיח ושימצאו אותו כבר.
התקשורת הזרה מפרסמת כי זה מתרחש גם במדינות אירופה וצפון אפריקה. לאחר כמה ימים של חוסר ודאות מלווה בהכחשה רפה, נאלץ המשרד לביטחון פנים לשחרר אישור מהוסס לידיעה.
אנחנו לא מדברים כבר כמה ימים. אושרה בגלל הכעס, אני בגלל הבושה. הטלוויזיה דולקת לאחרונה יותר מהרגיל, רק כדי שיהיה רעש רקע שיסתיר את השתיקה המעיקה.
"...כתבנו מוסר כי נבדק כיוון חקירה חדש בנוגע לגל ההיעדרויות אשר עליו דווח בשבועות האחרונים באירופה וכן בישראל. נחקרת האפשרות כי בכל המדינות בהן דווח על מספר חסר תקדים של היעלמויות, נמדדה גם קרינה חריגה אשר מקורה בפיצוץ תחנת החלל לפני כחודשיים. צוות החקירה הבינלאומי שהוקם לבדיקת נסיבות האסון אישר את קיומה של הקרינה, אך שלל את הטענות לגבי הקשר בין שני האירועים וכן את הטענות בדבר סכנות אפשריות של החשיפה לאותה קרינה. עם זאת, ממשיך צוות החקירה לחקור את נסיבות האסון, אשר נזקיו נאמדים ב..."
"זה לא מוזר שברכה נסעה בלעדי יצחק?" אני שואל לבסוף, נואש לדבר עם אושרה על משהו ונאבק בקולו של דני קושמרו על תשומת הלב שלה.
"כן... אני דואגת לה." זו הפעם הראשונה מזה ימים שהיא מדברת אִתי. אני מקווה שזה לא אירוע חד-פעמי.
אמש התעוררתי בין העצים, עם ארנבת בידי.
המפרקת שלה הייתה שבורה.
***
"יצחק?"
הוא טיאטא את שביל הכניסה לביתם ולא התייחס לקריאה שלי.
"יצחק? יצחק!"
הוא הפסיק את תנועת הטאטוא והסתובב אלי בתנועה מהירה. למשך כמה שניות הוא עמד והשקיף לכיווני. לפתע לבשו פניו חיוך מנומס והוא צעד לעברי.
"שלום, אושרה. מה שלומך?" קולו היה צלול מהרגיל. בדרך כלל יצחק היה פותח את דיבורו בשיעול או לפחות בכחכוח. הפעם קולו היה... נקי.
"הכול בסדר, יצחק. מה שלום ברכה?"
"ברכה? הכול בסדר. עם הנכדים, את יודעת. לא רוצה לחזור." הוא צחק.
"הבנתי... היא פשוט נסעה כבר לפני עשרה ימים ובדרך כלל היא לא נוסעת בלעדיך."
"נו, את יודעת... בשביל הנכדים עושים הכול."
"תמסור לה דרישת שלום מאִתנו, בסדר?"
"אין בעיה. שלום, אושרה."
צפיתי ביצחק צועד בעלייה בחזרה לתוך ביתו. הוא לא חזר לטאטא את הכניסה. לפני שחזרתי הביתה, העפתי מבט בערוגה שברכה גידלה סמוך לגדר. הצמחים החלו לנבול.
***
מצאו את ברכה.
הבן של ברכה ויצחק הגיע במפתיע לאחר שהם לא ענו לו לטלפון. חשדו התעורר, הוא פרץ פנימה והזעיק משטרה.
רוצצו את הראש שלה בכלי כבד כלשהו והכלב המשטרתי מצא את הגופה קבורה מחוץ למחסן שצמוד לשטח שלנו. המשטרה חושדת ביצחק, אשר נעלם והצטרף לדיווחים על שאר הנעדרים.
אני משוכנע שאושרה תבכה ללא הפסקה ומופתע כשזה לא קורה. ברכה הייתה בערך האדם היחיד שאושרה הכירה במושב. במקום לבכות, אושרה פשוט מתכנסת בעצמה. אני חושב שהכאב הוא כל כך גדול, שהיא פשוט מפחדת להרגיש אותו. היא פוחדת להיעלם לתוכו. מספיק שאחד מאִתנו נעלם מדי פעם.
הילדים שקטים מהרגיל בזמן האחרון. הם שמים לב שמשהו לא בסדר.
אני נוגע בכתפה של אושרה ומנסה ללחוש באוזנה מילות עידוד. היא מסתובבת אלי בחטף, מעיפה ממנה את ידי ומבעד לעיניה שיבשו מדמעות היא מטיחה בי שאני כבר לא כאן בכלל, שכבר לפני כמה זמן אני נעלמתי לה ולילדים. שאני חרא של בן זוג. שאני חרא של אבא. אני חושב שהיא פוחדת לתת לי להתקרב לילדים. אחרי המריבה היא יוצאת החוצה לעשן. היא לא עישנה כבר עשר שנים לפחות. אני מתפלא שאנחנו עדיין ישנים בכלל באותה מיטה. זה הניסיון הנואש שלנו להסתיר את המצב מהילדים.
