בן כלאיים (סיפור)

02/12/2015 סיפורים · בריונות זעם מאורות מדע בדיוני פנטסיה

לקריאת הסיפור אפשר לדלג לכאן

מי מכם היה פעם קורבן לבריונות?
אני הייתי.

ישנם דברים שאתה מהרהר בהם מדי פעם. הם קרו בעבר. השלמת איתם. יכולת אולי להגיב יותר טוב, אולי להתמודד אחרת. אבל זה כבר לא בשליטתך, ומאז אתה מנסה לחיות את חייך בהווה במקום לשקוע בעבר. אבל העבר עדיין שם. ומה שהרגשת אז לא נעלם, אלא ממשיך להתבשל לאיטו בנפשך והופך בהדרגה לרגש מטריד המחכה להתפרץ ברגע הנכון.

יום אחד נוחת אצלי מייל ממארגני כנס "מאורות 2015" (קרן לנדסמן ואהוד מיימון החכמים מכל אדם). המייל נשלח למעשה לקבוצה של כותבים בז'אנר ותוכנו היה בקשה לכתוב סיפור לפרויקט הסיפורים של הכנס. נושא הפרויקט: "קץ הילדות". הזירה בה הסיפורים אמורים להתרחש הייתה מעין בית ספר בחלל. כל מחבר התבקש לתרום סיפור כמיטב דמיונו וחזונו.

החזון שלי היה זעם.

נחזור כ-25 שנה אחורה: בי"ס יסודי. תקופה אומללה עבורי. הייתי קורבן לבריונות מתמשכת. נקודת השיא (אולי, בעצם, השפל) שלה הייתה כליאתי בכיתה לפרק זמן של כחצי שעה. אולי יותר. קשה לי לזכור. הדחקתי, מן הסתם. הייתי מאוד רוצה לומר שזה משהו שכיום לא מטריד אותי במיוחד. הבעיה היא ש-25 שנה אחר כך מבקשים ממני לכתוב סיפור שמתרחש בבי"ס, והדבר הראשון שקופץ לי לראש זה לכתוב סיפור על בריונים הכולאים נער חסר ישע ודחוי חברתית. כן, ברור שהתגברתי.

חזרתי הביתה מהעבודה. בישרתי למלכת היופי שאני הולך לכתוב סיפור למאורות.

היא: "אחלה, על מה הסיפור?"
הוא: "זה צריך להתרחש בבי"ס בחלל. מה דעתך שאני אכתוב סיפור על..."
(הוא והיא ביחד): "...התעללות בבי"ס!"
היא: "אולי תכתוב על מה שקרה לך בבי"ס יסודי?"
הוא: "אה... כן, אפשר. לא חשבתי על זה. בכלל."

זה היה יכול להסתיים בזה, אבל סימכו על מלכת היופי שתספק לי אתגרים.

אתם מבינים, את הבקשה לסיפור קיבלתי ב-7/9. ב-30/7 , בסך הכל כחודש לפני, התרחש הרצח במצעד הגאווה.

הוא: "את... רוצה שאעשה מה?"
היא: "שתתייחס בסיפור לרצח של שירה בנקי."
הוא: "סליחה?"
היא: "אתה הולך לכתוב סיפור על שינאת האחר. הרצח במצעד הגאווה חייב להיכנס לסיפור הזה, אתה לא מבין?"
הוא: "אבל..."
היא: "זה נושא חשוב. זה קרה ממש עכשיו. זה אקטואלי. כולם מדברים על זה. מה הטעם לכתוב על עולמות דמיוניים אם לא משתמשים בהם כדי לבקר מציאות עכשווית?"
הוא: "אבל..."
היא: "ותגיד, איפה הכנס הזה יהיה בכלל?"
הוא: "ירושלים."
היא: "נו? גם הרצח היה בירושלים. אם תכתוב על הרצח והסיפור יתפרסם בכנס בירושלים, תהיה בזה סימליות מסויימת. אתה לא חושב?"

נגמרו לי התירוצים.

התחלתי לכתוב וזה היה לא קל. עם החוויה האישית שלי כבר השלמתי (בערך). אבל, קיבינימט, איך כותבים סיפור מדע בדיוני על פשעי שינאה והומופוביה בישראל של 2015? ואיך אני אמור לכתוב אותו טוב?

אז ניסיתי. האתגר העיקרי היה לחבר בין שני הסיפורים בצורה משכנעת ומנומקת. המשוב שחזר על עצמו מקוראי הבטא, היה שהסיפור על הנערה פשוט לא משתלב ונראה מודבק. מי שראה את הסיפור בגירסתו הראשונית, יוכל לזהות את השינויים הרבים שקו העלילה הזה עבר, עד שהסיפור הפך למהודק. אני חושב שזה עשה לסיפור רק טוב.

הסיפור, בבסיסו, מונע ע"י תחושה עמוקה של זעם. לא רק כלפי המתעללים, אלא גם כלפי אוזלת היד של המערכת. בין אם זו הנהלת בית ספר שלא מעיפה את הבריונים לקיבינימט, או משטרה שנותנת להומופוב רצחני להתקרב למצעד גאווה עם סכין. אני מקווה שזה חילחל לסיפור. אלוהים יודע שזה מה שאני הרגשתי בזמן הכתיבה.

ישנם כמה דברים שלמדתי בתהליך הכתיבה: קודם כל, כשהתחלתי לכתוב לא ידעתי כיצד אסיים את הסיפור, וזה עלה לי בחודש של עיכוב. בהתחלה קראתי לזה "מחסום כתיבה", אבל כיום אני מבין שזה לא היה מחסום כתיבה, אלא פשוט חלק מתהליך הכתיבה הטבעי שלי: אני חייב לדעת איך יסתיים הסיפור כשאני ניגש לכתוב. כשהבנתי את שורש הבעיה והחלטתי על אופן סיום העלילה, הבעיה נפתרה. לפחות שני כותבים שאני מעריץ מתנהלים ככה, אז אני מניח שאני בחברה טובה.

דבר שני: קוראי בטא, קוראי בטא, קוראי בטא. הסיפור הוגש במסגרת סדנת מדע בדיוני ופנטזיה של רוני גלבפיש ועמד בפני שחיטה מסיבית של כל המשתתפים. זה עשה לו רק טוב, וממש הקפיץ אותו בכמה רמות. בנוסף, הראיתי אותו לכמה אנשים מחוץ לסדנה. ענבר ועדו - אתם קוראי בטא (ואנשים!) יקרים. תודה.

אני חייב להודות בפעם המי יודע כמה למנטורית הקבועה שלי, רוני גלבפיש, אשר העמידה לרשותי סדנת כתיבה שלמה כפלטפורמה לביקורת על הסיפור ונתנה לי, כרגיל, עצות מאלפות. תודתי הניצחית לאהוד מיימון אשר (כמו ב"משותקת") ערך אותו ללא רחם והראה לי איפה אני נופל (בתקווה שלא אפול שוב). מוסר השכל: אם לא תיעזר באנשים חכמים ממך, אתה פשוט לא תגיע לשום מקום.

את הסיפור הזה היה לי קשה לכתוב, בעיקר בגלל שכתבתי אותו בהשראת אירועים אמיתיים. אני מקווה שאף אחד לא יצטרך לכתוב סיפור כזה שוב.