מחלקת הגוויה

יוסף ניסה לזהות את הגופה של אביו, אבל לא הצליח (בעיקר כי זו לא הייתה הגופה של אביו).

חוץ מזה הכל כבר היה מתוקתק: בית העלמין, המשפחה בחוץ, הקור המקפיא, גיסו, משה, שעמד בפינה חדר הטהרה (בשביל הסולידריות) ועובד החברה קדישא המסור שעמד אתו ליד הגופה ונזף באשתו בסלולרי על זה שהיא מתקשרת אליו באמצע העבודה. "תתקשרי בקדיש פעם הבאה, כשאני יכול לענות ואף אחד לא ישים לב."

יוסף כחכח בגרונו. משה השיב בכחכוח משלו (בשביל הסולידריות) ואיש החברה קדישא (שאיני יודע מה שמו, אז פשוט אקרא לו "קדיש" במלעיל) כחכח אף הוא, אך לא בשביל הסולידריות אלא כדי לפלוט מוכטה.

"סליחה, אבל…" החל יוסף לדבר ונקטע עד מהרה על ידי המוכטה של קדיש. "אהמ.. כלומר… יש לי בעיה."

"אני יודע, אדוני, לכולם יש בעיות. בשם החברה קדישא אנו משתתפים בצערך."

"גם אנחנו, יוסף." אמר משה (בשביל הסולידריות).

"אני יודע ותודה," ענה יוסף בהיסוס, "אבל… זה לא אבא שלי."

הסולידריות של משה לקחה מנוחה לכמה רגעים, כדי שמשה יוכל לצעוק "מה זה?!", בזמן שהסלולרי של קדיש חזר לצלצל אבל הוא העדיף להתעלם ממנו ולחנוק את יוסף עם העיניים.

"אדוני, אתה עושה ממני צחוק?"

"שום צחוק. זה לא אבא שלי."

"אתה בטוח?"

"אני חושב שאני בהחלט יודע לזהות את אבא שלי."

"רגע אחד," התערב משה, "יוסף… אתה בטוח?" (סולידריות).

"לגמרי."

"אתה יודע," אמר קדיש, "הם משתנים אחרי שהם מתים. יש טהרה וכו'."

"אני די בטוח."

קדיש הזעיק באופן מיידי את הבוס שלו, שמפאת חוסר בקיאותי בפרטים אקרא לו "קדיש 2". קדיש 2 היה מאוד נסער לשמע החדשות המדאיגות.

"אתה עושה ממני צחוק?"

"חס וחלילה."

"אתה בטוח?"

"לגמרי."

"אתה יודע, הם משתנים קצת אחרי שהם מתים, זה…"

"זקן."

"מה זקן?"

"לאבא שלי לא היה זקן. לזה יש."

קדיש וקדיש 2 יצאו מיד מהחדר להתייעצות קצרה, על מנת לבחון את שלל האופציות לטיפול במקרה המסובך. משה המשיך להפגין סולידריות עם הרבה "שיט" ו"אני לא מאמין". לבסוף חזרו הקדישים עם המסקנה המדהימה כי יש לחזור עם הפגר החשוד בחזרה לבית החולים, על מנת לברר האם הוא הפגר הנכון, או שמא יש לגרש את המסתנן בחזרה לארץ מוצאו.

משה ישב ליד נהג האמבולנס וקדיש בנסיעה לבית החולים. משה לא הפסיק להגיד "זה לא קורה" וקדיש לא הפסיק לומר "בחיים לא קרה דבר זה, אתה מבין?!". יוסף העדיף לשבת מאחורה, ליד המנוח השגוי. שררה ביניהם שתיקה מביכה.

הם הגיעו לבסוף לבית החולים, למחסן הגוויות, שם קיבל את פניהם העובד האחראי.

"מה זה?!"

קדיש ניסה להסביר לו את המצב המסובך והצביע על יוסף.

"אתה עובד עלי?"

"לא."

"אתה בטוח?"

"כן."

"אתה יודע, הם משתנ…"

"לאבא שלי אין זקן, לזה יש."

"אז מה? שיער צומח גם אחרי המוות, זה ידוע."

"אתמול אבא שלי היה חלק לגמרי ואחרי גילוח. לזה יש זקן. איך זה צומח אחרי יום?"

"אדוני, זה לא אני אמרתי. זה מדע. אני לא מתווכח עם מדע."

לבסוף גם מחסנאי הפגרים נאלץ לקרוא לממונה עליו מטעם הנהלת בית החולים. דוקטור-פרופסור הגיע די מהר, ודרש במפגיע לדעת על מה כל המהומה. אז המחסנאי הסביר לו.

"אתה עושה ממני צחוק?"

"לא."

"אתה…"

"בטוח לגמרי."

"כי הם משת…"

"זקן."

למשמע מילה זו, חווה הדוקטור-פרופסור אביונה כפולה ומשולשת, שהרי הדוקטורט עליו שקד בצעירותו באותה אוניברסיטה עתירת יוקרה ואנטישמיות, עסק בקצב גדילת שיער על פגרים מתים ומתים למחצה. אץ-רץ לו הדוקטור-פרופסור, ובחדווה גדולה מיהר לשרטט על הלוח, הקיר, השולחן, מסך המחשב והגווייה את עיקרי מחקרו, אשר גולת הכותרת שלו הייתה נוסחה מדהימה ביופייה לחישוב אורך הזיפים ביחס לימים שחלפו מאז נפח הפגר את נשמתו. ובדיוק ברגע בו עמד לצייר על מצחו של יוסף את האינטגרל שהיווה את שורת ה"מ.ש.ל." של פסגת הקריירה שלו, פלש לחדר הגופות מתמחה צעיר והצהיר חגיגית כי הגופה אשר נשלחה ללוויית אביו של יוסף הייתה אכן שגויה, מפאת חוצפתם של שני הפגרים אשר העזו לעשות שימוש במספרי זהות השונים אחד מהשני בשתי ספרות בלבד.

לאחר הטלת הפצצה ומספר זעקות חמס (גם משה תרם את חלקו, למען הסולידריות), הסתגרו דוקטור-פרופסור והמחסנאי להתייעצות רבת משקל, בסופה הוחלט כי הגווייה אכן תוחלף, למרות שקיים עדיין סיכוי שיוסף לא זיהה אותה נכון ובאופן כללי הוא נראה להם אדם מעט פזור דעת.

הגווייה (הנכונה, ככל הנראה) פצחה במסע חגיגי בחזרה לבית העלמין. אחוות הגופה נשאה את המטען הרגיש בחזרה לרכב החברה קדישא בתרועות גיל והתלהבות. מקץ שעה וחצי הונח הפגר בקבר בעומק תקני, לקול תשואות המוזמנים אשר הועילו בטובם לחכות על אף הקור. כולם השתתפו בשמחה ובהילולה כל אותו הלילה.

חוץ מיוסף, שהיה עצוב כי אבא שלו מת.