אימוץ הכלב היה הדבר האחרון שעשינו כזוג נשוי. אני חושב שהוא מתחיל לפחד ממני.
***
יריב התהלך בחדר מצד לצד, מסתובב בחדות בכל פעם שהגיע לקיר, כאילו ציפה שהקיר כבר לא יהיה שם. הוא גרד את ראשו שוב ושוב ולא יצר אִתי קשר עין. "מספיק עם השאלות האלה," הוא מסנן בשיניים חורקות ופה קפוץ. זה נראה כמעט כאילו הוא מנסה לעצור את נשימתו.
"אני רוצה לדעת לאן אתה הולך כל פעם."
"נו די כבר! תסתמי את הפה! עופי ממני!"
הצרחה שלו מילאה את החדר כמו ענן דחוס וסמיך של אדי חומצה, יצאה מהחלון והדהדה ברחבי המושב. לפעמים אני עדיין שומעת את ה"עופי ממני" הזה לפני שאני מתעוררת בזיעה קרה.
יריב עמד מולי, מתנשף כולו לאחר שהצעקה הזו יצאה מגרונו, פניו אדומים ועיניו... כבר התקשיתי לראות אותו בהן. עמדנו זה מול זה במשך דקה שלמה.
בימים שלאחר מכן, שבהם לא דיברנו, תהיתי האם אי-פעם ננהל שוב דיאלוג בו הוא חושב שהוא מצחיק ואני רוצה לתת לו סטירה.
***
במרכז החורשה יש עץ אקליפטוס גדול, מרשים וזקן. הוא, כנראה, העץ הוותיק ביותר בחורשה, אשר ניטע לפני כולם, כאשר כל האזור היה עדיין מוכה ביצות.
בכל פעם אני מתעורר בקרבתו, משקיף עליו משקיף עלי בחזרה. הוא ניצב מולי, אור הירח משתקף בטל הלילה אשר נקווה עליו. לו היה לו פה, הוא בוודאי היה מחייך אלי בהתנשאות.
באחת הפעמים האלה, כשהעץ לועג לי כהרגלו, אני נתקף חמת זעם. אני רץ אליו, כחיית בר מוכת טירוף נעולה בכפכפים, ומכה בו באגרופי בכל הכוח. הגזע מתפורר בקלות וידי חודרת פנימה ללא קושי. מתוך הגזע בוקע נחיל של מה שנראה כמו נמלים לבנות – טרמיטים. הם קיננו בו במשך תקופה ארוכה, פוררו אותו מבפנים בזמן שהחזות שלו נשארה ללא פגע.
העץ מעולם לא הבין מה הרס אותו מבפנים.
***
בכיתי כל כך אחרי ההתפרצות האחרונה שלו. היינו במדרון תלול וחלקלק לשומקום, אבל מבין שנינו רק אני העזתי להביט למטה, אל התהום, כדי לראות לאן בדיוק היא מגיעה. יריב, לעומת זאת, המשיך להביט בהווה ולהתכנס לתוך עצמו יותר ויותר. דיברנו פחות. לעזאזל, בקושי הסתכלנו זה לזה בעיניים. אני כאן, והוא... איפה שהוא.
יריב היה יוצא מהבית לפרקי זמן בלתי נסבלים. כבר הצטערתי שאנחנו לא גרים בעיר – שם לפחות הייתי חושבת שיש לו מישהי מהצד. אבל כאן, במקום בו רוב האוכלוסייה מבוגרת ושמרנית, ולחלקה הגדול אפילו יש נכדים... איזה רומן כבר יהיה לו כאן? עם האחות מהמרפאה שלפחות פעמיים בשבוע מאחרת לפתוח אותה כי קשה לה יותר ויותר ללכת את המרחק הקצר עד המרפאה? ואלוהים אדירים, מה הוא עושה כל הפעמים האלה בחוץ?
שמעתי אותו בכל הלילות בהם הוא חמק החוצה. לא העזתי לעקוב אחריו. אמרתי לעצמי שלעולם לא אשאיר את הילדים לבד. מעולם לא הודיתי שבעצם לא רציתי לדעת מה הסיבה האמתית לטיולים שלו. פחדתי.
כשהקטנים היו הולכים לישון, כל אחד מאִתנו בנה לעצמו עולם נפרד בטריטוריה משלו. הוא היה נשאר בסלון או במרפסת, ועושה את מה שזה לא היה שלא רציתי לדעת. אני הייתי מתרחצת ונשארת בחדר השינה ועושה את הדברים הבנאליים שעושה כל אישה נשואה שסיימה את יומה המתיש. הכול חוץ מלהיות עם בן זוגה.
