מפקד אוכלוסין למתוסכל המתלמד

הבלוג הזה החל את דרכו לפני כשנה וחודש, ומניינו עומד על 53 פוסטים (לא כולל זה). ממוצע של בערך פוסט לשבוע. לא רע. היו לי פה פוסטים משעשעים (רוב הזמן) ומדי פעם גם מעט רציניים. אבל…

זה בעייתי להחזיק בלוג היום. ואני מאשים את הפייסבוק.

נחזור קצת אחורה: לפני כעשור פלוס-מינוס, הייתה סצנת הבלוגוספירה הישראלית בשיאה. זירה תוססת של בלוגים, חלקם טובים וראויים וחלקם סתם בלוגי אווירה של נערות בנות טיפש-עשרה. וכולם ניהלו דיאלוג פורה ובלתי פוסק שהתנהל בזירה של פוסטים, טראקבקים וזליגה לפורומים, אשר נתנו היזון חוזר משל עצמם ליצירת עוד תוכן בבלוגים וחוזר חלילה.

אופן ההתנהלות הזה השאיר חותם ועדות ברורה: כשקראת פוסט שעורר בך צורך עז להגיב, אתה פשוט הגבת. בבלוג. ואם היה לך בלוג משלך, דאגת לכתוב את דעתך בנושא ולקשר באמצעות טראקבק. היה נוח לחפש בבלוגים ובפורומים, וכשמשהו הפריע לך אז פשוט הגבת עליו, והיה באופן יחסי די נוח לחפש מחדש תגובות ישנות או מאמרים ישנים. וכשמצאת פוסט ישן שכזה, יכולת לראות כמה עניין הוא עורר לפי התגובות והטראבקים שקישרו אליו.

אפשר היה לעבור פוסטים בבלוג של פלוני אלמוני בסדר כרונולוגי ולבצע חיפושים באמצעות קטגוריות ותגיות. המושג "טכנוראטי" (מנוע חיפוש עתיק לבלוגים) היה בשימוש לפחות כמו "גוגל".

והיום? היום 95 אחוז מההתנהלות מתקיימת בפייסבוק.

מלכתחילה, אנשים יעדיפו לכתוב את הגיגיהם כפוסט בפייס ולא בבלוג. ואפילו אם יכתבו בבלוגם פוסט מעורר הדים, הרעש הזה יישמע בפייסבוק. הדיונים עצמם יתנהלו… בפייסבוק, ניחשתם נכון.

בפייסבוק קשה יותר לחפש (על סף הבלתי אפשרי, למען האמת) פוסטים ישנים. אין קטגוריות. אין תגיות. החיפוש די מוגבל. חסימות בפייסבוק הן הדבר הכי קל בעולם, ויום אחד תמצא עצמך מול לינק שבור כי בעל החשבון החליט לסגור עצמו לכל מי שלא ברשימת חבריו. אפילו עניין פשוט כמו להגיע לפוסט של מישהו במקרה ולראות מה הפוסט הבא שפירסם (עניין טריוויאלי בעולם הוורדפרס האהוב) לא קיים בפייס. רק ההווה קיים והלייקים. ואחריהם המבול. והכי גרוע: אתה פשוט לא תוכל לראות מה כתבו עליך, אלא אם אתה חבר של כל המשתפים (עניין לא מעשי כשלעצמו).

עכשיו אני שומע אתכם צועקים: "מה מהות החפירה הזו?!"

אני אענה: אני מניח שאם הייתי מפרסם את הבלוג הזה באותה תקופה, היה לי קצת יותר מושג לגבי האנשים שקוראים אותו. אם, לדוגמא, אני מפרסם פוסט מוצלח במיוחד הזוכה לשיתופים נאים בפייס, אין לי שום דרך לראות את קריאות הבוז והמשטמה של אותם אנשים שחשבו שהוא דבילי לחלוטין. והלוא מה שווה אותה תקשורת המונים בלי תגובות הנאצה, אותן אין לי שום דרך לקרוא כי איני חבר של המשתף? כמובן שאין לי שום רצון להיות חברו של אותו אוויל משריש ומנאץ, אבל העיקרון, קוראים יקרים, העיקרון.

בימינו, לצערי, אי אפשר להיות ביץ' פתטי של צומי בוורדפרס כמו פעם, ואני מכה על חטא בשמו של דור שלם.

אז מהי מטרת הפוסט? אני מודה ומתוודה: אני באמת לא יודע כמה אנשים קוראים את הבלוג. אין לי מושג כמה עוקבים אחריו (עוקבי ה-RSS לא נספרים בעוקבי הוורדפרס). אין לי מושג מי משתף ומה הדו שיח שנוצר לאחר כל שיתוף. אין לי מושג מה מעניין אתכם, אבל הייתי רוצה לדעת. עוד "הוא והיא"? עוד "ישראמן"? פוסטים על זוגיות? חפירות היתוליות על סדרות? אולי בכלל משהו אחר לגמרי ולזנוח את הקודמים?

אני לא אומר שאענה לכל גחמה, אבל לא יזיק לדעת לאיזה כיוון נושבת הרוח אצל האוכלוסייה הכל כך מעטה אך נאמנה שפוקדת את הבלוג באופן קבוע (ויש, התפלאתי לראות). פוסט ממוצע לא זוכה ליותר מדי צפיות, אבל מספר הצפיות הוא די קבוע. מדי פעם פוסט מסויים זוכה לשיתופים רבים ורואים זאת בתעבורה, אבל כל הדו שיח המתנהל עליו (אם בכלל) הוא בלתי נראה עבורי.

אז אנא מכם – חרגו ממנהגכם וכתבו למטה מה דעתכם הכללית על הזירה ההיתולית שבניתי פה במהלך השנה האחרונה. מה אהבתם, מה לא. מעדיפים במייל או הודעה פרטית בפייס? גם זה בסדר! הם מופיעים למעלה, בתפריט הנגלל. אסתפק אפילו בקריאות נאצה, במידה ויהיו כתובות בדיקדוק תקני. אני שומר לעצמי את הזכות לשלוח אליכם את ישראמן. ראו הוזהרתם.