הקומיסר של נרניה

את הקריקטורה המקסימה בכותרת צייר אורי פינק עבור "מעריב".

אזהרת ספוילרים ל"אגם הצללים".

"צאו מהמחבוא שלכן!" שאג הקומיסר המתוסכל. הוא שנא מחבואים, תופסת ובאופן כללי כל משחק ילדים מקובל.

שתי התאומות הגינג'יות המפוחדות יצאו ממחבואם שהיה מאחורי דולמן מדבר.

"קודם כל," פתח הקומיסר הנרגן, "מה זה הדבר הזה דולמן מדבר?"

"הוא לא מדבר," ניסתה יערה להסביר, "הוא שר."

"השירה שלו פשוט לא מוצלחת במיוחד." מיהרה תמר להגן על כבודם של כל הדולמנים באשר הם.

"נו, אז למה הוא פותח את הפה שלו בכלל?" רטן הקומיסר, "עדיף שיסתום את הפה. תאמינו לי, הכי עדיף תמיד לסתום את הפה. כמה שפחות רעיונות, כמה שפחות רעש."

הילדות הביטו במבוכה אחת על השנייה. "אה..." גמגמה יערה, "ומי אתה, אדון נכבד?"

"בנט. נפתלי בנט," ניפח הקומיסר את חזהו בגאווה, "ובאתי לעשות פה סדר. קודם כל, אני מעלעל בספר הזה שלכן," הוא הוציא מתיקו ספר בעל כריכה כחולה עם ציור של נמר, זאב ושתי ילדות, "ותהרגו אותי, אני לא מוצא איפה הבית כנסת פה."

"אה... כלומר... אני לא זוכרת שממש רשום משהו כזה בספר..."

"איזה מין ספר זה על קהילה יהודית בארץ הקודש בלי תיאור מדויק של בית הכנסת?!" שאג הקומיסר, "מעשה נבלה!"

"אבל... אנחנו יותר קהילה של טבע," ניסתה יערה להרגיע את שליח אל הנקמות, "אנו חיים בהרמוניה עם בעלי החיים, הצמחייה..."

"חוץ מהנמרים," תיקנה תמר (שהבינה בנמרים דבר אחד או שניים), "הם שייכים לבני רשף."

"מה זה?!" צרח הקומיסר בגרון ניחר, "מי אלה? קוזאקים? פורעים? מחבלים?" והוסיף ברעד "...שמאלנים?"

"לא לא, חלילה וחס!" אמרה יערה בדאגה כנה ללחץ הדם של המשוגע, "הם פלג של בני הכשף אשר נמלטו למדבר יהודה לפני שנים, ולכן ישנה מתיחות מסוימת איתם. אנחנו מנסים להבין איך להתמודד עם הסיכסוך הזה, ו..."

"רפורמים מתועבים!" נזעק הקומיסר שומר המסורת, "לא יהיו כאלה בספר שלי! על גופתי!!!"

"אה, סליחה אדוני!" קראה תמר, "אבל זהו אינו הספר שלך, זהו ספר של כולם!" ומבלי משים, נפרשו כנפיה העדינות, עם קנוקנותיהן המנצנצות בשמש (הערת המחבר: בחיאת רוני, קנוקנות? זו מילה מסובכת מדי! איך אפשר לכתוב פיליטון ככה?).

למראה הכנפיים, נפל האיש הקדוש מאין כמוהו על ברכיו תוך שהוא צועק "דיבוק!", "תועבה!" ועוד מילים שהשתיקה יפה להן. תמר ויערה ניסו להסביר לו על שורשי הכפר, אולם ברגע שיצאו מפיהן המילים "שאול" ו"בעלת האוב" נתקף הקומיסר המסכן בסינדרום "הר הבית בידינו" וקצף עלה מפיו.

לאחר שנרגע (עד שכמה שקומיסרים יכולים להירגע) פצח הקומיסר בנאום חוצב להבות. בנאום זה הכריז מלחמה על מורדור (אורקים הזכירו לו קוזאקים), נרניה (נוצרים), אורה הכפולה (כי יערה ותמר עיצבנו אותו), פיטר פן (לא עלה לתורה וונדי היא גויה), מיץ פטל (כי ארנב זה לא כשר), הסרט "מעוף הדרקונים" (לכו תגגלו למה לא מקרינים את זה יותר בחינוכית), פו הדב (חזרזיר), ארץ פרידיין (חזרזירה מגידת עתידות), דוקטור דוליטל (בטוח יש שם חזיר איפשהו), רומח הדרקון (לא אמרו תפילת הדרך) ועוד רבים ומדיחים ועוכרי ישראל.

וכאשר סיים הקומיסר את מלחמת הקודש, קם מיכאל אנדה מקברו ואמר בעצב: "הלא-כלום אמור היה להיות רק אלגוריה..."