ישבתי מול המראה והברשתי את השיער. את המיטה הבאנו אִתנו כשעברנו לכאן, אבל השידה עם המראה הייתה רהיט ישן. הבעלים הקודמים לא רצה לקחת אותה – היא הייתה מחוברת לקיר ואי-אפשר היה לנתק אותה מבלי להרוס אותה לגמרי. השידה הייתה אחד החפצים האחרונים שהזכירו לו את אשתו והוא לא היה מוכן להרוס אותה, אפילו אם זה אומר שמישהי אחרת תשתמש בה. קינאתי בו ובאשתו המתה.
הרהיט היה עתיק יומין, עם עבר עשיר ועתיר שריטות. לפי הפגמים הרבים, נראה שהוא קרוב יותר לסוף דרכו מאשר לתחילתה. המראה, לעומת זאת, הייתה מבריקה וצלולה וממנה נשקפה הבבואה שלי באופן ברור וחד. דומה שהן ניהלו מאבק על תשומת לִבי: השתקפות צלולה ומבריקה, מול עצם ממשי שקצו המתקרב ניכר בו.
הייתי כה שקועה בבהייה במראה ובהברשת השיער, עד שלא הבחנתי בכתם על הקיר שמאחוריי. שמתי לב לתזוזתו רק לאחר שמצמצתי. לקח לי רגע להבין שכתמים על קירות לא אמורים לזוז, והכתם ניתק מהקיר ועף ישר אלי. הוא נתקע בי בכל הכוח.
צרחתי וניסיתי לנתק אותו מהשיער, והוא, בתגובה, צרח יותר חזק ממני והיכה בי בכנפיו. נפנופי הכנפיים רק גרמו להן להסתבך בקווצות שיערי יותר ויותר עד שלא ניתן היה להפריד בינינו. חשתי איך הוא שורט ופוצע את הגולגולת שלי ולא הפסקתי לצרוח.
***
הילדים ישנים. אני יושב בסלון לבדי. בדרך כלל הטלוויזיה דולקת ואני בוהה בה. עכשיו היא כבויה, ואני רואה את עצמי על המסך, תוהה אם אוכל לראות את מה שמתעורר בי, רגע לפני שאיעלם. אני תוהה אם אוכל להטמין מצלמות בבית ובמכונית, שיקליטו מה קורה לי, בלי שאושרה תשים לב.
לפתע אושרה מתחילה לצרוח בחדר השינה. אני מזנק מהכורסה ושועט במעלה המדרגות. אני רץ במסדרון עד לדלת חדר השינה. הדייר הקודם הסביר לנו שלפעמים עטלפים נכנסים דרך צינור האוויר המחבר בין המנוע החיצוני של המזגן למזגן המותקן בתוך המבנה ושזו תופעה שכיחה, בעיקר מחוץ לעיר, במקומות שבהם הם מרובים יותר. כרגע אחד מהם תוקף את אושרה מתוך פאניקה. אני משקיף מהצד, ומרגיש את עצמי עוזב ו_אותו_ מתעורר.
זה לא אבדן הכרה מוחלט. חלק ממני עדיין ער. מישהו מושך בחוטים וגופי זז כמריונטה. אני רואה את עצמי ניגש לאושרה בצעדים החלטיים, תופס את היונק המכונף, עוקר אותו בכוח מראשה ודוחף אותה. היא מתמוטטת לרצפה, צורחת בכאב אחרי שהעטלף שרט אותה ותלש קווצות משערה. היא מסתכלת עלי ואני לא מתייחס אליה ולא מנחם אותה. במקום זה, אני מחזיק את העטלף בידי ומתבונן בו לכמה שניות. הוא ממשיך לצרוח ולשרוט גם אותי, עד שאני מסובב את ראשו וצליל ה'קנאק' ממלא את החדר. התנועה שלי חדה מספיק כדי למלוק את צווארו וכמעט לעקור את ראשו לגמרי. אני מכוסה בדם. אושרה מביטה בי באימה. גם היא מדממת.
אני מתעורר וחוזר לעצמי. הוא נעלם.
בעוד הילדים מתעוררים מהרעש, אושרה מרימה את ראשה הפצוע. בידה האחת היא מחזיקה את מצחה המדמם. באחרת היא מחבקת את ברכיה, כמו ילדה קטנה הפוחדת מהמפלצת המתחבאת בארון. הבעת פניה משתנה מאימה לגועל כשהיא שמה לב לידיי המגואלות בדם, שגוויית העטלף עדיין מוחזקת באחת מהן.
