הוא והיא #7
הוא: מאמי, כתבתי משהו חדש, רוצה לקרוא?
היא: לא.
הוא: ננסה שוב: כתבתי משהו קצר, רוצה לקרוא?
היא: אה אוקיי!
הוא: "האיש האחרון בעולם יצר שיבוט כדי שיארח לו לחברה..."
היא: כן…
הוא: "...ואז נרצח על ידו כי הוא היה פסיכוטי."
היא: סליחה?
הוא: מה את אומרת?
היא: מה זה היה עכשיו?
הוא: הסיפורונים האלה נורא באופנה עכשיו.
היא: זה היה די מחורבן הסיפורון שלך.
הוא: מה פתאום? זה...
היא: מחורבן.
הוא: אבל...
היא: מחורבן.
הוא: נו חכי שנייה...
היא: מה מתחיל ב-מ' ומסתיים בבית המקדש?
הוא: אוף, בואי ננסה עוד אחד.
היא: אוי ואבוי.
הוא: "האיש הירוק מיהר לדווח לרשויות ההגירה על השב"ח הכחול והוא טופל כראוי."
היא: טוב, זה פשוט מטופש.
הוא: לא נכון, הראיתי את זה לעוד אנשים והם לא מסכימים איתך!
היא: הראית לאהוד?
הוא: כן, והוא אהב!
היא: אין מצב שהוא אמר את זה.
הוא: צודקת, הוא בעיקר דיבר על איך השגתי את מס' הטלפון שלו והאם צו ההרחקה עדיין בתוקף.
היא: ומה עם קרן?
הוא: הראיתי לה והיא עפה על זה!
היא: לא נכון.
הוא: צודקת, בכלל לא שאלתי אותה, אבל אני בטוח שהיא תאהב.
היא: נראה לך?
הוא: אין לי ספק בכך. הפסיכוהיסטוריה לא משקרת.
היא: אתה… סליחה?
הוא: עשיתי ניתוח פסיכוהיסטורי על התרחיש הזה, ואני חוזה שהיא הייתה עפה על הטקסט.
היא: תפסיק לדבר שטויות.
הוא: מאמי, את לא בעניינים כמוני, אז תיאלצי לסמוך עלי כשאני אומר...
היא: פסיכוהיסטוריה הוא מדע תיאורטי בלבד המבוסס על ההשערה המופרכת שניתן לתרגם את מכלול הרגשות והגירויים האנושים למשוואות מתמטיות, תוך הפשטה גסה וריקון מתוכן של כל התובנות הסוציולוגיות המורכבות שהמחקר המודרני הגיע אליהן אי פעם.
הוא: מה?? רגע אחד…
היא: בנוסף לכך (בהנחה שה"מדע" הדמיוני הזה איננו אוסף של דיסציפלינות חסרות משמעות), על מנת להגיע לתוצאות קוהרנטיות וקבילות בעלות מובהקות סטטיסטית גבוהה, אתה תיאלץ לקיים את הניתוח הפסיכוהיסטורי שלך במסגרת זמן של לפחות שלושה דורות, לנהל אותו ביחס לאוכלוסיה של מליארדי פרטים ולהניח שהמין האנושי הוא המין התבוני היחיד בגלקסיה, תוך הקפדה על כך שאף אחד ממושאי המחקר לא יהיה מודע לקיומו של הניתוח אותו אתה מתכוון לבצע ועם כל הכבוד, אני חושבת שקרן בהחלט מודעת לקיומו של המחקר הפסיכוהיסטורי לפרטי פרטיו.
הוא: 😐
היא: כן, כזה.
הוא: אההה… כלומר… אבל… רגע אחד! ממתי את יודעת מה זה בכלל פסיכוהיסטוריה?
היא: הילד זרק כדור לספרייה ו"המוסד השמיימי" נפל לרצפה. הרמתי, עלעלתי בו קלות והחזרתי למקום.
הוא: כל זה מעלעול?
היא: מרופרף.
(פאוזה)
הוא: בואי למיטה.
היא: סליחה?
הוא: עכשיו.
היא: אבל...
הוא: את חושבת שנוכל לדקלם את חוקי הרובוטיקה תוך כדי?
היא: טוב נו... רק בלי חוק האפס. הוא יותר מדי פסיכוהיסטורי לטעמי.
הוא: מצוין, בדיוק לפי התחזית שלי.
היא: שקרן.
הוא: צודקת, אני אפילו לא הצלחתי לחזות איך יסתיים הפוסט הזה.
