העורב-לוגין

מעשה בכמה כותבות/ים שהתכנסו בצימר למשך שבוע, למטרת כתיבה מרוכזת נטולת הפרעות (Writing Retreat). עד מהרה גילו כי קיים בצימר אורלוגין המקפיד להרעיש מדי שעה עגולה (24 שעות ביממה!), מטס חיל האוויר המשייט מעל ראשם וכן נפח העובד ממש מול חלונם. סבלנותה של אחת הכותבות (אשר לא אציין פרטים לגביה למעט טבעוניותה ואיבתה הרבה לעגבניות) נמתחה עד הקצה כבר ביומיים הראשונים. אני מעריך שקיימות 2 השלכות אפשריות מבחינתה לשבוע הזה: כתיבת רומן, או פציחה במסע רצח סדרתי של שענים.
אלו קורותיה, המבוססות באופן חופשי על תרגום ז'בוטינסקי ל"העורב" האלמותי של אדגר אלן פו.

בבוקר יום קר-אפרור, עת טבעונית כותבת סיפור,
בספירת מילים עוסקת (עניין חשוב – וזה ברור!),
צליל סתום נשמע בצימר, מרגיז יותר מקול של דימר,
"זה אורח" – כה לחשה – "זה אורח, זר או גר –
זה אורח, לא יותר".

זכורני: שבוע רייטאין, חמישה כותבים רילקסינג…
(אני יודע, חרוז גרוע,
היה בי צורך לאלתר,
אני מבטיח – לא יותר)

"וילונות הומים ברחש צקו לחש, הגו-נחש –
ארגמן יריע משי נף אימתה בהסתר"…
תהרגו אותי אם הבנתי על מה אדגר מדבר.
עזבו עכשיו: הרעש חוזר. מה אדגר אומר?
"גר אחד תועה בדרך, זר בנשף מאחר –
זהו, זה ולא יותר".

נח הרעש הטורדן לרגע,
וקראה: "תודה לאל!"
אך מקץ 60 דקות "יד קלה דופקת או רצפת חדרי שורקת"
ופתחה את הדלת לשמע הרעש המפגין,
ולזוועתה נגלה… האורלוגין.
אורלוגין ישיש ומפלצתי,
מתקן חורק, רועש, חופר…
אורלוגין – ולא יותר.

"ובתהם רבה סקרתי, והחרשתי, והרהרתי –
הרהורים שפה בן-חלד מעולם עוד לא הרהר."
הרהורים כמו: שעון מנוול, מחורבן, סדום ועמורה…
קיבינימט אדגר, הו דה פאק איז לנורה?
את השם אתה לוחש, אני הבנתי, זה ברור,
אבל למה "הד בערפל התנער"? מה אומרים הרופאים, והאם זה חמור?
ובינתיים השעון המזורגג חופר,
ושפיות הסופרת... חושש אני שתתערער,
ומה יישאר? כלום ולא יותר.

וחזרה היא דום לשבת, ולבבה אכל להבת -
ופתאום שנה הרעש, אך כעת כמו הר געש.
מטס F16 בשמיים, ונפח מרעיש כפליים,
סוד הכשף מתברר: קנוניה היא, לא יותר.

הרימה את מסגרת החלון - וגדל תפארת
בא נפח ישיש כנצח – בא גבה וקודר,
עם הפטיש ללא רחם,
הכיצד סופרת תינחם?
מטרד קשה ורצחני, למה הנפח חותר?
את הרייטאין להחריב. להרוס - ולא יותר.

בעינים בו דבקה ומתוך עצביה שחקה,
"מה רצונך, שר התופת, שם, באפל גיא עכור?"
"בעגבניה חשקה נפשי!" צווח הוא,
"בעגבניה – אל עד-אין-דור".

כה אמר – ברור שמעה, ותמוה לו תמהה
אם כי לא הבינה – לא יכלה עוד לפתרה.
נזדעזעה היא, הסופרת,
מהמילה האסורה.
"קיבינימט!" הזדעקה, והכריזה מלחמה.
"כי מחר, כך בי נשבעתי, עוף יעוף המנוול!
נוס ינוס הוא, ומייד, נוס ינוס אל אור ודרור!"
אך הוא קרא רק: "אל עד-אין-דור".

הס! מה זה, קול שאון? קול כזב, קול בגידה?
רחשן אזני מרגשת… הלא זה אוטו גלידה!
משת"פ ארור, מטס בסחרור, נפח על רקע לא ברור,
וברקע האורלוגין, לא יעזור כבר אופטלגין,
יכסה ליל צלמוות שחור משחור,
ויקרא: "אל עד-אין-דור".

"צא ולך, שטן!" רעמה בחרון אפה, וקמה -
על הנפח בקול מטיל אימה,
"שוב לסער, שוב לתופת – שם יאה לך מדור!"
אל תשאלו מה הלך שם,
אך הוא ברח… אל עד-אין-דור.

האורלוגין המקולל,
הושתק מהר חיש קל,
בעזרת קולגה ואילתור מזהיר
(וקצת עזרה מרוח עיר),
אל המטס פרצה היא פתע, והביאה בו מגור,
"אל תפריע, צא, עזבני ערירי בדמי ודרור!"
גם הוא ברח, אל עד-אין-דור.

והרייטאין? נשאר נטוע – לא ינוע, לא יזוע,
השמועה, כך מספרת, כי לא יסור מראש אתונה,
ולנצח לא ימור,
ומה למדנו, איך החכמנו? מה כתוב בחשבונית?
לעולם, בחיים, אף פעם לא להתעסק עם טבעונית,
גם טקסט זה מגיע לקיצו, ואיני מביט אחור,
אומר שלום לכם כעת… אל עד-אין-דור.