אני רוצה לדבר אִתה, אך לא מצליח להוציא מילה מפי. תחושת מחנק בלתי נסבלת ממלאת את גרוני. אני בורח החוצה, ומקיא מחוץ לדלת הכניסה. בעוד גופי עדיין רועד, רגליי נושאות אותי הלאה, לעבר הלילה.
***
לקח לי חצי שעה להרגיע את הילדים ולשקר להם שיש לי פצע קטן בראש ושזה בכלל לא כואב. ילדים בגיל ההתבגרות היו צועקים עלי שאפסיק לבלבל להם את המוח ופעם אחת אגיד להם מה באמת הולך פה, ומה לעזאזל קורה לאבא. במקום זאת, ראיתי בעיניהם את הדאגה והפחד והלב שלי נשבר.
הספקתי, בין לבין, לחטא את הפצע ולעצור את הדם.
מעולם לא ראיתי את יריב במצב כזה. כשהכרתי אותו הוא לא היה מסוגל לפגוע בזבוב, אבל הרגע בו שבר לעטלף את הצוואר... זה לא היה בעלי. בעלי היה האיש שמצמץ לעברי בבהלה רגע אחד אחרי, וגם הוא ברח.
הדלקתי טלוויזיה אחרי שהילדים נרדמו כדי להפסיק לשמוע את המחשבות על המשפחה המתפוררת שלנו. שוב דיברו שם על תחנת החלל הארורה. לעזאזל, כמה אפשר לדבר על זה? היא כבר התפוצצה, אין שם שום דב-
זינקתי מהכורסא ועמדתי קפואה מול המסך. הקריין היה נסער.
"...הסרטון שאתם רואים הודלף לפני כשעה על ידי מקור אלמוני בנאס"א. סוכנות החלל מסרבת להגיב באופן רשמי על הנראה בסרט, אולם מקורות בכירים הספיקו לאשר באופן לא רשמי את אמִתותו. לפי חותמת הזמן של הסרטון, מדובר בתיעוד של הדקות האחרונות של תחנת החלל, דקות ספורות לפני הפיצוץ שארע שם לפני כחודש והרס אותה כליל. טרם יצאה הודעה רשמית מהבית הלבן, אולם מה שנראה בתמונות אינו משתמע לשני פנים. תוכן ההקלטה..."
מאז הפיצוץ, תמונותיהם של חברי המשלחת פורסמו והוקרנו שוב ושוב בכל אמצעי התקשורת. שמותיהם, עיסוקיהם. משפחותיהם. זיהיתי את הביולוג של התחנה. הוא ריחף בחוסר המשיכה מול לוח מתכתי שהיה מקובע על הקיר שלפניו ובידו מברג. במשך כדקה הוא ניסה לשחרר את הלוח, ודחף את המברג לחריץ שהפריד בין לוח אחד למשנהו. הוא החזיר את המברג לחגורת הציוד שלו ושלף ממנה פטיש קטן. הוא החל להכות בלוח.
לפתע הגיח מאחוריו אסטרונאוט אחר. הוא אחז במתלה מתכת שהיה ליד הדלת ומשך עצמו במהירות לעבר הביולוג עם הפטיש. הוא טפח על כתפו ושפתיו נעו. לא היה קול להקלטה, אבל אפשר היה לראות שהוא מרים את קולו ולבסוף צועק על הביולוג. הטפיחה על הכתף הפכה למכה ולניסיון פראי למשוך את הבחור עם הפטיש. הביולוג המשיך בשלו והכה ללא רחם בלוח שכבר התעקם והחל לצאת ממקומו. לפתע הוא סבב אחורה והחל להכות באסטרונאוט המבוהל. הספיקו לו בדיוק ארבע מכות, עד שחברו (אפשר עדיין לקרוא לו ככה?) הפך לגווייה מרחפת, המוקפת בכדורים מרחפים של דם.
הביולוג חזר ללוח המתכת ועקר אותו ממקומו. בחלל שנגלה נראתה ערבוביה של צינורות ושסתומים. לאחר שבחן את הצנרת במשך כמה שניות, הוא עקר לפתע שני צינורות ממקומם. מאחד פרץ נוזל חום שקוף, ומהאחר נוזל מימי עם גוון ורדרד. לבסוף אחז בידית עגולה ששכנה בצד התחתון של ערֵמת הצנרת והשסתומים וסובב אותה נגד כיוון השעון.
"... את נוזלי הקירור של המנוע הרקטי המורכב על יחידת השירות. המנוע מופעל מספר פעמים בשנה על מנת להחזיר את התחנה למסלול בגובה הרצוי כדי שלא תאבד מגובהה ותתרסק על כדור הארץ. נראה כי המנוע הופעל באופן בלתי מתוכנן על ידי דוקטור אנדרי צ'רקוביץ', אשר מסיבה שאינה ברורה חיבל במערכת הקירור. כאשר טמפרטורת המנוע עברה את נקודת האל-חזור, התרחש הפיצוץ. בנוסף, על פי פרטים נוספים שהודלפו, נראה כי צ'רקוביץ', ביולוג בהשכלתו, ביצע פעולות נוספות במעבדה הביולוגית של התחנה, אשר משמעותן עדיין נבדקת. בכיר בנאס"א טוען כי..."
צ'רקוביץ' סובב את הידית עד שלא ניתן היה לסובב אותה יותר. הוא עזב אותה וסבב אחורה. הוא הישיר את מבטו למצלמה. הלהבות פרצו מהצד השמאלי של התמונה. הוא אפילו לא סובב את ראשו אליהן. וזה היה סוף הסרטון.
הקריין וצוות הכתבים באולפן המשיכו לדבר ולברבר, אבל אותי זה לא עניין. אותי עניין רק המבט בעיניו של צ'רקוביץ'. ראיתי את המבט הזה, קודם לכן, ניבט מעיניו של בעלי, רגע לפני ששבר לעטלף את הצוואר.
***
הרגליים נושאות אותי לחורשה הארורה. אני לא יודע לאן לברוח. אני לבוש בטרנינג המכוער שלי, שאושרה מתה לזרוק, וגופייה לבנה ארוכה. חשוך כמו בגיהינום. אני מסתובב ומגלה מאחוריי את יצחק.
"אל תלך," הוא אומר לי.
אני עומד בהלם, כמעט נחנק. הוא נעלם כבר לפני שבועיים, ואליו הצטרפו עוד קרוב לאלף איש בגל ההיעדרויות הארור. הוא מביט בי בפנים חסרי הבעה, מחכה שאעכל את הסיטואציה. המילה היחידה שאני מצליח לומר לו היא: "ברכה."
"היא כבר לא חשובה."
"כבר לא..." האוויר יוצא ממני ברגע, ואני בקושי מצליח לגייס קול עבור המילים אותן אני כל כך מתאמץ להוציא מפי. "אתה... איך יכולת לעשות זאת לאשתך? למה, אלוהים אדירים?"
"כבר לא הייתי בעלה. גם אתה כבר לא בעלה של אושרה, אתה יודע את זה כבר."
"על מה..." התחלתי לומר והשתתקתי. זו הפעם הראשונה בה אני מרשה לעצמי לחשוב כי אולי הבעיה אינה בי.
"אני מדבר על הטיולים שלך באמצע הלילה. אלו שאתה מתעורר בהם בסוף ולא זוכר מה עשית. הם מתחילים לקחת פיקוד, אבל עדיין צריכים לעשות מדי פעם 'נסיעת מבחן'. ככה זה מתחיל."
"מה... מתחיל?"
"ההתעוררות."
אני לא מחכה להסברים שלו על מה שזה לא יהיה. אני נושא את רגליי ובורח חזרה לכיוון הבית. לפתע ניצבת מולי דמות בחשכה, אורבת לי וחוסמת את דרכי.
"הם נמצאים בתוכנו," אני שומע את קולו של יצחק. אור הירח נופל על פני הדמות. ואני מבחין כי זהו גבר כבן ארבעים, לבוש מכנסיים קצרים וגופייה לבנה פשוטה.
"כשאני אומר 'בתוכנו', אני לגמרי מתכוון לזה. רדומים כבר מיליוני שנים."
פני האיש שחסם את דרכי מוארים היטב, אך עיניו שרויות בחשכה מוחלטת ואפלה נוראה פורצת מהן. קריאת בהלה נמלטת מגרוני.
"אתה בטח תקרא להם 'טפילים'," המשיך יצחק, "אבל אני מתנגד לכך בתוקף. אלו אינם טפילים מהזן המוצץ את דמך עד המוות. קרא להם... מלווים רדומים."
עוד דמות מטילה את צִלה עלינו. ועוד אחת לידה. אני מזהה אישה מבוגרת ולידה חייל צעיר במדים. הם לא מתכוונים לתת לי לברוח.
"הם ישנים מאז עידן הקרח," המשיך יצחק בקולו המונוטוני. "הקור המקפיא לא הצליח להכחיד את האדם, אבל הוא כמעט הכחיד אותם. אותנו. השינה הייתה מנגנון ההגנה היחיד שנותר לנו. בזמן שחלף, המשכתם להיות הנשאים שלנו."
אני מנסה לברוח לכיוון ההפוך, שוכח שאני מפקיר את משפחתי למפלצות האלה אך הפאניקה חזקה ממני. אישה צעירה מגיחה מבין העצים וחוסמת את דרכי. בטנה התפוחה מגלה כי היא בהיריון מתקדם.
"ובכל הזמן הזה, חיכינו לשעת כושר. מנגנון הרבייה שלנו דאג לשמר אותנו, מוטמעים אך מוסתרים עמוק בתוככם."
אני נסוג לאחור. עוד ועוד צלליות מקיפות אותנו. אלוהים, יש כל כך הרבה מהם.
"היינו במלחמה נגדכם, ידידי, אשר הסתיימה בתוצאות עגומות מבחינתנו." אני מבין כי זו לא הפעם הראשונה שהוא נושא את הנאום הזה. כמה עוד אנשים נפלו ברשתו? כמה עוד ייפלו?
"איננו טפילים מהסוג המחולל מגפות. אולם עבור הקיום שלנו דרוש שותף. מארח. הגוף שלכם – והתודעה שלנו. זה בלתי נמנע. עידן הקרח קטע את המלחמה הקטנה בינינו והגן עליכם. לא עוד."
במאמץ נואש אני מנסה לרוץ לכיוון היחיד בו אין עוד חטופים אומללים שנותקו ממשפחותיהם. רגלי נתקלת באבן ואני נופל ליד גזע עץ שבור ומרקיב.
"צ'רקוביץ' היה הראשון. הניסויים השיטתיים שערך העירו את המלווה שלו..."
אני מזהה את העץ בו חבטתי באגרופי, שהנמלים הלבנות הדוחות בקעו ממנו. הגזע התמוטט ונשבר לרצפה מאז שחוררתי אותו. כעת הוא קליפה מתה. הטרמיטים עוזבים אותו וממשיכים לעץ האומלל הבא.
"...אשר הבין כי הקרינה מהניסויים היא המפתח להתעוררות. פיצוץ התחנה, כך שהקרינה תשטוף את כדור הארץ, היה בלתי נמנע, למען ההישרדות שלנו. צ'רקוביץ' מילא את חלקו בהצלחה."
הפיצוץ! אני מבין לפתע. התחקירים האינסופיים שסוכנות החלל ערכה בשבועות האחרונים על מצבם הנפשי של חברי הצוות, החשדות לגבי חבלה שנעשתה על ידי אחד מהם... הרי אפילו אם יוכיחו כי מישהו מהאסטרונאוטים היה מעורב, הם לעולם לא ידעו את הסיבה האמִתית, עד שיהיה מאוחר מדי. ובכל הזמן הזה...
"עוד מעט זה יושלם," ממשיך יצחק. "כבר אין עוד הרבה זמן. התחלנו להתאסף. אנו מקימים קהילה. זה מסע המאסף שלנו. זה לא היישוב הראשון בו אני מבקר, ובוודאי לא האחרון, ובכל פעם אנו גדלים מעט. עוד ועוד אנשים מצטרפים אלינו בכל מקום בו אני מבקר, אנשים שההתעוררות הגיעה אליהם. בקרוב המין האנושי ייאלץ לדבר אִתנו."
מעגל הצופים מקיף אותנו ואני מבחין שקוטרו מצטמצם. הצללים מגיחים לעברי ומצמצמים את המרחק ביני לבינם. עוד רגע אטבע בים אפל המכסה אט-אט את האדמה תחתיי. אין לי לאן לברוח. הם מביטים בי בעיניים חלולות ולא מסיטים את עיניהם ממני אף לא לשנייה.
אני מרגיש בחילה מטפסת בגרוני. "קהילה? אתם קוראים לעבדות המונית קהילה?"
יצחק חייך. מעולם לא ראיתי אותו מחייך בצורה כזו. אלוהים, זה נראה כאילו מישהו לובש אותו.
"קשה לך לקבל את זה, אני מבין אותך. גם לי היה קשה לקבל. אבל עכשיו... אני כאן, אִתך. ואתה צריך לקבל החלטה."
"מה עם אושרה? הילדים?"
"אם היא עדיין לא התעוררה, כנראה שהיא כבר לא תתעורר לעולם. לא כולם נשאים. והילדים צעירים מדי. אפילו אם הם באמת נשאים, הם עדיין צעירים מכדי להתעורר."
אני מנסה לקום מהקרקע, אך אני מרגיש את רגליי כושלות, בטני כואבת. אני מתמוטט בחזרה.
"אתה... מצפה ממני לעזוב הכול... ללכת אִתכם..."
"אתה תעשה את זה בכל מקרה. אי-אפשר לשלוט בהתעוררות. בגלל זה אני כאן." יצחק חייך חיוך רחב, כמעט אבהי. "כדי לברך אותך על כניסתך למשפחה."
"בגלל זה הרגת את ברכה? כי היא לא חוותה את ההתעוררות? כי היא לא הייתה מוכנה לשתף פעולה עם חטיפה המונית?"
החיוך נעלם מפניו של יצחק והבעת רחמים תופסת את מקומו. "זה מה שאתה זוכר, ידידי?"
אני נזכר בגופה של ברכה מוצאת מהקרקע.
"אני מעולם לא הרמתי יד על ברכה," אומר יצחק בקול רך ובאִטיות, "המוות שלה היה נחוץ, אני לא מכחיש זאת, אבל... זה לא הייתי אני."
ואז אני נזכר. אני רואה את גופי החטוף צועד לעבר ביתם של יצחק וברכה בשעת לילה מאוחרת. הירח היה בננה דקיקה שהאירה את דרכי באלומה חלושה וכמעט בלתי נראית, אך המלווה הארור לא נזקק ליותר מדי אור. אני מגיע לביתם ושומע צעקות מבעד לדלת. ברכה צועקת עליו שיחזיר לה את יצחק ושהיא מעדיפה למות מאשר לחיות עם מפלצת שנראית כמו בעלה. אני פותח את הדלת ונכנס פנימה. הם עומדים בפינת המטבח שלהם, גבהּ צמוד לשיש. לברכה אין לאן לברוח כאשר יצחק סוגר עליה, אבל היא עומדת מולו, ראשה זקוף ועיניה רושפות. יצחק מסתובב אלי.
"שלום לך, ידידי," מברך אותי יצחק, "ברכה, אני חושב שהמשאלה שלך עומדת להתגשם."
המחבת העבה שלהם הייתה מונחת על דלפק שניצב במרכז המטבח שלהם. אני ניגש אליה ואוחז בה בחוזקה. אני חושב שברכה הרגישה כאב רק בשתי המכות הראשונות, כי כאשר הכיתי אותה בפעם השלישית עיניה כבר לא הביטו בי אלא בנקודה כלשהי בתקרה. הכיתי בה עוד כמה פעמים.
אני נזכר בי וביצחק קוברים את ברכה עוד באותו הלילה. לאחר שניקינו את המטבח וחיטאנו את המחבת מסימני הדם, יצחק הודה לי. אני לא זוכר אם עניתי לו "על לא דבר".
"קומי."
העיניים המדהימות של אושרה לא נפקחות. אני דוחף אותה בגסות עד שהיא נופלת מהמיטה.
"מה... מה הולך פה, השתגעת?!"
"אתם עפים מכאן. עכשיו." מתי הספקתי להפוך כל כך אכזרי כלפי האישה שאני אוהב?
"מה... מה הולך פה? מה קורה לך?" הקול שלה רועד, מזכיר לי חלון זכוכית עדין שהרוח מכה בו שוב ושוב, עד שנפערים בו סדקים כשהוא אינו מסוגל לעמוד בעוצמה.
"מה מסובך להבין? אתם עפים מפה. קחי את הילדים ולכו."
"השתגעת?! אתה מעיר אותי באמצע הלילה ו..."
"לכי מכאן!" הצעקה שלי מקפיאה אותה.
"אתה... איבדת את זה לגמרי." עיניה נמלאות דמעות, קולה חנוק. "חתיכת בן זונה."
"לכי מכאן. אלוהים, לכו מכאן כבר. לפני..."
"לפני שמה?" הקול שלה מרוסק. היא מביטה בי במאמץ אחרון למצוא בעיניי את הגבר שהתחתנה אִתו.
אני שומע נביחה. אנג'ל התעורר והוא התגנב לחדר בזמן שדיברנו. הוא נוהם עלי, בפעם הראשונה מאז שהוא אצלנו, כאילו אני אדם זר.
"סתום, שב בשקט! לא לנבוח עלי!" הכלב עוצר לרגע, מתרחק חצי צעד, אך עדיין משקיף עלי ממקומו. אושרה ניגשת אליו ומחבקת אותו. העיניים שלה לא זזות ממני כל הזמן הזה.
"אני רוצה שתקחי את הילדים ותעופו מכאן." לא יעזור לי להסביר לה. היא גם ככה חושבת שאני מטורף ואין פנאי למשא ומתן. שאריות האהבה שלה אלי רק הופכות את המעשה שלי לקשה עוד יותר. ובינתיים, אני שומע את הילדים מתעוררים משנתם. צעדים קטנים נשמעים מאחורי.
"מה קרה, אמא?" שואלת ליה.
"הכול... הכול בסדר, חמודה," אושרה מוחה דמעה, תופסת את הכלב בקולר ומושכת אותו לכיוון הדלת. היא עוברת לידי ולא מסתכלת עלי בכלל. אני שומע אותה מרגיעה את ליה ומשקרת לה שהכול בסדר. היא בכלל לא אומרת לה שאבא שלה זקוק לאישפוז, או שהוא מסוכן להם. אפילו לא לרגע אחד.
היא לוקחת אותה לחדר שלה ומלבישה אותה בזריזות. לוקחת תיק וזורקת לשם כמה בגדים שלה ושל הילדים. אני רוצה לומר לה שלא תשכח את הדובי של תום, אבל עוצר בעצמי. היא בוודאי תזכור לבד.
"אנג'ל... אנג'ל! מה אתה עושה? בוא אִתי!"
אני שומע משהו השורט את רצפת המסדרון, הרעש המוכר של כפות רגליו של אנג'ל כשהוא מתרוצץ בבית. הוא נכנס לחדר ומתיישב לידי. למרות הכול, הוא עדיין לא ויתר עלי.
אחרי עשרים דקות, אושרה והילדים עוזבים אותי. בכל הזמן הזה אני עומד עם הגב אליהם.
***
התקשרתי בדרך לאמא שלי. ניסיתי להסביר לה מה קרה ואז הבנתי שפשוט אי-אפשר להסביר דבר כזה. בסוף אמרתי לה שאני באה עם הילדים ושתכין לנו חדר. תום בכה כל הדרך. ליה שתקה. היא כבר גדולה מספיק כדי לשמור דברים בבטן.
הגענו להורים שלי והשכבתי את הילדים לישון. הם תבעו ממני לספר להם מה קורה. אבא שלי התעקש שאלך מיד לקופת חולים כדי לקבל חיסון נגד כלבת, אחרי נשיכת העטלף. אני רק רציתי שיעזבו אותי במנוחה. נרדמתי בסלון, כשאמא שלי ישנה בכורסה לידי.
הנייד צלצל בבוקר בשבע ושלוש עשרה דקות. חוקר משטרתי היה על הקו.
בזמן שדיברתי בטלפון השכן דפק בדלת ואמא שלי פתחה לו. הוא סיפר בקול רועד שאשתו עזבה את הבית באמצע הלילה ולא חזרה מאז.
***
אושרה והילדים עזבו לפני שעה. הלילה הארור סוגר עלי.
אני יושב על הרצפה בפינת הסלון, מול דלת הכניסה, מעיף מבט ארוך על מה שהיה פעם ביתי. המקום בו חייתי עם משפחתי. המקום בו הרגשתי שלם. המקום בו הרגשתי. אנג'ל יושב לידי, ראשו מונח על רגלי. עיניו מביטות בי בתחינה.
"אני מצטער, מתוק," אני שומע את עצמי ממלמל. "כל כך מצטער."
לפני כמה דקות הקלטתי בסמרטפון את כל מה שיצחק סיפר לי, וכן את מה שעבר עלי בחודשיים האחרונים מאז פיצוץ התחנה. אנשים חייבים לדעת. אני שולח את זה לכל קבוצת ווטסאפ אפשרית. בעוד המכשיר מסמן כי הקובץ נשלח, אני עוצם את עיניי ונזכר שוב בקן הטרמיטים.
עוד מעט איעלם, בדרך זו או אחרת. עדיף שזה יהיה בדרכי מאשר בדרכם.
לפתע הצללים חוזרים. אור הירח מבחוץ נחסם על ידי צלליות. אני מעריך שכל אותם האנשים שהקיפו אותי בחורשה, כארבעים איש בערך, נמצאים מסביב לבית. צלליות רבות, היוצרות ביחד צל אחד מחניק ואפל. אני ואנג'ל יושבים במרכזו, בתוך נקודת אור אחת בודדה.
דפיקה בדלת. "פתוח," אני אומר.
הדלת נפתחת ויצחק נכנס פנימה. הוא קיבל את ההודעה ששלחתי לכתובת הדואר האלקטרוני שנתן לי לפני שעזבתי אותו ביער. הוא אמר לי ליצור אִתו קשר כשאשנה את דעתי.
"שלום לך," הוא אומר והחיוך האבהי על שפתיו, "אני מבין שהשלמת עם הבלתי נמנע?"
יצחק עוצר לרגע. הוא מריח את הריח החריף שאין לטעות בו, ומסב אלי את ראשו. עיניו מלאות פליאה. "מה הולך פה?" הוא שואל.
ריח גז הבישול ממלא כל פינה בבית. המצית של אושרה מונח בידי.
האם משהו יישאר מ_הם_? עד כמה הם חזקים מאִתנו? האם הם מרגישים כאב? אני פוחד לגלות את התשובות לשאלות האלה, אבל זה גם לא תפקידי. היה לי תפקיד אחד – להיות אבא ובעל – וכשלתי בו.
אני לא מוכן לחיות כעבד. אני לא אהיה אמצעי שייתן להם גישה לליה, לתום ולאושרה, אם מישהו מהם יתגלה כנשא. אני לא אתן להם למות כמו ברכה. אולי יימצא טיפול נגד המלווים ואולי לא. במקרה כזה, אינני יודע אם יש בכלל משמעות למה שאני עומד לעשות, אבל אני חייב לנסות.
יצחק מזנק לעברי, אך הוא מאחר. אנג'ל נוהם וחושף את שיניו לעברו.
אני מצית להבה.
